להתראות לצבא הכתום
אז זהו.
החל מאתמול, חזרתי לשוק הפנויים-פנויות. ואני לא מדבר על מערכות זוגיות רומנטיות, אלא על משהו בסיסי יותר – עבודה.
אתמול פוטרתי מחברת אורנג'/פרטנר. זה אמנם "כפוף לשימוע", אבל איכשהו נראה לי שהכל כבר סגור, ושדעתי לא ממש תשנה להם.
לאחרונה הרגשתי שזה עומד להגיע (חבל, דווקא ממש ציפיתי לראות את החיוך של שלומי שבת על הגג של אורנג', בעוד שבוע וקצת… NOT). הקיץ הזה, לא השאיר לי הרבה מקום לשפיות. הלימודים הלחוצים, והמצב הבריאותי שהפך לגרוע יותר ויותר באחרונה, הביא אותי למצב שבו אני התקשיתי להגיע לחלק מהמשמרות שקבעו לי.
גם ה"פריון", אותם נתונים שמראים כמה שיחות "קטפת" (כך הם מכנים זאת) בשעה, לא היו מזהירים, למרות שלפחות אצלי – כל סקרי השירות היו פרפקט. לתומי חשבתי שזה שהלקוחות מרוצים ומביאים חברים שלהם, זה דבר לא רע בפני עצמו. מתברר שעדיף לפעמים להעיף לקוחות לקיבינימט, כי זו הדרך שאורנג' עובדת בה כמדיניות. עברת 7-9 דקות שיחה? תעיף. פלא שכל כך הרבה אנשים מתנתקים מהחברה הזו?
בכל מקרה, כבר אמרו לי בזמן האחרון, שלא יוכלו להשאיר אותי כך להרבה זמן. אז גם לא ציפיתי. מה שכן ציפיתי, זה להגינות מינימלית. לא רוצים אותי? תגידו. הנתונים לא בסדר? אין בעיה. אבל הדרך שעשו את כל העניין הזה היתה פשוט מגעילה. היו לי מספר משמרות לילה, שבהן היו לי התקפי כאבים קשים. במקרים בהם זה קרה, ורק כאשר לא היה היו שיחות בכלל, הלכתי לחצי שעה לנוח בצד, אחרי שלקחתי כמה משככי כאבים. זה המקום לציין, ש"בצד", מציין ספה שנמצא במרחק של 5-6 מטר מהעמדות של שאר התומכים, שבמקרה של שיחות, אני מוקפץ מיידית לעזור. אבל מה לעשות – אני לא רובוט. עזבו את העובדה שאין תומך אחד באורנג' שלא עושה את זה מדי לילה. תמיד יש מי שהולך הביתה לפני הזמן במשמרות לילה, יש כאלה שנרדמים לשעתיים-שלוש, ויש כאלה שאפילו עושים סמים קלים בשירותים של המוקד (לשמחתי עבדכם הנאמן לא היה אחד מהם). עזבו את כל אלה. זה לא ממש רלוונטי. מה שרלוונטי הוא, שהם לא באו ודיברו איתי על זה לפני כן.
מנהל המוקד, מר ח', קרא לי היום למה שהוא הגדיר כ"שיחת אזהרה מתועדת".
מתברר ש"שיחת אזהרה", היא מינוח מדוייק יותר ל"אנחנו מפטרים אותך, אבל עוד לא גמרנו להשפיל אותך לפני זה".
הוא הודיע לי שהוא יבקש את הפסקת העסקתי בחברה, ושעליי להגיע בחמישי בבוקר ל"שימוע" אצל מנהל האגף, שבעקבותיו יוחלט, ביחד עם מחלקת משאבי אנוש, כיצד לפטר אותי – בתלייה, בירייה או בעריפת ראש באמצעות אוזנייה. שאלתי את אותו מנהל (שהתחיל להישמע באופן חשוד כמו רס"ר בטירונות), אם יש טעם בכלל להגיע ל"שימוע" הזה. כי הרי התוצאה כבר ידועה מראש, לא? החלטתם לפטר – תפטרו. אבל בחייאת – תעזבו אותי בשקט. תשובתו היתה: "אתה חייב(!!) להגיע לשימוע, כי זה חלק מהתהליך! אתה עדיין עובד החברה, אתה יודע!". אז זהו שלא, מר ח'. אם פיטרת אותי, או הודעת על כוונתך לעשות זאת, בלי שבתכל'ס יש לי מה לומר מעבר למה שהסברתי לכם לגבי מצבי הבריאותי – אין לי שום "מחוייבות", למה שאתה מכנה "תהליך", ואני מכנה "מצעד איוולת".
אה, כן – האו גם הישווה אותי לתא"ל עימאד פארס (כבוד!!), שנפל על סעיף של אמון, ולכן התפטר לפני יומיים. מי אמר צבא ולא קיבל?
אז זהו. בכך מסתיימת תקופתי בצבא הכתום.
המלצות? אם אתם אוהבים לשבת במקום עבודה, שבו עדיין לא מגובשים על הדרך שבה הם רוצים לצעוד – לכו על זה. בואו נאמר, שאם נשווה את זה לצבא, כפי שמר ח' אוהב לעשות, יש לא מעט "חיילים בכירים", שעדיין לא בדיוק יודעים איך לצעוד עם רגל ימין לפני רגל שמאל. אין להם את הידע המקצועי שנדרש ואין להם את היכולת לנהל. הם ילדים שנתנו להם איזה שרביט ניהול, הרבה לפני שהכינו אותם כראוי לתפקידם. אני יכול לומר לכם, שמאז הפיכתם למעין "תומכים בכירים", הם לא שמעו איך נשמע לקוח אפילו פעם אחת. הם אפילו לא מעוניינים לעזור באמת לתומכים ה"פשוטים" באמת. מבחינתם, האף הורם. אין צורך להתנצל על זה. הם ה-"ביג בוס" עכשיו. ומעכשיו – הפרגול בידיהם. אבל בשביל זה יש הרי סקרי תומכים, שאמורים להוות הסברים לאופן שבו תופס התומך ה"פשוט", את התומכים ה"בכירים". כבר היו שני סקרים כאלה. שניהם העלו את אותם כשלים חמורים בידע מקצועי וביכולת ניהול. ניחוש אחד וכאפה למי שחושב שמשהו באמת השתנה כתוצאה מהסקרים האלה.
אה, ועוד משהו. סתם לסיכום, באמת בלי רוע. עד עתה נמנעתי, כעובד חברה, להביע את דעתי על המוצרים שתמכתי בהם. אבל עכשיו אין לזה סיבה מיוחדת, אז ככה:
אם אתם מתלבטים אם להשתמש בשירותים של אורנג', הראוטר שלהם הוא נהדר. באמת. זה, כמובן – אם אתם מעוניינים בשירותי האינטרנט בלבד. אני הייתי הראשון שהתחבר במוקד לאורנג', בגלל המחיר לעובדים, וגם בגלל הראוטר הזה.
אבל מה – אם אתם גם רוצים טלפוניה נייחת – אני מציע לכם בינתיים להירגע, לנשום עמוק, ולהישאר ב'נזק' או 'חם', כפי שוואנדר קוראת להם. הטלפוניה הנייחת של אורנג' רחוקה מלהיות טובה. היא קורסת, הטלפונים עצמם הם מתחת לכל ביקורת (כן, גם אם אתם מקבלים אותם בחינם), ויש המון תקלות, מה גם שאורנג' לא לוקחת עליהם אחריות, אלא תפנה אתם ליצרן. כיף חיים.
ומה עכשיו?
עכשיו מתחילים לחפש עבודה. בינתיים, יש לי הצעה ראשונית, שאני לא ארחיב עליה כרגע את הכתיבה. אני מקווה מאוד שהיא תצא לפועל. אני יכול רק לומר, שמדובר במשרה של ניהול תוכן של אתר מסויים, ושל המנויים שלו. אני פשוט מניח שחלק מהקוראים מכיר את האתר. אני אפרסם את שמו כשיגיע הזמן. מעבר לזה, אני אמשיך לחפש חצאי-משרות בתחומים שונים. אני יודע שהמצב במשק הוא בעייתי, בלשון המעטה. במיוחד בכל מה שקשור למשרות חלקיות. אבל אני חייב להישאר אופטימי. אולי אני אצליח למצוא עוד איזו אפשרות לנהל תוכן במקום אחר.
בקיצור – רמז, רמז – אם אתה שומעים על משהו בכיוון של ניהול תוכן או אפילו כל משרה משרדית בהיקף של חצי-משרה (אני באמת מוכן להתפשר הרבה, כי כל מה שאני צריך זו הכנסה עד סיום התואר), אני אשמח מאוד להציע את עצמי למשרה מסוג זה.
עדכון קצר: מפאת הסיפור של סבתי מאתמול, החלטתי ללכת היום אליה, ולוותר על פגישה נפלאה של "שימוע" בבית הדין של הצבא הכתום. בינתיים, הדיון נדחה מחדש ליום ראשון בבוקר.
חסרי אונים – חוקים מפלים
רציתי בהתחלה לכתוב פוסט מצחיק היום. אפילו אספתי קצת חומרים, שמתאימים לאופי הציניקני שלי. אבל יותר מדי דברים קרו היום, שלא ממש מאפשרים לי לצחוק. אני בעיקר מודאג כרגע.
בשנתיים האחרונות, סבתא שלי הפכה למטופלת סיעודית, ובגלל שהיא לא רצתה עוד בזמנו לעבור לבית אבות, בגלל אהבתה לדירה הנהדרת שהיא חיה בה במרכז ת"א, החלטנו להביא לה מטפלת זרה, שמבינה עברית ו/או רומנית. מטפלות ישראליות מחפשות תנאים של פרינססות בהרבה מקרים, ולכן הלכנו, דרך כל ההליך הבירוקרטי המייגע של ביטוח לאומי, להשיג לסבתי עובדת זרה. לאמי, יש חברת ילדות שגרה בנהריה, שביתה מנהלת סניף של חברת כוח אדם כלשהי, ובגלל הקשרים האלה, אמא שלי קיוותה למצוא מטפלת טובה, ובמהירות יחסית.
בשני הסעיפים – גם של איכות וגם של מהירות – החברה הזו כשלה כישלון חרוץ. וזה עוד בלשון המעטה.
4 מטפלות כבר עברו אצל סבתא שלי בשנתיים האלה. הראשונה גנבה ממנה כסף על בסיס שבועי. לקחה כסף לקניות, ולא החזירה עודף. היא גם החליטה שלא מתאים לה לבשל.
השנייה דווקא היתה בסדר, אבל היא נאלצה לעזוב כדי לטפל באמה שלה. היא היתה אצל סבתי קרוב לשנה.
השלישית החליטה לנסות תרגילי "מצליח". לפי החוזה היא מחוייבת לעבוד שישה ימים – היא טענה שהיא צריכה רק חמישה. היא החליטה לפתע וביום בהיר אחד, שמגיעה לה גם תוספת תשלום על העובדה שהיא עוזרת לסבתא שלי להתקלח. בשלב מסויים היא גם חסמה לסבתא שלי את הכניסה למטבח בביתה שלה!
הרביעית והאחרונה כבר ממש היתה חוצפנית – היא פשוט באה והלכה מתי שבא לה. מגיעות לה שעתיים חופשיות ביום? היא לקחה פי 3-4. מגיע לה ימי חופש מסודרים בחודש? היא לקחה כפול. לפני כחודש, כשההורים שלי היו בחו"ל, היא לא הודיעה דבר לאף אחד, קמה בבוקר יום ראשון (יום עבודה מלא שלה), עזבה את סבתי בסלון בלי מים ובלי מזגן, ונסעה לחיפה לטפל בעניינים וסידורים שלה. במקרה באותו יום, היה היומולדת של סבתא שלי, וקפצנו לבקר אותה. זה היה פשוט מזעזע. מדי חודש, היא גם טענה שההורים שלי עושקים אותה, או לא נותנים מספיק כסף, וניסתה לקחת עוד ועוד, תוך איומים על סבתא שלי, שהיא תעזוב. סבתא שיל כבר לא רצתה להחליף מטפלת שוב, היא הייתה עייפה מכל זה, והיא ביקשה מאמא שלי שתפסיק לעשוק את המטפלת. לא משנה העובדה שיש לנו את כל הקבלות וההוכחות שהכסף הופקד בחשבון הבנק שלה.
לפני יומיים, כבכל חודש, התחילו המריבות שוב. המטפלת צעקה על סבתא שלי בביתה.
אתמול היא יצאה מהבית, חזרה היום בבוקר, לקחה מזוודה, יצאה – ולא חזרה.
היא השאירה את סבתא שלי, שוב – ללא מים, ללא מזגן, ובלי שהחליפה לה את החיתול. היא פשוט עזבה. בלי לומר מילה. פשוט קמה והלכה, תוך שהיא אומרת לסבתא שלי, שהבת שלה גנבה ממנה כסף (ד"א, היא קיבלה 350 שקל יותר ממה שהגיע לה).
הפעולה הראשונה של אמא שלי, היתה להתקשר לחברה ששלחה אותה, ומייד לאחר מכן – למשטרת ההגירה, שאמרו לה, שאם המטפלת נמצאת פחות מ-63 חודשים(!!) בארץ – אין שום דבר שהם יכולים לעשות. הם הפנו אותה למשרד הפנים. עזבו את העובדה הפשוטה שהרומניה הזו היא פשוט מטורפת – לא מובן לי,
איך לעזאזל אנחנו חיים במדינה, שבה אסור להשאיר ילדים חסרי אונים בבית/ברכב, בגלל היותם חסרי ישע (סעיף שמוגדר בחוק כ"הזנחה פושעת"), ואילו אנשים מבוגרים, שהם לא פחות חסרי ישע בעת שהם סיעודיים, אינם מוגנים בחסות אותו חוק??
הקטע הוא, שכל המטפלות האלה הן נשים מבוגרות. לא ילדות מפגרות. אלה נשים מבוגרות, שבעוד 10-20 שנה או פחות (אני מקווה), הן תהיינה בדיוק באותו מצב כמו סבתי!
בדיוק עכשיו, התקשר אליי חברי הג'ירף וסיפר לי על סבתו, שכל רצונה היה שיהיה לה אינטרנט בבית. אתם יודעים – כדי לתקשר קתצת העולם שמחוץ לקיבוץ שלה. הדהים אותי לשמוע, ש"האחראי" בקיבוץ הודיע לה, שמפאת גילה המתקדם, היא אינה זכאית לקבל אינטרנט בביתה.
תגידו – מה קורה למדינה הזאת??? אנשים מבוגרים, שבנו את המדינה הזו בעשר אצבעותיהם, צריכים להתחנן בשביל יחס הוגן? למה?? הרבה זמן לא הרגשתי רגשי שנראה כל כך עזים למישהי. היום, כל מה שאני יכול לחשוב עליו, זה לתפוס את הבת-ז**ה הזאת, ולשפץ לה את הפרצוף, כך שלא תוכל לטפל יותר באף אחד, מלבד עצמה, וגם זה עם עזרה. אני פשוט שונא את האישה הזו ומה שהיא גרמה לאחת הנשים היקרות ביותר בחיי…
עוד שלב מאחורינו
איך הדברים רצים!
לא האמנתי שהכל יילך ככה.
אתמול היה יום סידורים לחתונה. בבוקר, ארוסתי הלכה עם חבורת הפולניות (אמא שלי, אמא שלה ודודה שלה) לראות שמלות אצל תופרת ברעננה, בשם "גולדי".
המטרה היתה ללכת לראות, לבחון, לשאול על מחירים, ולהמשיך למקום הבא.
אבל מה – הפתעה! ארוסתי מדדה בדיוק 3 שמלות, עד שהוחלט שהשמלה השנייה לוקחת, ובגדול. לדברי הפולניות – היא נראתה "ממש מלכותית"! על הדרך גם אמה של ארוסתי קנתה שמלה, ואמא שלי תלך לשם בעוד שבועיים, כפי הנראה, כדי למדוד משהו עבורה.
אני חייב לציין פה, שנתנו לי את האפשרות להחליט אם לראות את הכלה בשמלתה לפני החתונה. החלטתי לתת לדברים לזרום, כפי שנהוג, וויתרתי על זה. את השמלה אני אראה רק ביום האירוע.
אחד הדברים שאני לא כל כך מבין, זה המחירים של השמלות האלה, ורצונן של הכלות לקנות את השמלות. הרי ברור שזה הלילה היחיד שבו השמלה הזו תילבש. אבל עזבו – אני גבר. מה אני מבין… אני בעיקר שמח שכולם מתרגשים, ואני שמח ומתרגש בשביל ארוסתי. כיף לראות אותה מחייכת ככה, עומדת ומדגמנת לנשים במשפחה.
עוד תהיינה מדידות בזמן הקרוב וכו', אבל בינתיים, לפחות יש גזרה ויש רעיונות.
בהמשך, נפגשתי עם ארוסתי ושתי האמהות אחרי הצהריים, והלכנו לנו למעצבת, כדי לבדוק רעיונות לעיצוב החופה, עיצוב השולחנות, ובכלל – עיצוב המקום כולו. המעצבת היא "מעצבת הבית" של "גן הפקאן", שושי קורדון. מעבר לעובדה שלשושי יש כלבה חמודה בגודל עכברוש מגודל בשם קושקש, והיא אחד היצורים הכי חמודים שהכרתי (במיוחד כשהיא נובחת – אלוהים יודע מאיפה יש לה ריאות כאלה.. – היא גנבה ממני ומזוגתי תשומת לב לא קטנה במהלך כל הישיבה), יש למעצבת הזו המון הצעות נהדרות, לכל טווח המחירים שאתם יכולים לעלות על דעתכם. אנחנו, בתור אנשים שלא ממש רואים את עצמם כמופרעים מבחינת עיצובים, החלטנו ללכת על קונספט חמוד, שאני אשאיר לכם לטעום ממנו בזמן החתונה. תתאפקו. אני רק ארמוז, שעמדתי על כך, שלא יהייו פרחים אמיתיים, בגלל שאנחנו החלטנו שאנחנו מעדיפים להרוג כמה שפחות מהם, ושוורוד לא יהיה הצבע השולט.. יש גבול למה שאני יכול להסכים לו 🙂
העניין הוא, שאני ממש הייתי בטוח שאנחנו "רק הולכים להסתכל". ומה קרה? יצאנו עם חוזה, עם מחיר, ואפילו נתנו מקדמה.
היום כבר אמא שלי התחילה לעזור לנו בבירורים לגבי הרבנות ברעננה, מבחינת שעות הקבלה, מתי ללכת אליהם, מה להביא, וכו'. במהלך היום אני אתקשר ל"גן הפקאן" כדי לקבל את הטלפון של "רב הבית" שלהם, כדי להגיע גם לחופה שהוא עורך. משום מה, למישהו במשפחה זה חשוב לראות איך נערכת חופה שלו מראש. ביני לביניכם – לא ברור לי למה. אני לא אדם מאמין, וחופה היא חופה היא חופה. אין פה הרבה מקום לפרשנויות. מה בעצם יש לנו בחופה?
– הצגת המתחתנים
– הצגת כתובה
– 7 ברכות
– שבירת כוס.
מעבר לזה – כל השאר הם הניסיונות של הרב להצחיק את הנוכחים, ולשעמם אותנו. אז מה זה בעצם משנה?
מה אני אגיד לכם – העיקר שהדברים מתחילים לרוץ. בקרוב – די ג'יי וצלם. ארוסתי כבר מתחילה להראות סימנים של ייאוש מכך שבעלי מקצוע שאנחנו מתארחים אצלם, לא מכבדים אותה בעוגיות מסוגים שונים או סתם כיבוד קל. ממש לא בסדר. לתשומת לבכם – כל בעלי המקצוע הקוראים כאן.. 
אפקט “ספת הפסיכולוג”
עירא כתב אתמול על "קונספירציה", המתארת את כלוב הזהב בו אנו חיים, כמעמד ביניים:
במדינת ישראל מעמד הביניים משלמים כ"כ הרבה מיסים, דווקא בגלל ששם האקדמאים והאנשים שיכולים לשנות משהו. המערכת מכוונת להחזיק אותם בדיוק עבדים לג'וב במידה שלא ישאר להם פנאי להלחם על זכויות אזרח, להיות בקשר עם החברים, או לפתח תחביב. זו פשוט מעבדה שכזו לחיות בכלוב, לגרום להם להיות עסוקים כל היום כדי שלא יוכלו לעצור אפילו להתעניין בנושאי חברה ורווחה, תחנות חשמל פחמיות, או אילו לסדר כמו שצריך את ענין ההשקעה בקרן הפנסיה הנכונה ולהציל בזמן את הכסף כשהשוק מתמוטט. פשוט להיות עבדים קטנים ממושמעים של השיטה ולא לצייץ כשלוקחים לנו את טביעות האצבע, קרקעות ציבוריות ולא משאירים לנו פנאי להתארגן ולהזיז משהו.
אני חושב ששעירא שוכח פה עוד פרט אחד קטן, שאני מכנה אותו אפקט "ספת הפסיכולוג".
מעמד הביניים מוסט היום לכיוונים של אותה "ספת פיסכולוג", כדי להבין את ה"אני" בחברה.
הבעיה היא, שכולנו מנסים להבין איפה ה"אני" לא בסדר, במקום לנסות להבין מה לא בסדר בחברה, שבה אנו חיים. אותה "ספת פסיכולוג", גוזלת עוד זמן יקר מאוד, על חשבון הניסיון שלנו להבין איפה אנחנו חיים, ומה ניתן לעשות כדי לשנות ולשפר.
החפירה העצמית היום היא לרוב בלתי נמנעת, כמעט ע"י כל שכבת מעמד הביניים.
שימו לב לאנשים מסביבכם – כמה מהם כבר היו בטיפול? כמה עדיין נמצאים בטיפול? והכי חשוב – כמה משקיעים בכך? אני לא אומר שזה לא דבר חשוב. טיפול עצמי הוא תחזוקה חשובה לגוף ולנפש. אבל כמי שחווה טיפול ארוך עד לא מזמן, שמתי לב שתמיד חזרתי לאותו "מעגל" פנימי, שבו אני מנסה להבין – איפה אני לא בסדר.
הלוואי שלכולנו היו עבודות, שהיו מאפשרות לנו להשפיע במעשים, או לפחות לכתוב תוכן משמעותי, שישפיע על הקוראים שלנו, ועל המנהיגים במדינת ישראל.
קצב החיים כאן האו ממש בלתי אפשרי. וזה לא רק כאן, בישראל, אלא בכלל בעולם המערבי. הרדיפה אחרי הכסף, אחרי ההצלחה, אחרי היכולת לרכוש את המותג הבא, מעוורת אותנו ובכלל – מביאה אותנו לאובדן חושים ממש. שימו לב ל"חופשות" הבורגניות שלנו – אנחנו מתרוצצים כמו עכברים מבולבלים כדי "להספיק" כמה שיותר. זה לא סותר את המושג של "חופש" בעצמו??
כשאני מדבר עם אנשים על הרצון בחיים שקטים, הדבר הראשון שעולה במוחם זה: "איך אתה הולך להתפרנס??". הבעיה היא, שזו גם השאלה הראשונה שעולה במוחי. וכשזה הדבר שמוביל אותך, אין לך זמן לעשות.
אין לי מושג איך עירא מצליח לעשות את כל מה שהוא עושה. אם היו עוד כמה שעות ביממה, אני מניח שכל מה שהייתי רוצה לעשות זה לישון אותן. אבל עירא מנסה לשנות באמת, ועל כך אני באמת מעריך אותו. הלוואי והיו לי הכוחות (וזה לא רק תירוץ..). אין לי ספק, שהוא גם באמת יצליח להשפיע על מה שקורה כאן. אולי בעתיד הקרוב, אולי ברחוק – אבל הוא יצליח, כי הוא מתמיד בזה. הוא מהאנשים הטובים והנדירים בעולמינו, שרוצים להציל את הסביבה שבה אנו חיים. אני רק מקווה שהוא לא ישלם על כך במחיר כבד מדי.
עבדאללה ב-MOJO
הרבה זמן עבר מאז עבדאללה ביקר במסעדה נורמלית (פיתח טעם ,הפליט – בורגר קינג כבר לא עושה לו את זה..).
אמש, התכנסנו אריה, ג'ירף ואנוכי – הגמל, כדי לחגוג לאריה יומולדת 36.
התחלנו במפגש ביתי אצל האריה, כדי להרים כוסית איכותית לחייו. עבדכם הנאמן לקח לו כוסית צנועה של Talisker 18 yo, כדי להנות מטעמיו השונים והנפלאים לאורך כחצי שעה של התפנקות.
לאחר מכן, נדרשנו להחלטה לא פשוטה – לאן הולכים לאכול? בנתניה, יש את איזור תעשייה פולג, ששופע במסעדות ובבתי אוכל מסוגים שונים. ההחלטה נפלה על קטגוריה אוריינטלית (מזרח-רחוק). על אף העובדה שהג'ירף לא היה רעב במיוחד, רצינו, האריה ואני, ללכת ל-Miyagi Sushi Bar, הנמצא במרכז יכין, אבל הבעיה היא, שכשהגענו לשם, גילינו שאין שם ממש מקומות ישיבה בפנים (רק על בר קטן בן 5 מושבים), מה שאומר – לחות וסיגריות – שילוב לא בדיוק מנצח…
אבל כבר היינו במרכז, שהפך להיות מרכז קולינרי רציני למדי באיזור התעשייה פולג, ובדקנו חלופות.
הראשונה שנתקלנו בה, שעומדת בסגנון האוכל אותו רצינו, היתה MOJO, שמגדיר את עצמו כ-Asian Foodbar. היו אפילו מקומות בתוך המסעדה, מה שאומר מזגן(!) ואוויר נקי מסיגריות (!!).
האווירה ב-MOJO היא נעימה למדי. מוסיקת צ'ילאאוט, תאורה עמומה מאוד.
התיישבנו לנו בכיף על ספות נוחות, וחיש מהר הגיעה לה המלצרית. זה הזמן לציין את השירות לטובה. השירות היה אתמול מאוד מחוייך, מאוד אדיב.
חבל שבמדינת ישראל החמה, עוד לא הפנימו את העובדה, שצריך קנקן מים קרים על השולחן, עוד לפני שפצינו פה. יחד עם זאת, קיבלנו כוסות מים לכל אורך הארוחה, ושוב – תמיד עם חיוך, בלי עיכוב, ובלי פרצופים עקומים.
הלאה, לאוכל.
מנה ראשונה – סושי, לפתיחת הארוחה:
האריה הזמין רול של דניס, אינסייד אאוט (8 יח', 36 ש"ח). זהו בעצם רול סושי עם דג דניס, גמבה, אבוקדו ושבבי טמפורה פיקנטיים, ומעל – רוטב טריאקי. אני הלכתי על קונוס קליפורניה (28 ש"ח), שמגיע עם סלמון, שרימפס טמפורה, סלמון סקין, אבוקדו ומלפפון.
למנה עיקרית, הלכנו על נודלס ואורז.
האריה לקח ספייסי MOJO (במחיר 48 ש"ח), שכולל אטריות ביצים עם שרימפס,חזה עוף,גזר,פטריות שמפיניון ובמבו שוט ברוטב צ'ילי חריף.
אני בחרתי בפאד קפאו (52 ש"ח), שהוא אורז עם בשר בקר קצוץ עם תערובת פלפלים, בצל ירוק, בזיליקום ונענע ברוטב סויה, מוגש עם ביצת עין / חביתה מעל.
שתי המנות היו לשביעות רצונינו, אפילו טובות (למרות שהמושג "חריף" בעייתי מה – המנות היו במקרה הטוב פיקנטיות – תודה לאל שאפשר לקבל גם צ'ילי גרוס בתוספת, ללא תשלום), אבל יש לציין, שהמבחר ב-MOJO הוא קטן ביותר. צריך אולי להוסיף כמה אפשרויות בחירה, או לפחות לאפשר להוריד/להוסיף מרכיבים מהמנות.
קינוחים:
האריה לקח מלבי (33 ש"ח) המבוסס על פירות טרופיים, שהיה נחמד עבורי – לא יותר. התיאור בתפריט היה נחמד יותר (לא מופיע באתר). אני הזמנתי קינוח שנקרא טירמיסושי (גם לא מופיע באתר, 28 ש"ח) – 4 יח' של טירמיסו, המצופה בשכבה עדינה של שוקולד, ומגיע עם דיפ לטבילה, המבוסס על אספרסו. הקינוח הזה היה ממש מצויין!
זהו, בערך. יצאנו משם שבעים מאוד. אולי אפילו שבעים מדי… אבל מרוצים.
מזל טוב, עירא!
סיכום:
חשבון: 225 ש"ח ל-2 סועדים, ללא שתייה, אך עם 3 מנות (ראשונה, עיקרית, קינוח).
אווירה: נעימה למדי.
אוכל: טוב פלוס.
שירות: מעולה.
חניה: חניון מרכז יכין – שעתיים ראשונות בחינם בחניון העליון, אחרי זה 2 ש"ח לכל שעה נוספת או חלק ממנה. בחניון התחתון, 10 ש"ח לשעתיים ראשונות. יש גם חניה באיזור.
רומנטיקה: יש מצב.
ציון כולל של עבדאללה: 8.
אנרגיות במבצע!
חבר טוב שלח לי את זה הערב.
אורן זריף מציע את 165 טון אנרגיות שבועיות (!!), לעצירת שערים עבור מכבי תל אביב, במחיר של 802,560 ש"ח לכל משחקי הליגה! (לא כולל דמי "הובלה" של האנרגיות למגרש, בסך 10,560 ש"ח לכל משחק). הוא מדייק ומספר שהאנרגיות האלה, מאיטות ב-83.4% בדיוק(!!) את עוצמת הבעיטות אל השער. אבל בגלל שמדובר בכדורגל הישראלי, שבה עוצמת הבעיטות היא דרדלה בריבוע חלקי 2, כנראה וכל השחקנים פשוט ירימו את הכדור בידיים ויתנו לשוער מכבי תל-אביב את הכדור כמחווה לשירות טוב.
זריף אף מציע שירות חד פעמי של 25 טון אנרגיה, כמחווה וניסיון. מעניין אם זה יגרום לשטראובר להכניס גול עצמי.
אני לא יודע את מי זה אמור להעליב יותר – את לירן שטראובר או את האינטילגנציה שלנו..
בינתיים, טוב שיש על מה לצחוק.
3 שנים של דילמות
מחר, יום ראשון, ה-2 באוגוסט 2009, אני "חוגג" 3 שנים בדיוק, ליום שבו התחילה הפיברומיאלגיה לקנן בגופי. אני לא מצליח לשכוח את היום הזה. זה כאילו מישהו לחץ על כפתור "סטופ", ומאז הכל השתנה.
אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו לאדם בריא מן השורה. זה פשוט בלתי אפשרי. המצב בו כל החיים כפי שהכרת אותם, נעצרים בבת אחת. מעכשיו, אתה מודד את הזמנים הטובים בין התקף להתקף. אתה מודע לדברים חיוביים שקורים מסביב, אתה בנאדם אופטימי מטבעך, אבל משהו ממשיך לקנן בך. הספק שהחיים שלך כבר לא יוכלו להיראות כמו שרצית שהם ייראו. אתה אפילו מטיל ספק בזה שאי-פעם יהיו לך לילות רצופי-שינה, בלי הצורך להתעורר 3 פעמים (במקרה שבכלל הצלחת להירדם) בלילה, ולהגיע להחלטה "מה עושים עכשיו?".
פיברומיאלגיה מביאה איתה המון פחדים, שאדם בריא לא יבין לעולם. אתה מנסה לישון, ולא מצליח. אתה מנסה טיפולים שונים ומשונים, לרוב הם לא עוזרים. אתה מנסה רופאים מכל מיני סוגים – פרטיים ושל קופת חולים – והתוצאה זהה – כלומר אין שום תוצאה. והגרוע מכל: אתה חי על תרופות החל מגיל 32. ואני לא מתכוון לנורופן או לאקמול. אני מתכוון לדברים קשים בהרבה.
בעבר כבר כתבתי מה הקיץ בארץ עושה לי. הקיץ של השנה שעברה לא שונה במאום ממה שקורה לי השנה. כאבים – והרבה מהם. המצב התחרבן והתדרדר שוב לאחרונה. אני מנסה בכל כוחי לא להעלות את מינון משככי הכאבים שלי, עם הצלחה חלקית בלבד. תוסיפו לזה שרופאת המשפחה שלי מנסה לגרום לי לרדת במינון, וזה יוצר תסכול לא פשוט. אני יודע שהיא מעוניינת בטובתי, ושחשוב לה שאני לא אצא ג'אנקי מכל זה. אבל אני – אני רק רוצה לעבור את היום. זה כל מה שאני רוצה. לא רוצה לסבול.
אני עומד להתחתן בקרוב, ליתר דיוק ב-7 לדצמבר – בעוד 4 חודשים וקצת. והפחד הזה, של חוסר יכולת לפרנס כמו שצריך, של חוסר יכולת להביא ילדים לעולם, וגרוע מכך – של חוסר כוחות לגדל אותם (למה אני מדבר ברבים? מה רע באחד בכלל?) – כל אלה מביאים לא מעט פחדים. האם זה כל מה שיהיה מעכשיו?
אני יודע שאחרי 3 שנים, אני אמור "לקבל" את המחלה הזו כחלק מחיי, אבל זה קשה. דווקא בגלל הרגישות הזו שלי – זה קשה מאוד. מפחיד אותי לחשוב שאני תלוי במשככי כאבים נרקוטיים מצד אחד, ולא פחות מזה – מפחיד אותי לחשוב על הנזקים האחרים שאני גורם לגוף שלי, בניסיון לחיות היום (כי לך תדע מה יהיה מחר..).
עירא הציע לי לא מזמן, ללכת לטיפול קוגניטיבי, במרפאה מסויימת, כדי לנסות ולרפא את הסיפור הזה. אני בוש ונכלם לספר כאן שאפילו לא התקשרתי אליהם. יש לי את כל הפרטים, אבל חסרים לי שני דברים: אמונה וכסף. בגלל כל אותם רופאים "מהוללים", שרק לקחו עוד ועוד כסף, עד שרוששו אותי מחסכונותיי, עד שפשוט לא נשאר יותר. לאותם חברה "רוחניים", אין בעיה לקחת כסף מאדם שחי עם מגבלה מסויימת, גם אם הם יודעים טוב מאוד שאין מה לעשות. הם לעולם לא יודו בזה. אני לא יודע אם זה בגלל שרלטנות, או בגלל שהם לא מסוגלים לקבל כישלון, אבל בתכל'ס – עד היום לא יצא מהם דבר וחצי דבר (למעט טיפולים שעשיתי אצל ידידה טובה שלי, מטפלת נפלאה ברפלוקסולוגיה, שיודעת גם לדבר על הנפש הפצועה שלי).
במאמר מוסגר, הדבר היחיד שבאמת עוזר לי איכשהו, לעתים קרובות יותר, זה הדבר הבנאלי הזה, ששמו אהבה. אני יודע – זה נשמע דביק. מאוד, אפילו. אבל זה נכון. האהבה גורמת לי להרגיש ברוב הזמן יותר טוב עם הכל. לדעת שהאהבה המדהימה שיש בין זוגתי וביני, היא אהבה שאינה מותנית בדבר – זה מעודד. אני רואה כמה לב טוב יש לה, וזה מחמם.
אחרי 3 שנים, אני מתחיל לחשוב: האם ככה אמורים להיראות כל חיי? האם אני אצטרך להתפתל מכאבים עוד שנים רבות? איך "אוכלים" תחושה כזו? איך מפסיקים את תחושת האבדון הזאת, שבה אין מה לעשות, אלא לבלוע את הסירופ, לקחת את הכדורים, ולעבור עוד כמה שעות עם כאבים נסבלים, עד ההתקף הבא? האם לא יהיו לי לילות רצופי שינה יותר?
צביעותם של הורים
הוי הצביעות!
בימים האחרונים, מדינת ישראל מלאה בכותרות על אב שחונק את ילדתו, אם שהרעיבה את בנה, ועוד כל מיני זוועות, שקצרה היריעה או תחושת הקבס מלציין את כולן. וכפי שהכותרות זועקות לשמים מכל מקומון או עיתון פופלרי – "המדינה מזועזעת!"
ממש געוואלד!
אבל אם נחשוב טוב-טוב לרגע, בינינו מסתובבים הרבה יותר רוצחים בפוטנציה. ולא – אני לא מדבר על המתעללים/ות למיניהם. אני לא מדבר על הפסיכים שמחליטים לשים קץ לחייהם של ילדיהם, כדי לפגוש אותם בגן עדן, או לשם שמים. אני מדבר על כל אחד ואחת מכם. אנשים "נורמטיביים" לגמרי.
אני נוסע לי ברחובות העיר, ולא משנה באיזו עיר מדובר – כי מדובר בכולן, ומחכה לראות את הילד המת הבא. הילד הזה, עובר יד ביד עם אבא/אמא שלו את הכביש, שלא במעבר חציה או ברמזור, כשיש אחד מאלה 20 מטר משם. הילד הזה קופץ מהרכב מהצד של הכביש. ולא חסרות דוגמאות נוספות.
ואתם יודעים מה? הילד הזה הוא הילד שלכם. וכן – אתם רוצחים אותו בפוטניצה מדי יום. אבל מה – כולכם יודעים להזדעזע מאיזה פסיכי שחונק את הבת שלו. למה? מה ההבדל? בפעם הבאה הילד שלכם יעבור את הכביש בדיוק באותה צורה – אבל אתם לא תהיו שם. הנהג שיפגע לכם בילד, לעומת זאת – יהיה גם יהיה.
ועל הנהגים הלא זהירים, אלה שמנסים להשיג עוד מטר ברמזור, אלה שלא מסוגלים לעמוד ברמזור, כי חס וחלילה הם ייצאו פראיירים – על כל אלה אתם גם מזדעזעים ככה? כי כן – גם הם רוצחים בפוטנציה. ואתם יודעים מה? חלקיכם גם יודעים בדיוק במי מדובר. בכם, בבן/בת-זוג שלכם/ן, בבן/בת משפחה, בשכן – כולכם יודעים את זה, ולא עושים כלום.
הוי הצביעות!
