השביעייה הסודית

בעקבות תיוגים שקיבלתי מוואנדר ומליזי, החלטתי לנסות האתגר הזה של פרוייקט השביעיות בגדול (ותסלח לי וואנדר על ה-copy-paste מהאתר שלה). אלה החוקים:
1. אני נדרש לשים לינק לבלוג של מי שתייג אותי ולפרט את החוקים.
2. אני מצווה לשתף את הקוראים ב- 7 עובדות על עצמי.
3. אני מתבקש לתייג 7 בלוגרים אחרים ולצרף לינק לבלוגים שלהם.
4. ולבסוף, אני מתכבד להודיע לבלוגרים האלה על התיוג, ע”י השארת תגובה בבלוג שלהם.

לפני שאני מתחיל, אני מזהיר מראש שחלק מהדברים שאני מתכוון לכתוב כאן לא יהיו קלים לחלקיכם. לפחות בשני הסעיפים הראשונים. אז אם אתם קצת לא מרגישים נוח לקרוא על חשיפות אישיות קשות, תעברו לסעיפים הבאים. חלקיכם כבר מכירים את הדברים ואותי בצורה נהדרת ומלאה, ולכן הרשימה הזו לא תבוא לכם בתור הפתעה, אבל זו הפעם הראשונה שאני מפרסם את הדברים קבל עם ועדה. הרבה מאוד מהקוראים הקבועים כאן לא יודעים עליי כמעט דבר, לפחות את מה שעברתי במהלך ילדותי. אולי בגלל שזו הזדמנות, אולי מפני שכבר הרבה זמן רציתי להעלות חלק מהדברים על הכתב ולא ידעתי איך. יחד עם זאת, חשוב לי להבהיר, חיי היום טובים בהרבה. הסיבה שאני כותב את הדברים עכשיו, היא פשוט שהיום קל לי יותר להיפתח ולדבר עליהם בצורה גלויה יותר, על אף הכאב הרבה שהם הסבו לי. אני מניח שלדברים האלה יש חלק במחלה שאני חווה היום. אבל כדי לא להכביר יותר מדי מילים על הקדמה, הנה השביעייה הסודית שלי, שמעכשיו כבר לא תהיה כל כך סודית:

1. את 4 השנים הראשונות של חיי העברתי אצל סבי וסבתי מצד אבי בגבעתיים, ולא עם הוריי, שגרו ברמת גן, והיו בתקופה בה הם ניסו להתבסס כלכלית. תאמינו או לא, חלק מהזכורונות הכי מדהימים שלי הם מהתקופה הזו. לרוב האנשים שאני מכיר אין בכלל זכרונות מהתקופה הזו, אבל דווקא משם אני זוכר כמעט הכל: את הספר שסבא שלי היה מקריא לי לפני השינה, את ה"שיעורים" על אסטרונומיה ועל הכוכבים במרפסת תחת שמים בהירים, הערבים שבהם הוא הקריא לי מתוך ספרים של אסימוב. אני זוכר, איך סבא שלי היה שולח אותי בגיל שנתיים וחצי "להיות הגבר בבית" ולעזור לסבתא שלי להעלות את האבטיח במדרגות, אחרי שהיא קנתה אותו מהעגלה של המוכר בפינת הרחוב. אני זוכר את הפודינג הנפלא של סבתא שלי ואת הבישולים הנהדרים. ואני אפילו זוכר איך סבא שלי לקח אותי אחר כך, כשכבר עברנו לגור כולנו ביחד ברעננה, ולימד אותי אנגלית מאינציקלופדיית וובסטר'ס הוצאה ראשונה, וזו הפכה להיות השפה המלאה הראשונה השלי, עוד לפני עברית. הערך הראשון, שאותו לעולם לא אשכח, שהוא לימד אותי מתוך האינציקלופדיה היה "פלטיפוס". הוא בעצמו ידע לדבר 11 שפות על בוריין.
כשסבא שלי נפטר, כשהייתי בן 6, לא הייתי איתו. ישנתי אצל חבר שגר לידינו. זה היה יום שישי בלילה. בשבת בבוקר, כשחזרתי הביתה, מצאתי את אמא שלי בוכה במטבח. אני זוכר שפשוט רצתי החוצה בצרחות, ולא רציתי לחזור הביתה. הוא היה הדמות שאהבתי הכי הרבה בחיי. 4 שנים מאוחר יותר, סבתא שלי נפטרה. הרגשתי כמו יתום. גם בלילה ההוא לא הייתי בבית, אלא אצל חבר אחר בהמשך הרחוב. במשך שנים, עד אחרי הצבא, האשמתי את עצמי במוות שלהם, כאילו יכולתי לעשות משהו כדי לשנות את המצב. אני חושב ששני האנשים המדהימים האלה, היו שני האנשים שהשפיעו הכי הרבה על חיי כפי שהם. הזוגיות שלהם היתה יפהפיה, יציבה, מודל לחיקוי עבורי. סבא שלי היה ג'נטלמן מושלם. ולמרות שהוא היה שונה לגמרי ממני – אותו בחיים לא הייתם תופסים בוכה או מפגין רגשות רבים – למדתי ממנו המון. חלק מהדברים שהוא לימד אותי בשש שנות היכרותינו הקצרה, הולכים ויילכו איתי עד יומי האחרון.

2. הסעיף הזה הוא קשה במיוחד עבורי, כי אני חושב שבתכל'ס, אין דבר שהשפיע על חיי כל כך הרבה, כמו זה: במשך הרבה מאוד שנים, עברתי תחת ידיו של אחי התעללות פיסית קשה . אם היה מדובר "רק" במריבות של אחים, הייתי מבין את זה. כך גם ראו את זה הוריי. אבל אחי היה ועודנו אדם אלים. היום הוא כבר נשוי, ולמיטב ידיעתי הוא לא משתמש באלימות כלפי אישתו. לפני כמה ימים נולד להם הבן הבכור. אני מאחל לילד הזה הרבה בריאות בעיקר. העניין היה, שאח שלי לא השתמש בידיים מעולם. הוא השתמש בבלוקים, ברצועות ברזל, בסכינים ובכיסאות כדי לפצוע ובעיקר לאיים עליי. בגיל 12, קיבלתי ממנו "במתנה" צלקת במצח, כשהוא החליט להפגיש את המצח שלי עם בלוק אקרשטיין. מאז זה רק נעשה יותר גרוע, וזה לא נעשה רק כלפיי, אלא גם כלפי אנשים שהוא הכריז עליהם כעל "חברים" שלו (ראש של "חבר" כזה שלו הועבר דרך דלת זכוכית בעזרתו האדיבה של אחי) ואפילו נקט די הרבה פעמים באלימות מילולית כלפי הוריי. בהתחלה עוד ניסיתי לדבר על זה עם ההורים. אבל זה לא עזר. הם סברו שאלה רק מריבות לגיטימיות בין שני אחים. מעין קרבות שליטה על טריטוריה. לאט לאט הבנתי שאין עם מי לדבר והסתגרתי יותר ויותר לתוך עצמי, ובתוך החדר שלי. הפחד השתלט עליי, והביטחון העצמי שלי לא היה קיים בכלל. החיים שלי לא היו חיים באותה תקופה. אני חייתי בפחד תמידי. לקחו לי יותר מ-13 שנים נוספות ומעבר לדירה שכורה בכדי להוציא את הכל. בהתחלה ההורים שלי עוד האשימו אותי בזה שלא צעקתי מספיק חזק. עד היום ההורים שלי מנסים להוכיח לי שאני הגזמתי. הם גם מנסים לגרום לי לדבר איתו, ללחוץ לו את היד, כאילו שום דבר לא קרה. אולי אני רגיש מדי, אבל זה לא משנה את העובדה שעברתי התעללות תחת הידיים של האיש הזה. אני כבר לא מדבר איתו כ-10 שנים. אם זה תלוי בי, אני גם לא אדבר איתו לעולם. יש דברים שאי אפשר פשוט לשכוח ולסלוח. זה אחד מהם. אפילו אם אני נמצא איתו באותו חדר, בזמן ארוחות משפחתיות, אני לא מסוגל להסתכל לו בעיניים, כי כל מה שאני רואה שם זו שחור, והרבה רוע. הפעם הראשונה שההורים שלי הודו בזה שאחי הוא אדם אלים, היתה לפני כ-3-4 שנים. לא שזה שינה כבר משהו, כי הוא מעולם לא התנצל, ולהיפך – הוא חושב שהוא לא עשה משהו שהוא לא נורמטיבי. אז יש דברים שלא קרו וגם לא יקרו. כאמור – לא אם זה תלוי בי. היום, החברים הקרובים שלי מהווים לי משפחה יותר מהמשפחה שלי. זה הדבר היחיד שמשאיר אותי שפוי במידת מה, וגם אופטימי. כמובן שהעניין הזה השפיע רבות על איך שאני רואה אלימות. אני סולד מכל דבר שאפילו מתקרב לזה – גם מילולית ובעיקר פיסית. כמי שעבר חינוך עם מוסר כפול בבית – כזה שאומר "אלימות לא מביאה לשום דבר" מצד אחד, אבל מבחינת מעשים – האלימות של אחי הביאה לו את כל מה שביקש – כל זה גרם לי להבין כמה אלימות היא דבר מטורף. זה אחד הדברים שאני בחיים לא אוכל לעשות לאנשים שאני אוהב (בפעם היחידה שבה יזמתי הרמת יד על מישהו, זה היה בצבא, אחרי עוד יום של מכות וסימנים כחולים על הגוף. הייתי כל כך עצבני וכאוב, שנתתי למישהו סטירה. הבחור היה צעיר ממני בשנתיים. שבועיים אחר כך, עוד רעדה לי היד מההלם של מה שעשיתי). מזמן כבר נשבעתי בי שאני לא אהפוך לאחי. טפו, טפו, טפו – עד היום אני עומד בזה יפה מאוד. אולי הפכתי אפילו ליותר מדי מוסרי בעקבות זאת. אנשים מסוימים אפילו חושבים שאני די תמים לפעמים בגלל התכונה הזו שהתפתחה אצלי במהלך השנים.

3. אי אפשר שהכל יהיה כל שך שלילי, אז הנה משהו קצת יותר אופטימי, אפילו מעט אוטיסטי לעיתים – אני אוהב לנגן על Air Guitar. זה הביא כמה מחבריי להבהיר באי אילו דרכים, שזה מביך אותם. אותי זה בעיקר מרגש. זו עוד דרך מבחינתי להוציא רגש ולהביע אותו, מאחר ומוסיקה, ובעיקר כזו שכוללת בתוכה צלילים אלוהיים של גיטרות חשמליות, צובטות לי בלב. זה התחיל אצלי מגיל מאוד צעיר, כפי שכבר כתבתי פה אך לפני חודשיים. חלק מהחברים שלי עדיין מנסים לגרום לי לוותר על התענוג הזה, לחלקם זה כבר פחות מפריע. את הנוהג הזה אני עושה פחות בשנה-שנתיים האחרונות, אבל אני רחוק מלהיפטר ממנו לצמיתות. לנגן על גיטרה חשמלית זה כבר משהו שככל הנראה אני כבר לא אחזור אליו, בגלל סיבות רבות, חלקן פיסיות, חלקן מנטליות. Air Guitar עוזרת לי להתפרק קצת, להיזכר בימים טובים יותר.

4. אני אוהב חריף. מאוד חריף. אני יודע שהמעבר הזה מטראומות ילדות לדבר כל כך קליל נראה לכם מוזר, אבל ככה זה אצלי. עם כל "באמפ" שאני נתקל בו, אני מנסה גם לראות דברים אחרים, חיוביים יותר, כאלה שבאת משפיעים לטובה על חיי: אז כן. אני גיא, אני אשכנזי לבנבן, ואני אוכל חריף בכמויות וברמות שגם תימנים אסלים מתקנאים בי. כשגרתי עם שותף ברמת אביב לפני כ-10 שנים, המנה החריפה של ה"למון גראס" המקומי היתה כל כך לא חריפה, שנאלצתי לשכלל את ההזמנה ולהסביר לאיש שרשם לי את ההשמנה איך וכמה חריף אני רוצה בצורה מאוד מפורשת והדרגתית: "חריף מאוד. תטעמו. חריף לכם? תוסיפו עוד. יוצא לכם עשן מהאזניים? תוסיפו עוד. ואז תוסיפו עוד. ואז תביאו". שנה וחצי אחרי שעזבתי את רמת אביב, אחרי סיום התואר, עברתי במקרה באותו סניף של ה"למון גראס" כדי לאסוף מנות טייק-אוויי לחברים ולי. השליח עוד זכר אותי בתור "פיכמן 15 ג'" (הכתובת שבה גרתי), ורץ לקרוא לטבח שלהם כדי שיכיר אותי…

5. את שנות הילדות / בגרות שלי, אני יכול לתאר (מעבר לטראמות שתוארו בסעיפים הראשונים), במשפט די קצר: "אני גדלתי כמו ילדה". לא – זה לא שעשיתי ניתוח לשינוי מין או משהו, אבל אין ספק שאם הייתם מצפים ממישהו שייצא מהארון בשלב כלשהו – זה היה ממני. אפילו זוגתי לא היתה בטוחה לגביי בהתחלה. הסיבה היחידה שזה לא קרה עד עכשיו, היא שפשוט קשה לי לוותר על נשים (וכרגע מדובר באישה אחת מדהימה, שהיא זוגתי). למה אני מתכוון? אוקיי – אני אוהב בובות. יש לי בובות של דובים, של כלב ים, של מוס, של קוף ונכון לשבוע שעבר – חדש דנדש ליום הולדתי – בובת כלב ענקי ומתוק, ששמו בישראל הוא איגור. מבחינת שיער ארוך – יש לי אישיוס עם השיער שלי מאז שאני זוכר את עצמי. אני בוכה בסרטים כמו ילדה בת 16, וכמעט כל דבר יכול להביא אותי לבכי. אם תשאלו את רוב האנשים שאני מכיר מה התכונה הראשונה שהם היו רואים בי, זו ככל הנראה היתה רגישות. אני לוקח לא מעט דברים בצורה קשה. כשרע למישהו שאני אוהב, אני נעשה ממש מודאג, כאילו זה תלוי אך ורק בי לגרום לאותו אדם להרגיש טוב יותר. העניין הוא, שאני באמת אוהב את זה. כשאני מצליח להעלות חיוך על פניהם של האנשים שאני אוהב, זה מחמם אותי בפנים. בקיצור – ילדה. ולמען הסדר הטוב – אני לא מתחרט על רגע בעניין הזה. אמנם איכשהו תמיד מצאתי את עצמי בתפקיד ה"ידיד", ופחות בתפקיד ה"מאהב", אבל זה לא שלא חוויתי אהבה אמיתית וזוגיות בעבר. כך שבתכל'ס – אין לי על מה להתלונן. אפילו כשעלה הסרט ההוא של מל גיבסון – "מה נשים רוצות", היה לי ברור שהכרטיס הוא בזבוז כסף נוראי. ידעתי כבר אז מה נשים רוצות – את מל גיבסון. והיי! מה אתם יודעים?! צדקתי! (זה היה נכון לפחות אז).

6. אני מעריץ מושבע של כמעט כל סרט מצויר וסרטים שעשו על דמויות קומיקס, שיצאו אי פעם. כן – היו כרמה סרטים של דיסני שהביאו לי את הסעיף, כמו "הגיבן מנוטרדאם", שבו – משום מה – החליטו בדיסני לגרום לאיזה קומקום לשיר, ומה לעשות שהסיפור היפהפה הזה של ויקטור הוגו היה ט-ר-ג-ד-י-ה. בדיסני לא ממש הפנימו את זה. מבחינתם זה סיפור ילדים, והכל לגיטימי, כולל סיום נהדר בו כולם חיים באושר. החופש האמנותי שהם לקחו שבמקרה הזה היה פשוט מוגזם לטעמי. אבל מעבר לזה – אני משתדל לראות כמעט כל סרט מצויר שיוצא בקולנוע. במהלך השבוע אמור לצאת מדגסקר 2, ואני כבר מחכה בקוצר רוח, למרות הביקורות הצוננות. אפילו את "עידן הקרח", את שניהם – אהבתי מאוד. יש משהו חמוד ולא מחייב בסרטים האלה. מבחינת סרטי "קומיקס", אני חושב שאין אחד שפספסתי עד היום: "דרדוויל", "ארבעת המופלאים", כל סרטי באטמן, סופרמן, האלק וספיידרמן. איירון מן בכלל היה מדהים, וגם הלבוי מצויין. בקיצור – תמשיכו להביא כאלה. אני אוהב.

7. שביעי ואחרון… איך אני סוגר את הרשימה הזו? חשבתי על כמה דברים אפשריים, והחלטתי ללכת על אחת הסטיות המרכזיות שלי: אני מוהל. לא – אני לא חותך חתיכות בשר מאיבריהם של זכרים בני יומם, אלא מוהל במים. נשמע לכם בנאלי? אוקיי. הרשו לי להרחיב: אני מוהל כל משקה קל שאי פעם הכרתם במים: קולה, קולה זירו, מיץ תפוזים, לימונדה, פאנטה, ומה לא. היחס: שליש מיץ ושני שליש מים. אני לוקח את זה איתי בבקבוקים לכל מקום (כמות האנשים שצוחקים עליי בגלל המידנית הזו שאני מסתובב איתה כאילו אני יוצא לטיול או מחנה הולכת וגדלה על בסיס יומי..). היית שמח להסתכל על הפרצוף הנגעל שלכם עכשיו. אבל זה בסדר – אני כבר מכיר אותו טוב מאוד. המשקאות הקלים פשוט מתוקים לי מדי (אמר הבנאדם שחולה על שוקולד ומתוקים בכלל), והמים מרככים לי את זה. המקור של זה התחיל עוד כשהייתי ילד: אבי, שהתקמצן על קניית בקבוקי שתייה כמו קולה, היה מביא בקבוק או שניים בשבוע הביתה. כדי שזה יספיק לכל השבוע, הוא היה מלמד אותנו לחסוך ולשתות את זה עם מים. עם השנים פשוט התרגלתי. היום זו ממש הדרך היחידה בה אני שותה את המשקאות האלה. אה, כן – וחשוב לא פחות – המון קרח. אני מקפיא את הבקבוקים האלה תמיד. לא משנה באיזו עונה – חורף או קיץ – אני מהמוצצים. תנו לי קוביית קרח, ואני בנאדם מאושר.

זהו. קצת מתיש לכתוב את כל זה, ואני מניח שמי שהגיע עד לכאן, מותש לא פחות מהקריאה…
אבל יש לי עוד דבר אחד קטן-גדול שאני מחוייב לעשות כאן "לפי החוקים": לתייג בלוגים של עוד 7 אנשים. הבעיה היא, שהגעתי קצת באיחור לכל זה, מה שאומר שרוב האנשים שאני קורא את הבלוגים שלהם, כבר כתבו פוסט על הנושא. אז יסלחו לי כולם אם חלק מהקישורים יחזרו על עצמם, אבל הנה השביעייה הכי לא סודית שלי: עירא, וואנדר, sorter, crazyvet, מודי, ליזי ודרינק'לה.

הערה קטנה לגבי שבעת המומלצים המופלאים שלי: לאחרונה, בגלל עומס מטורף, שקוראיי הנאמנים יודעים על מקורותיו וסיבותיו, לא יוצא לי לקרוא כמעט בלוגים. אז אני מתעדכן במשורה, ואני מתנצל מאוד אם לא ממש יוצא לי להגיב על כל פוסט שאתם כותבים. יחד עם זאת, תדעו שאתם תמיד נמצאים אצלי בראש, ואני מקווה שמתישהו אני אוכל קצת לשבת ולהשלים את החסר – זה משפט שיוצא לי לא מעט מהפה לאחרונה, אבל זה המצב. כמו שכבר כתבתי פה לא מזמן, גוגל רידר שלי כבר מפוצץ לחלוטין, ואני מתעלם ממנו בלית ברירה.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

19 תגובות לפוסט “השביעייה הסודית”

post_author." -->\n"; ?>
  1. moddy הגיב:

    Now I've got a problem.

    First, my computer broke down, and the temporary replacement doesn't support Hebrew (if anyone knows how to add Hebrew to XP without having the disk, please tell me)

    Second, is that i don't know 7 bloggers. I know two . both of them already wrote .

    What do the rules say about that?

  2. עירא הגיב:

    וואו איש, לא האמנתי שתלך ותשים פה את הסיפור. שאפו.

    אני מאחל לך מרי קריסטמס בהזדמנות חגיגית זו, שיהיה לך שנה עם הרבה חריף, קולה מדוללת במים ואינשאללה יום אחד נחזור גם לדלל לך את הדם לא רק באינסולין אלא גם בויסקי או יין 🙂 😈

  3. גורו יאיא הגיב:

    אם להודות על האמת, זו הפעם הראשונה שאני קורא משהו ברשימות האלה, שאשכרה יש סיכוי שאני אזכור אותו אחרי שתי דקות. חתיכת סיפור!

  4. גיא הגיב:

    מודי, שהחוקים יחפשו מישהו שבאמת אכפת לו מהם.
    אני תייגתי את האנשים שאני הכי אוהב.

  5. Lizibee הגיב:

    טוב, וואו, אני לא הייתי מסוגלת לחשוף סיפורים כאלה. כל הכבוד על האומץ.
    אצלי הקטע עם החריף קצת שונה, אני מתה למשל על הליקר צ'ילי (כפי שאתה כבר יודע) אבל לא מסוגלת להתמודד עם חריף מדי באוכל. לגבי הדילול של המשקאות, לא נותר לי אלא לקבוע שאתה פסיכי ואני מניחה שאתה זוכר את המבט על פני כשאמרת לי שמה שאתה שותה זה קולה מדוללת במים… 🙂
    חוץ מזה, אתה לא יכול לתייג אותי אחרי שאני תייגתי אותך! המשחק לעולם לא יגמר ככה!

  6. גיא הגיב:

    בטח שאני יכול! תראי אותי – עשיתי את זה.
    ליזי – יש מספר מאוד מוגבל של אנשים שיש לי הזמן לקרוא את הבלוגים שלהם, ושאני מעריך אותם גם כבני אדם, ולא רק כבלוגרים. מה לעשות – נכנסת לסטטיסטיקה.. :mrgreen:

  7. עכשיו מבין על מה דיברת בתגובה אליי אז. היה חזק, איש טוב.

  8. vandersister הגיב:

    *חיבוק*

    וזהו, בעצם…

  9. יש עברית! אפילו לא היה מסובך מדי להתקין. עכשיו צריך רק להתרגל להקליד בעיוורת…

  10. גיא הגיב:

    מודי – וולקאם בק.. 🙂
    וואנדר, נמרוד, יאיא – המון תודות.
    בכלל הרבה תודה לכולכם על התמיכה ועל העידוד כאן. זה עלול להישמע שמאלצי, אבל הרבה בזכותכם אני מרגיש את הצורך להמשיך לכתוב.
    מחמם לי את הלב להכיר עוד אנשים נפלאים בעולם הזה, שאשכרה אכפת להם. 🙄

  11. sorter הגיב:

    זה בערך הנסיון העשירי שלי לכתוב תגובה.
    אני כותב ומוחק ולא ממש מצליח למצוא את המילים.
    מה כבר אפשר להגיד, חוץ מזה שנשארתי פעור פה.

    אני תמיד חושב שבתוך המשפחה יש איזה קוד גנטי או משהו אחר שמאפשר לנו לאהוב את האנשים האלה יותר מאחרים. וכל פעם אני מגלה שזה ממש לא ככה ואפילו הפוך לגמרי.

    ממש נהייה לי עצוב לקרוא את זה.

    וזה כנראה מתחבר לי לכמה דברים שכתבת בעבר על ההורים שלך, על כל מני אי הבנות. הורים שמאפשרים למצב כמו שתיארת להתרחש הם בהחלט לוקים בחוסר קשר עם המצב.

    ואם כבר אמרתי לך בעבר שאני מתרשם כל פעם מחדש מהאופטימיות ומהאדם שאתה למרות המחלה והכל, אז הנה הצטרפו עוד כמה "למרות". עוד מהמורות בדרך ללהיות אדם מרשים.

    וכעת למשהו אחר לגמרי, עם ילדים קטנים את כל הסרטים המצויירים הקיימים אני רואה מדובבים, מה שדי מונע התייחסות אליהם כסרט והופך אותם למשהו לילדים בלבד.
    (למרות שהיום הדיבוב הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם שהיה אידיוטי לגמרי)

    וראיתי שתייגת אותי ואני אמלא את חובתי בתחילת שבוע הבא. רק שלצערי אין לי בכלל שבעה בלוגים שאני מכיר ובטח לא שמכירים אותי… אבל אעשה כמיטב יכולתי.

  12. גיא הגיב:

    נתחיל בדברים היותר אופטימיים, sorter – כמו שראית, גם אני כבר "שברתי" אי אילו חוקים, כך שזה באמת לא ממש משנה. אל דאגה. לפי מה שראיתי, גם וואנדר וליזי לא בדיוק שמרו על כל החוקים, ויש לי הרגשה שהן לא היחידות. 🙂
    אני חושב שמה שחשוב זה בעיקר התוכן של אותם שבעת דברים, ועליהם גם שמתי את הדגש.

    לגבי עניין המשפחה – בוא רק נאמר שאני לא המקרה הראשון שאני מכיר באופן אישי, שבו אותו "קוד גנטי" שאמור לגרום לנו לאהוב את משפחתינו יותר, לא בדיוק עובד. וזה בלשון המעטה. נתקלתי כבר במקרים מזעזעים, והאמת – לא צריך ללכת רחוק. תפתח כל יום עיתון, ותראה באחד העמודים הפנימיים על התעללות/רצח או מה שלא יהיה, ממש בתוך המשפחה "האוהבת".
    אז המקרה שלי מעולם לא נכנס לסטטיסטיקות של אף אחד – לא עיתונים, לא משרד רווחה וגם לא לזו של המשטרה (למרות שחשבתי לא אחת על כך שמקומו של אותו "אח" בכלא, ולא בחברה החופשית). העניין הוא, שלא רק שלהורים שלי לא היתה הקשבה, אלא כשגם כבר כן סיפרתי, ואח שלי הסתבך ב-"מיני" פלילים, אחרי שהוא גנב חומר סודי ביותר מהצבא וגם כמות תחמושת שיכלה לעזור לו לפלוש למדינה קטנה באפריקה (כולל פחים של אבקת שריפה, קליעים של מאג וכיו"ב), ההורים שלי אשכרה ציפו ממני שאני אהיה עד אופי לטובתו, וזו כבר אטימות מבחינתי. כאמור – יש דברים שאתה לוקח מההורים שלך ויש כאלו שלא. אין ספק שאת עניין המוסר הכפול הזה, אני אשאיר מאחוריי.

  13. CrazyVet הגיב:

    גם אני לא ממש הקפדתי על החוקים :mrgreen: אבל השבעה שלי, נראים שטותיים לגמרי לעומת שלך…

    (נ.ב. נורא רציתי לתייג אותך אבל ידעתי שאתה עסוק, ולא רציתי להעמיס עליך)

  14. גיא הגיב:

    אני לא חושב שיש דברים שטותיים. דווקא אני ממש סקרן לקרוא דברים שגורמים לי לחייך.
    לגבי העניין של ה"עסוק" – כן, את צודקת. אני די באטרף. וואנדר העבירה לי את הודעת התיוג לפני איזה 10 ימים לפחות, ולקח לי זמן עד שמצאתי את הזמן לכתוב את כל זה. לקח לי גם בכלל זמן לעכל את העובדה שאני סוףסוף הולך להוציא כמה דברים החוצה, שאולי הייתי צריך להוציא ממזמן. אני שמח שכתבתי את כל זה. בצורה מוזרה למדי, מצאתי כאן לא מעט קוראים נפלאים, אנשים חמים שגם מבינים וגם יודעים לעטוף באהבה. אני לא בטוח שהייתי מסוגל לדבר על הדברים האלה בכזו חופשיות אם לא הייתי מרגיש בטוח ב"ביצה" הזו..

  15. רועי הגיב:

    היי, אם זה מרגיע אותך, אני לא סובל את אבא שלי. הוא אולי הבנאדם היחיד שאני יכול להגיד שאני שונא. אני לא חושב שיש משהו גנטי של אהבה למשפחה. בכל מקרה, אמיץ מצדך ככה לצאת מהארון (תאכלס, חצי מהסעיפים שלך מוציאים אותך מארונות. אני מזועזע לגמרי מעניין המשקאות הקלים, בתור מכור כבד לDCL).

  16. גיא הגיב:

    כן.. חשבתי שעניין המהילה יזעזע כמה מכם.. :mrgreen:

    תשמע לגבי שנאה – מהמעט שקראתי בפוסט האחרון שלך, אני מניח שאני יכול להבין על קצה המזלג למה אתה מרגיש ככה כלפיו. אצלי זה לקח הרבה שנים עד שהצלחתי להודות במה שעברתי, ולהחליט מה לעשות.
    השבוע, כשנולד לאחי ילדו הבכור, אמא שלי ניסתה להכריח אותי להתקשר ולאחל לו מזל טוב. היא ניסתה את זה אפילו עם איומים. למזלי, אני מספיק חזק היום לעמוד על שלי. אני לא חושב שאי פעם יוכל להיות מאורע או אירוע שבגללו אני אוכל לדבר עם האיש הזה שוב, ובטח שלא ללחוץ את ידו ו"לסלוח" על הכל. את האהבה שלי אני שומר לאנשים טובים, לא כאלה שרוצים להרע לי.

  17. רועי הגיב:

    הפוסט האחרון שלי הוא מספטמבר. אם הייתי מעדכן את הבלוג הזה היית מבין יותר מ"על קצה המזלג". אין לך על מה להתנצל, אין לך במה להתבייש. אתה לא צריך לעשות משהו שהגוף שלך אומר לך לא לעשות. אני לא חושב שמה שאתה עושה כרגע זה הפתרון. אבל אם זה לא מפריע לך לישון בלילות – שיהיה.

  18. ליאור הגיב:

    היי,

    הפוסט השאיר אותי ללא מילים, אבל בכל זאת – לא יפה להתעלם מההזמנה. אני נאלץ לסרב בנימוס מסיבות שאני בטוח שאתה מבין. אני מוכן לעשות גרסה בע"פ בפעם הבאה שניפגש 🙂

    ליאור.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות