ציפיות מביאות חששות
כמו כל "פולניה", גם אצלי יש מנגנון שלא מאפשר לי להתלהב ממצב נפלא מסוים לאורך זמן. אני ישר מחפש את הדברים שעלולים לא לעבוד. אם התחלתי עבודה חדשה, אני אפחד שאני לא אחזיק בה יותר מדי זמן מעמד, אם פצחתי בזוגיות חדשה – כנ"ל. אבל הפעם, איכשהו, יצא לי לפני כמה ימים פוסט אופטימי במיוחד, והופ! – הפולניה קפצה לביקור. אולי זה מניסיון חיים דפוק או בגלל דברים אחרים, אבל אופטימיות יתר פוגעת בי תמיד, בסופו של דבר.
כפי שאתם יודעים, אני עובד עכשיו במשרה חלקית שלא מאתגרת אותי בשיט, בחברה שקיוויתי שלא תהפוך לסניף צה"לי בלתי הגיוני – תקווה שהולכת ונעשית מופרכת מיום ליום – ועל כך עוד יבוא פוסט אחר. המשרה הזו, בגלל שהיא לפי שעה, והיא בעיקר נועדה להתאים עצמה לשעות הלימודים שלי, היא לא מן המכניסות שידעתי, וזאת בלשון המעטה. על פלוס-מינוס 130 שעות חודשיות, אני מרוויח 3,000 שקל נטו פלוס-מינוס. זה לא נותן הרבה מרווח מחיה. ולמה אני מספר לכם על כל זה? כי עם כל המעבר הזה למגורים משותפים עם זוגתי המדהימה (שדווקא לזוגיות שלנו אני לא חושש בכלל – אנחנו עובדים על כל זה בצורה הכי אופטימלית שיש), איכשהו הייתי בטוח שאני אוכל לחיות איתה ברמת חיים מסוימת, שאני הולך ורואה שלא תתאפשר בקלות, כלל ועיקר.
כאמור – אנחנו עוברים לדירה בראשל"צ. זו לא דירה בשכירות, ותודה לאל שלפחות זה, כרגע, נחסך מאיתנו. אבל כדי לחיות (אוכל וחומרי ניקוי בעיקר – לא כולל יציאות) ולשלם חשבונות, לפי החישובים שעשינו בימים האחרונים, אני אזדקק בערך לקצת פחות ממחצית המשכורת שלי. ככל הנראה את הפסיכולוגית שלי אני אאלץ לדחות. היא מתגוררת בכפר סבא, וגם קופת החולים שלי מפסיקה את המימון, מה שאומר 400 ש"ח לפגישה, מותרות שאין לי כרגע, אפילו אם זה ייעשה פעם בשבועיים. רק הרכב (הוצאות דלק – כ-800 ש"ח בחודש, וביטוחים – כ-700 ש"ח בחודש), ישאיר אותי בלי אמצעי מחיה נורמליים לאורך זמן, ועוד לא התחלתי לדבר על כל התרופות שאני צורך – כמה מאות שקלים בחודש. מה שאומר – הגיע הזמן לחסוך. מן הסתם, העניין הזה יוצר אצלי לא מעט חששות. מצד אחד, אני באמת רוצה לתת לאישה שאיתי את רמת החיים שמגיעה לה, מצד שני – אני יודע שבשנתיים וחצי הקרובות, כל עוד אני לומד – הסיכוי שזה יקרה הולך וקטן, מה גם שאין לי מושג כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד בעבודה הנוכחית בלי לרצוח מישהו.
אולי הפתרון הוא בכלל לפנות לביטוח לאומי ולנסות לארגן קצבת נכות מסוימת, דבר שנמנעתי ממנו עד עתה בגלל גאווה אישית – טיפשית ככל שתהיה. אבל גם קצבה כזו – היא לא משהו שיציל את המצב. נכים עם 100% נכות, מקבלים היום קצבה מקסימלית של 2,150 ש"ח בחודש – וזה, כאשר אין להם את היכולת להשתכר כלל. לי היום יש אפשרות להשתכר מעט יחסית, בשל המחלה הארורה הזו, אבל ברור לי שתוספות כלכליות רבות אני לא אקבל – אם בכלל – מביטוח לאומי. מחולי פיברו אחרים, איתם כבר דיברתי, וממאמרים שהתפרסמו בעבר, נראה שקשה מאוד להוציא אחוזי נכות נורמליים מהביטוח הלאומי.
אז מה עושים על כל המידע הזה? איך מתחילים לחיות ביחד עם נתוני התחלה כ"כ גרועים? האמת – כרגע אין לי מושג. אלה חששות לא פשוטים שיש לי. מצד שני – ברור לי שאני רוצה לעבור לגור עם זוגתי. זה נשמע אולי קטנוני, אבל אתה מגיע לגיל מסוים ולבחורה מסוימת, שאתה יודע ש"זכית בלוטו" כשהכרת אותה – שהיא הבחורה שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי. אז נכון – כרגע אין מצב לחתונה מטעמים פרקטיים גרידא – אין לי כסף למברשת שיער, שלא לדבר על חליפה.. אבל מה חוץ מזה? איך מתחילים ככה ברגל שמאל כ"כ ברורה?
מחשבות מייאשות… אוף עם ה"פולניה" הזו…
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
"אני באמת רוצה לתת לאישה שאיתי את רמת החיים שמגיעה לה" – אולי שלב ראשון צריך להיות שתודה שאתה לא "הגבר" במשפחה, ותצא מתוך כל הדברים שלמדת על מה הגבר צריך להביא למערכת יחסים ומנקודת האפס הזו תנהל שיחה מאוד גלויה על כל המחשבות האלו עם זוגתך? בסופו של דבר מה שעובר עליך משפיע גם עליה….
(ופה הסתימה פינת היעוץ היומית בהגשת האדם שיודע שהרבה יותר קל לו לתת עצות מאשר לישם אותן על עצמו….)
מרק, העניין הוא – שמעולם לא הייתי ממש ה"גבר" הטיפוסי. אני לא מאמין בפטריאכליזם לפי הגדרתו המסורתית. אבל אני יודע גם שזוגתי אוהת לשבת בבתי קפה כל יומיים-שלושה, ואני יודע שזה חשוב,. אני יודע גם שהיא תילאץ לוותר על חלק מזה כשהיא תהיה איתי, וזה עושה לי רע. זו הסיבה למשפט שציטטת…
נדמה לי שהחינוך שאנחנו מקבלים מטמיע בנו התנהגות שברמה המודעת אולי אנחנו מתנגדים לה….
דוקא בגלל שזה עושה לך רע ולפי הצורה שכתבת זה ממש חשוב לך – נראה לי שעדיף לאוורר את כל הענין במקום לסחוב אותו בבטן למשך השנתיים וחצי הקרובות, אפילו אם לא יצא מזה "פיתרון" (אתה יודע שבחורות מתות על "שיחות" 😉 )
ופה באמת תמו שידרנו.
אוי, איך שאני מכיר את הפולניה הזו.אצלי היא חיה במתחם האקדמי והורסת את החיים יופי.אני מנסה לגרום לה להנמיך את הווליום ולא כ"כ מצליח.
לגבי ביטוח לאומי: אם אתה רוצה, אבא של ידידה שלי הוא עו"ד שמתמחה בהתעסקות עם ביטוח לאומי.הוא לא אדם חביב במיוחד, כולל תכונות בולדוזריות משהו, אבל לפי כל מה שאני יודע הוא משיג תוצאות.
מרק – תתפלא, אבל גם אני אוהב "שיחות". יותר מזה – זה ממש חשוב לי. כבר כתבתי באיזה פוסט קודם, שאם לא הייתי כל כך נמשך לנשים, כנראה שהייתי צריך להיות הומו, כי יש לי כבר את כל התכונות הנשיות מוטמעות טוב-טוב בתוכי. לכן, דווקא כל מה שכתבתי כאן הוא משהו שכמובן העליתי כבר בשיחות עם זוגתי. היא מודעת לבלוג הזה, ואפילו אמא שלה קוראת אותו. אין לי מה להסתיר מאף אחד. אני משתדל להיות כן תמיד, וכל דבר שאני חושש ממנו – אני מדבר עליו. זו הדרך היחידה שבה תעבוד הזוגיות שלנו.
הגעתי גם למסקנה, כשזוגתי קפצה לביקור קצר פה לפני שעתיים, שאולי החשש הזה מגיע דווקא בגלל עוצמת הרגש שאני מרגיש כלפיה וכלפי המעבר הזה. מעולם לא התרגשתי כל כך לפני מעבר של מגורים עם בת זוג, וזה כבר קרה לי פעם-פעמיים בעבר. אולי החששות האלה הם הדבר הכי לגיטימי שיש כרגע, דווקא בגלל הדברים הטובים שקורים לי..?
עופר – תודה, איש!
כרגע נראה לי שאני אנסה את הדרך הפשוטה יותר, של הגשת מסמכים לביטוח לאומי, ואולי אפעל גם דרך עמותת "זכותי" שאמורה לעזור במקרים כאלה. אם זה לא יעזור, אני אשמור לעצמי את הזכות לפנות אליך ול"בולדוזר".. 8)
איפה הפוסט הבא? דווקא היה לי מה להגיב עליו.
אני יודע..
חשבתי שזה יעלה לא מעט תגובות.
אבל בעקבות מחשבה נוספת והערה של חבר טוב, החלטתי להוריד את הפוסט בינתיים. מאחר ובכל זאת אני מופיע פה בשם מלא, וגיגול שלי עלול להעלות תוצאות שעלולות לפגוע בי בעתיד מבחינה מקצועית, הורדתי את פוסט.
לגבי הפוסט הנעלם – אני מקווה שהוסתר ולא נמחק. אם תעזוב יום אחד זה לא יהיה רעיון רע לחשוף אותו חזרה.
לגבי "לתת לאישה שאיתי את רמת החיים שמגיעה לה", אני חושב שהנושא מוצה בשיחות ביננו לחתיכות, לפירורים ולאבק. אתה יודע מה דעותי 🙂
הי הגעתי לכאן מהוטרינרית.
בעבר התייחסתי לקטע הזה.
http://rosa.blogli.co.il/archives/66
בעניינים הספציפיים שדיברת עליהם, אני יכולה לדבר רק מהזווית של הניסיון והגישה שלי שהם הפוכים למסקנה שאתה מציג כאן. אני לא חושבת שזה נכון להצטמצם כשאתה רוצה משהו. אלא להיפך, אם יש משהו שאתה רוצה, תצא להשיג אותו ואם זה אומר שהגיע הזמן להחליף את העבודה בעבודה מתגמלת יותר אז זה מה שזה אומר.
פסיכולוגית נראה לי חשוב מאוד ולא פחות חשוב לאפשר לעצמך פינות של נחת ובילוי בחיים עם הזוגית. כתבו לך כאן הגברים נכון. אבל ישנו גם ההיבט שלטעמי הוא לגיטימי והוא שאתה רוצה להיות מסוגל לפנק את האישה שאיתך, שאותה אתה אוהב.
אל תפחד לחפש עבודה אחרת. פשוט תצא אל המסע הזה, כשאתה מגדיר לעצמך מראש כמה אתה רוצה להרוויח ומה אתה מוכן לתת תמורת זה. שוב מהניסיון שלי – זאת הדרך הנכונה לפעול – כי זה הכיוון של הצמיחה ולא הכיוון של ההצטמצמות. ישנו ספר שנקרא חשוב והתעשר. אם אתה סטודנט בתל אביב יש אותו בספרייה של מדעי החברה. קרא אותו – זה יעזור לך.
לכותב הכתבה היקר
שלום וברכה,
כתבתי לך תגובה ארוכה שהשקעתי בה הרבה עבודה בנושא פיברומיאלגיה וביטוח לאומי ואחר-כך הייתה לי הנחיה ללחוץ על סיפרה 4,לחצתי ופתאום זה כתב לי משהו כמו טעות וכל מה שכתבתי נימחק.אני אנסה לכתוב שוב והפעם אחלק את הכל לשלושה אי-מיילים,בתקווה שאצליח הפעם.
אז ראשית,בנושא הפיברומיאלגיה יש ביום ראשון הקרוב הרצאה של פרופסור יוהאן א. באואר-מפתח שיטה חדשנית לטיפול בפיברומיאלגיה.הוא כתב גם ספר בשם:
"פיברומיאלגיה -הכאב הכרוני,להבריא זה אפשרי" והספר תורגם לעברית. הפרופסור מגיע להרצאה אחת בארץ,כאמור ביום ראשון הקרוב בשעה 15:30 במרכז רוזין רמת-אביב,תל-אביב,רחוב דרזנר א' רמת-אביב ג'.לפרטים נוספים: ז'אקוב: 054-3097923.עכשיו אני אעצור ואנסה לשלוח את האי-מייל הזה,מקווה שבעזרת השם אצליח הפעם ואז אמשיך לכתוב לך דברים נוספים.
שיהיה לך רק טוב ואושר,
רועי.
שלום רועי,
דבר ראשון – המון תודות. יש לי את הספר של פרופ' יוהאן באואר בבית, ואפילו דיברתי עם הנציגה שלו בארץ, בתי גדז'. חיפשתי לא מעט דברים על הפרוצדורה שהוא מעביר, ואחרי לא מעט מחקר, הגעתי למסקנה שאני אחכה עם זה בינתיים. נכון – המצב הבריאותי הזה לא פשוט (ועל זה כבר בפוסט שגם ככה התכוונתי לכתוב הבוקר), אבל מכאן ועד לניתוח שלא הצלחתי למצוא את המונח הרפואי שלו בשום מקום? פרופ' באואר כותב מאוד יפה, ויכול באמת להיות שהאיש יודע מה הוא עושה, אבל כשמדברים איתי בכלליות על "חלבון מסוים", ופרוצדורה ללא שם בעולם הרפואה, אני מתחיל לחשוד. אולי זה רק אני, אבל נפלתי עם לא מעט רופאים בשנתיים וחצי האחרונות, ועם יותר מדי אבחנות שגויות ורופאים ש – אם תסלח לי על הביטוי – זיינו לי את השכל, לקחו הרבה כסף, ולא עזרו בכלום.
לגבי מחיקת המייל שלך – אני מתנצל בשם בלוגלי, אבל זה אמור להיות מעין מערכת לסינוני ספאם או משהו בסגנון. אחרי זמן מסוים, הוא מבקש להקיש על מס' מ-1 עד 4, ואז הוא מפרסם את התגובה. לי לא היו עם זה בעיות בעבר, אבל אני מקווה שמעתה התגובות שלך יאושרו ללא בעיה.
בכל מקרה – שוב, תודה.