החיים נמשכים
3 שבועות עברו מאז הפוסט האחרון. 3 שבועות בלי כתיבה. וזה חסר לי.
מאז הצעת הנישואין של הפוסט הקודם – החיים נמשכים. אין לי אפילו את התירוץ של הכנות לחתונה כדי שיסביר את חוסר הכתיבה הזה. להיפך – למרות הלחץ המתון מאוד מצד המשפחה, החלטנו לשנות את הרעיון להתחתן באוקטובר העמוס והיקר, וללכת יותר על כיוון של חתונת חורף, באיזור דצמבר. הסיבה היא בעיקר הבריאות, אבל לא רק.
המטרה בדחיית החתונה, היא בראש ובראשונה לא לעשות דברים בלחץ – אנחנו רוצים להגיע לחתונה מאושרים, לא מותשים. ככל הנראה נתחיל את ההכנות רק אחרי תקופת המבחנים הקצרה שמתחילה אצלי ביום ראשון הבא.
גם זוגתי וגם אני – אנחנו לא אנשים בריאים לחלוטין מבחינה פיסית. כל אחד והצרות הקטנות שלו, שגם עוזרות לנו להבין זה את זה.
החום בחודש האחרון גומר אותי, והקיץ אפילו לא ממש התחיל עדיין. התקפי הכאבים של הפיברומיאלגיה עולים לשכיחויות שאפילו לא הכרתי מאז שהסתיימה התקופה הקשה הראשונה (לאחר שנה בערך מהתפרצותה של המחלה). אין יום בלי התקפים. אין יום בלי התקפלויות. אני מחמיץ עוד ימי עבודה בגלל זה (מה שפוגם מאוד במשכורת הכמעט-בלתי-קיימת-שלי), ומנסה מאוד שלא להחמיץ ימי לימודים – בינתיים, לפחות זה נעשה בהצלחה. הלחץ בלימודים עולה – יותר עבודות להגיש, יותר חומר ללמוד, רמת הקושי עולה. אני עדיין מצליח להנות מזה, ספציפית. הדבר היחיד שמחזיק אותי זה הידיעה שאני סוף-סוף בבית. שאני ישן ומתעורר לצד זוגתי האהובה. וזה דבר גדול מאוד מבחינתי.
אז למה אני לא כותב? זמן זו סיבה מתבקשת, או ליתר דיוק המחסור האדיר בו.
אפילו את המחשב שלי, שה-BIOS קרס בו לפני שבועיים, עוד לא הספקתי להביא לתיקון. אני לא מספיק לעשות חצי ממה שאני רוצה. חלק מהעבודות ללימודים נעשות ממש ברגע האחרון, כדי לא להחמיץ מועדי הגשה. לפגוש חברים? הצלחתי להביא את עצמי ליהנות לפחות מיום העצמאות שעשינו אצל מכנס, ועוד איזה סרט חביב יומיים אחר כך (ועל כך יגיע פוסט נפרד.. אני מקווה שאחד מיני רבים). אבל זהו – החיים נמשכים. צריך להמשיך להתמודד.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
don't be blue….
היי.. אני מקווה שתרגיש טוב. לא הכרתי את המחלה שלך אז עשיתי גוגל וזה בהחלט לא נשמע כמו משהו שכייף לחיות איתו.. אבל באמת תמשיך ותתרכז בדברים הטובים,
אתה בעצמך אמרת שכאשר הכרת את בת זוגך הכאבים ירדו משמעותית, וזה אומר שבהרבה מקום עדיין יש לך שליטה על הכאב.
אז שוב, רק בראיות, ותתרכז בדברים הטובים שסביבך
😀
גיא, העיקר הבריאות, והאהבה/זוגיות.
לקום כל בוקר לצד מישהי שאתה אוהב ורוצה לחיות כל חייך איתה זה דבר שלעיתים לא מוערך מספיק. חוצמזה, מזל שיש את טוויטר.. 🙂
אל תדאג – הכתיבה תחזור, כשתרגיש שאתה מוכן.
תודה.. לא כתבתי את הפוסט בשביל לקבל טפיחה ו"יהיה בסדר", אבל בכל זאת – תודה על האכפתיות.
יעל – לגבי השליטה על הכאבים – הלוואי. אין לי שום שליטה עליהם. הם מגיעים מדי יום בדיוק כשאני רוצה לישון (כמו בשעות האחרונות) או שאני בעבודה, וכאלה.
יחד עם זאת, אין ספק שהזוגיות עוזרת לי. זוגתי הנפלאה מצליחה באמת ובתמים להרגיע אותי, בזמן שיש לי התקפים. זה לא פותר את הבעיה. זה לא תמיד מפחית את עוצמת הכאב – בטח שלא מיידית – אבל זה מרגיע אותי ועוזר לי להיות שליו יותר.
דביר – אני יודע. אין לך מושג כמה אני מעריך את העובדה שאני מתעורר והולך לישון כל לילה עם בחורה שלא חשבתי שאני אמצא אי פעם. בתור בחור מיושן שהאמין תמיד באהבת-אמת, מושג שלא נותנים לו מספיק קרדיט היום, אני חי באושר עילאי על כך שפגשתי מישהי, שההגדרה "נפש תאומה" בכלל לא מתחילה להגדיר את ההתאמה והאהבה בינינו.
לגבי הכתיבה – העניין הוא שיש לי לא מעט דברים לכתוב עליהם. יש לי כמה דברים ממש בקנה, אפילו התחלתי לכתוב את חלקם, אבל אז איכשהו זה מתמסמס מסיבות כלשהן.
היי, DUDE
אם אתה צריך עזרה תגיד…
אתה נמצא פה 2 מ', ואני יכול לקחתימו למומחה.