3 שנים של דילמות

מחר, יום ראשון, ה-2 באוגוסט 2009, אני "חוגג" 3 שנים בדיוק, ליום שבו התחילה הפיברומיאלגיה לקנן בגופי. אני לא מצליח לשכוח את היום הזה. זה כאילו מישהו לחץ על כפתור "סטופ", ומאז הכל השתנה.

אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו לאדם בריא מן השורה. זה פשוט בלתי אפשרי. המצב בו כל החיים כפי שהכרת אותם, נעצרים בבת אחת. מעכשיו, אתה מודד את הזמנים הטובים בין התקף להתקף. אתה מודע לדברים חיוביים שקורים מסביב, אתה בנאדם אופטימי מטבעך, אבל משהו ממשיך לקנן בך. הספק שהחיים שלך כבר לא יוכלו להיראות כמו שרצית שהם ייראו. אתה אפילו מטיל ספק בזה שאי-פעם יהיו לך לילות רצופי-שינה, בלי הצורך להתעורר 3 פעמים (במקרה שבכלל הצלחת להירדם) בלילה, ולהגיע להחלטה "מה עושים עכשיו?".

פיברומיאלגיה מביאה איתה המון פחדים, שאדם בריא לא יבין לעולם. אתה מנסה לישון, ולא מצליח. אתה מנסה טיפולים שונים ומשונים, לרוב הם לא עוזרים. אתה מנסה רופאים מכל מיני סוגים – פרטיים ושל קופת חולים – והתוצאה זהה – כלומר אין שום תוצאה. והגרוע מכל: אתה חי על תרופות החל מגיל 32. ואני לא מתכוון לנורופן או לאקמול. אני מתכוון לדברים קשים בהרבה.

בעבר כבר כתבתי מה הקיץ בארץ עושה לי. הקיץ של השנה שעברה לא שונה במאום ממה שקורה לי השנה. כאבים – והרבה מהם. המצב התחרבן והתדרדר שוב לאחרונה. אני מנסה בכל כוחי לא להעלות את מינון משככי הכאבים שלי, עם הצלחה חלקית בלבד. תוסיפו לזה שרופאת המשפחה שלי מנסה לגרום לי לרדת במינון, וזה יוצר תסכול לא פשוט. אני יודע שהיא מעוניינת בטובתי, ושחשוב לה שאני לא אצא ג'אנקי מכל זה. אבל אני – אני רק רוצה לעבור את היום. זה כל מה שאני רוצה. לא רוצה לסבול.

אני עומד להתחתן בקרוב, ליתר דיוק ב-7 לדצמבר – בעוד 4 חודשים וקצת. והפחד הזה, של חוסר יכולת לפרנס כמו שצריך, של חוסר יכולת להביא ילדים לעולם, וגרוע מכך – של חוסר כוחות לגדל אותם (למה אני מדבר ברבים? מה רע באחד בכלל?) – כל אלה מביאים לא מעט פחדים. האם זה כל מה שיהיה מעכשיו?

אני יודע שאחרי 3 שנים, אני אמור "לקבל" את המחלה הזו כחלק מחיי, אבל זה קשה. דווקא בגלל הרגישות הזו שלי – זה קשה מאוד. מפחיד אותי לחשוב שאני תלוי במשככי כאבים נרקוטיים מצד אחד, ולא פחות מזה – מפחיד אותי לחשוב על הנזקים האחרים שאני גורם לגוף שלי, בניסיון לחיות היום (כי לך תדע מה יהיה מחר..).

עירא הציע לי לא מזמן, ללכת לטיפול קוגניטיבי, במרפאה מסויימת, כדי לנסות ולרפא את הסיפור הזה. אני בוש ונכלם לספר כאן שאפילו לא התקשרתי אליהם. יש לי את כל הפרטים, אבל חסרים לי שני דברים: אמונה וכסף. בגלל כל אותם רופאים "מהוללים", שרק לקחו עוד ועוד כסף, עד שרוששו אותי מחסכונותיי, עד שפשוט לא נשאר יותר. לאותם חברה "רוחניים", אין בעיה לקחת כסף מאדם שחי עם מגבלה מסויימת, גם אם הם יודעים טוב מאוד שאין מה לעשות. הם לעולם לא יודו בזה. אני לא יודע אם זה בגלל שרלטנות, או בגלל שהם לא מסוגלים לקבל כישלון, אבל בתכל'ס – עד היום לא יצא מהם דבר וחצי דבר (למעט טיפולים שעשיתי אצל ידידה טובה שלי, מטפלת נפלאה ברפלוקסולוגיה, שיודעת גם לדבר על הנפש הפצועה שלי).

במאמר מוסגר, הדבר היחיד שבאמת עוזר לי איכשהו, לעתים קרובות יותר, זה הדבר הבנאלי הזה, ששמו אהבה. אני יודע – זה נשמע דביק. מאוד, אפילו. אבל זה נכון. האהבה גורמת לי להרגיש ברוב הזמן יותר טוב עם הכל. לדעת שהאהבה המדהימה שיש בין זוגתי וביני, היא אהבה שאינה מותנית בדבר – זה מעודד. אני רואה כמה לב טוב יש לה, וזה מחמם.

אחרי 3 שנים, אני מתחיל לחשוב: האם ככה אמורים להיראות כל חיי? האם אני אצטרך להתפתל מכאבים עוד שנים רבות? איך "אוכלים" תחושה כזו? איך מפסיקים את תחושת האבדון הזאת, שבה אין מה לעשות, אלא לבלוע את הסירופ, לקחת את הכדורים, ולעבור עוד כמה שעות עם כאבים נסבלים, עד ההתקף הבא? האם לא יהיו לי לילות רצופי שינה יותר?


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

3 תגובות לפוסט “3 שנים של דילמות”

post_author." -->\n"; ?>
  1. yael הגיב:

    רק בריאות ואהבה יקירי…

  2. זיגמונד הגיב:

    ריגשת אותי עם הפוסט הזה, בעיקר כי אני לא מעריך את העובדה שאני בנאדם בריא לגמרי, שאיני צריך לקחת תרופות, ושאני יכול ליהנות מהרגעים הקטנים בחיים..לפעמים אני על גבול השנאה-העצמית כשאני מזכיר לעצמי את הדברים האלה.

    אל תרים ידיים, אבל גם אל תיאבק חזק מדי. יש אנשים שרובצת עליהם קללה בצורה של מחלה כרונית או אחרת, חלקם מצליחים להתמודד איתה, וחלקם לא. החוכמה היא לא לחיות את מה שנותר לנו במאבק ממושך עם המחשבות והדאגות.

    "מה שיקרה, יקרה.." – אני בעצמי לא מאמין בזה, אבל לפעמים אנחנו חייבים.

    בהצלחה, ואני מקווה בכל לבי שתוכל, איכשהו – לחזור לאורח חייך הקודם, בין אם תנצח את המחלה או לא.

    זיגמונד

  3. גיא הגיב:

    תודה לשניכם..
    זיגמונד – אני לא רואה את עצמי מרים ידיים בכל מקרה, אבל אין ספק שלפעמים זה מאוד קשה להודות בזה. יש רגעים כאלה שבהם כל מה שאני רוצה זה רק להיכנע.
    וגם המושג הזה – "להיכנע" – מה הוא אומר בעצם? הרי אני לא מתכוון להתאבד או משהו כזה. יש לי המון דברים טובים אחרים בחיים שלי. אז מהי בעצם המשמעות מאחורי זה? – זה עוד משהו שאני אלמד לנתח אותו בעתיד, אני מניח.
    ד"א – עוד מושג בעייתי, הוא עניין ה"התמודדות". כשכתבת שיש אנשים שמסוגלים להתמודד, וחלק שלא – אין לי מושג למה באמת התכוונת. גם דיכאון הוא סוג של התמודדות. גם התעלמות היא סוג מסוים (אולי לא טוב כל כך) של התמודדות. כשאדם בריא רואה אדם חולה, ואומר לו שהוא לא מתמודד כמו שצריך עם המחלה שלו, זה יוצר הרגשה של פטרוניות (וזה בלשון המעטה). לפחות ככה אני הרגשתי, כשקיבלתי הרצאות כאלה מאנשים שונים (בעיקר מבני משפחה, שכמובן "רוצים את טובתך..").

    דברים משתנים בחיים האלה, לטובה ולרעה. עד לפני שנתיים, לא האמנתי בכלל שאני אמצא את אהבת חיי, והנה – גם זה קרה. צריך תמיד לראות את הטוב ביחד עם הרע, ולא לשים דגש רק על אחד מהם. בחירה באחד מהם בלבד (גם אם זה רק הטוב, ד"א), יוצרת הרגשה של חיים מזוייפים. אי אפשר לשכוח לגמרי את הרע, אבל חייבים לזכור, שיש גם נקודות אושר בחיים האלה. זו דרך ה"התמודדות" שלי.