כתיבה יוצרת
זיגמונד התחיל לכתוב סדרה נהדרת על "כתיבה יוצרת" בבלוגים, והדרך להעלות את רמת התוכן בבלוג, בין אם לצורך אישי ובין אם אתה רוצה להעלות את הבלוג שלך לרמת פלטפורמה מסחרית בעתיד.
בפוסט האחרון שלו בנושא, כתבתי לו תגובה, שכבר התחילה להתארך קמעה, ולכן החלטתי להעלות אותה כפוסט כאן:
יש פה בהחלט רעיונות לא רעים! הם גם מתאימים למי שיש לו את האפשרות לשלוט בלוח הזמנים שלו, באופן יחסי.
אני עשוי אפילו לאמץ כמה מהשיטת האלה, למרות שהמגבלה הגדולה שלי היא בדיוק זו – שליטה בלוח הזמנים. כשיש לך מגבלה בריאותית מסויימת, כאתה עובד במשמרות ועוד כהנה וכהנה "תירוצים" – זה מקשה מאוד לשמור על רוטינה אחידה. זו גם בעיקר הסיבה לכל השאלות שהעליתי.
ד"א – כשאני נתקל במשהו שבא לי לכתוב עליו, נתקל באיזה לינק מעניין, אני בדר"כ שולח אותו לכתובת המייל של הבלוג שלי, וכך אני מסתכל ויודע על מה אני רוצה לכתוב, מה גם שזה מאפשר לי להעביר את הלינק הזה לתיקייה ב-bookmarks שלי. הבעיה בזה: הלינק הזה יושב שם לעיתים יותר מדי זמן, עד שהוא הופך למשהו לא רלוונטי בעליל –
א. קשה לי לשחזר מה חשבתי על זה אז. כרגע זה יכול להיות הדבר הכי משעמם עלי-אדמות.
ב. מן הסתם – גם לקורא זה לא ממש יאמר משהו.
בקיצור, תמיד תימצא בעיה זו או אחרת לכתיבה, אני מניח. אני לא חושב שזה עניין של מחסום כתיבה, כמו היכולת לשלוט בלוח הזמנים שלי (ואני לא מדבר על חוסר שליטה בגלל איזו יציאה לסרט או לפאב – למרות שגם אלה קורים – אבל הם יוצאים מן הכלל). זה עניין מאוד אישי עבור כל כותב.
אחד הדברים שהפסקתי לעשות, למשל, בגלל העניין הזה של חוסר יכולת לשלוט בזמן, וחשיבות לעשות גם דברים אחרים, הוא להפסיק לרסס כל דבר שאני רואה כמעניין (ותסלח לי אם אתה רואה שלא רוססת על ידי). עד לפני פחות משנה, עבדתי עם ג'ירידר, והוצפתי בהמון מידע. לתקופה של כחצי שנה – הפסקתי כמעט לקרוא בלוגים, כדי להתמקד בלימודים, אבל הבלוגים והקריאה חסרו לי – אז חזרתי לקרוא, והפלא ופלא – פתאום יש עוד יותר בלוגים שאני קורא. אבל את ג'ירידר לא החזרתי. יש בו משהו מלחיץ מבחינתי. אני לא יודע איך להסביר את זה. כשאני רואה 500 אייטמים שעוד לא קראתי (וזה עוד במקרה הטוב), אני מרגיש שאני מחמיץ משהו. כשאני קורא בלוגים בקצב שלי, ולפי הסימונים שלי בבוקמארקס, אני מרגיש נינוח יותר.
אולי אני מפסיד המון דברים אחרים. אולי אני לא מתעדכן בזמן (כי אני לא רואה או מקשיב לחדשות – אני רק שומע את הדברים מהסביבה). וגם יש לזה מחיר, מבחינת הכתיבה שלי. אני פחות "מחובר" און-ליין למה שקורה שם בחוץ. זה סוג של בחירה, אני מניח. בינתיים, איכשהו – אני חי טוב עם הבחירה הזו, למרות שהיא לפעמים מתסכלת. כמות הדברים שאני רוצה לכתוב אף פעם לא מגיעה לכדי כתיבה ממשית. רובה נזרקת לפח הזבל של חוסר-האכפתיות, האפאטיות ושל הרצון להתכרבל במיטה.
חייבים לעצור את הצ’רנוביל הבא
ח"כ מיקי איתן כבר אמר את זה, בכל ערוץ טלוויזיה אפשרי.
מומחים מכל הסוגים: אבטחת מידע, מערכות מידע, ביטחון, מנהלי רשתות, מנהלי בסיסי נתונים ומי לא – כולם בדיעה אחת.
כולנו כבר יודעים את זה. ועדיין – יש יותר מדי אנשים אדישים לעניין הזה של המאגר הביומטרי.
כרגע, ברגעים אלו ממש, יושבים 136 בלוגרים ברשימה של שוקי גלילי, ככוח לא מבוטל, אך בלתי מושמע – לפחות לא באוזני האדם שהחליט למנות את עצמו כמעל לחוק. האדם האטום הזה, שעדיין לא ברור מי עומד מאחוריו, ומי מפעיל אותו – מי לעזאזל הולך למכור אותנו, האזרחים, לכל המרבה במחיר – האדם הזה הולך להפוך את צ'רנוביל למשהו שהרוסים עוד יצחקו עליו.
את המשמעויות ריכז עבורכם זיגמונד כאן.
את הכתבות מ-ynet – עירא ריכז כאן.
בבקשה – אל תתעצלו!
אם עוד לא שמעתם על מה שהולך לקרות במדינת החלם והטירוף – גשו לאתרים האלה.
יש גם אתר שהוקם במיוחד, כדי להסביר לכולכם מה זה בעצם אומר, מאגר ביומטרי.
מאגר ביומטרי הוא אסון. הוא משהו שלא יוכל להגן עליכם יותר מאף אחד.
אין הזדמנות שניה! ברגע שהדבר הזה ייצא לפועל – גם להשתמש בדרכונים זרים כבר לא יעזור לכם. אם עד עכשיו עוד איכשהו חיינו פה בכלוב של זהב – עכשיו אתם יכולים לשכוח גם מהזהב.
מדינת ישראל רוצה אתכם, והיא תדע בדיוק איפה אתם נמצאים. בכל רגע נתון. והיא גם תדע בדיוק מה עשיתם ומתי.
לפתע הסרט The Wall הוא לא רק פאראנויה לשמה. לפתע הספר 1984 של אורוול, הוא לא רק פנטזיה אורבנית, כי אם מציאות כואבת, שעומדת להפוך לכזו עבור כל אחד ואחת מאיתנו.
כמה פוסטים? כמה כתבות? כמה דיונים חסרי תוכלת בוועדת הכנסת יקימו, עד ששטרית יבין לאיזה אסון הוא מוליך אותנו? מתי האיש הזה יירד מהעץ הגבוה הזה? למה לא מדיחים את האיש הזה מראשות הוועדה, אם הוא לא יודע להעביר תהליך פרלמנטרי הגון וחף מאינטרסים?
יש חוזה!
אוקיי. אז יש לנו חוזה חתום, החל מיום רביעי האחרון. אחרי מו"מ עם אנשי "גן הפקאן", ובעיקר נוגה, שהיתה מאוד חביבה, ולא פחות מזה – מאוד מקצועית – הגענו ללא מעט הסכמות.
אמנם היינו אמורים לחתום על החוזה כבר ביום ראשון, אבל בגלל סאגה משפחתית (תמיד יש כזו בשלב כלשהו בהכנות לחתונה), שבה אבא שלי החליט שהוא לא חותם עד שהוא קורא את כל האותיות הקטנות (ובאמת שלא היו כאלה – הכל נכנס לדף וחצי, בלי שטויות מיותרות) במשך שלושה ימים שלמים, העניין נדחה.
אני חייב לציין שהסאגה הזו גרמה לי ללא מעט עצבים על אבא שלי. כרגיל, הוא מקשיב יתר על המידה, והוא "לא היבן" כשאמרתי לו במשך 3 ימים לפני ה"אירוע" (שהיה אמור להיות ביום ראשון, כאמור), שבאותו יום אמורים כבר לחתום, וזה אחרי שהוא הבטיח לי שאין לו שום בעיה עם זה. טוב – ככה זה עם פולנים אני מניח.
אבל מעז יצא מתוק. עם כל העצבים, ומריטת הנוצות שעברתי, הלכנו לעוד מקצה שיפורים ברביעי בערב, שבמהלכו הצלחנו לקבל עוד כמה פינוקים נוספים, ואף להוריד את מחיר המנה ל-230 ש"ח למנה (עוד 5 שקלים פחות), ועם הברמנים (סכום לא מבוטל של 1,500 ש"ח ל-6 ברמנים – אבל גם לא נורא) – זה יוצא 235 ש"ח. בקיצור, הוספנו עוד מכונת אספרסו לעסק, עוד חטיף "מסתובב", או איך שלא יקראו לזה, ועוד כמה דברים נחמדים.
מי אמר שמריטת נוצות זה לא דבר מרענן..?
השלב הבא: היום מגיעים כל המשפוחֶה ליום התייעצות באשר ל"תכנית הפעולה" שאמי מכינה לנו, כולל התחלת בדיקתם של תקליטנים וצלמים.
על מאגרים ביומטריים וקייטנות
שמתי לב לאחרונה, שאני לא כותב מספיק על נושאים רציניים, שנוגעים לכולנו. לרוב אני מסתפק לקרוא על זה אצל אחרים, ואצל עירא בעיקר, לצקצק בלשוני על כך ש"איך הגענו למצב הזה?", ועובר הלאה. לפעמים אני דן על הדברים עם אותם חברים, עם זוגתי – אבל בגדול – אני עובר לדברים האחרים שמעסיקים אותי (ולא חסרים דברים כאלה).
אבל באחרונה אני מרגיש שאנחנו הולכים לקראת אבדון אמיתי, שרבים מהבלוגרים כבר כותבים עליהם. האמת? אין לי הרבה מה להוסיף. המאגר הביומטרי הוא אסון למדינת ישראל. מי שעוד לא מבין את זה, יבין את זה מאוחר מדי. הבעיה היא, שגם אלה שכן מבינים את זה, לא מצליחים לגרום לח"כ אחד (שהחליט להכריז על עצמו, ככל הנראה" כ"קיסר" מודרני), להקשיב להם. והם לא אשמים בזה הפעם. יושב אדם בשם מאיר שטרית, שקיבל כוח עצום בידיו, ומסרב בתוקף להקשיב לכך שהמאגר הביומטרי, שהוא כל כך להוט אחריו, סותר חוקי יסוד במדינת ישראל (כגון: "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"), ומסכן ציבור שלם של תיירים במדינות העולם. יתרה מכך, מתברר שהאיש אינו בוחל בנקיטת שפה משפילה כנגד היועצת המשפטית של הוועדה, וכנגד כל מי שמביע הסתייגויות כנגד המהלך. מיכאל איתן? איתן כבל? שילכו לחפש לעצמם מטרות קלות יותר. שטרית, לפי מה שנאמר לי, אפילו לא נותן להסתייגויות אלה פתחון פה אצלו בוועדה. הוא המלך, והוא יחליט.
מדהים שכך פועלים מחוקקים במדינת ישראל. הייתי המום מחוויותיו של עירא (שאני בטוח שהוא יספר עליהן בקרוב מאוד) בוועדת הכנסת.
ואז הגיע הפוסט של היום של זיגמונד, שאך פתח את בלוגו בימים האחרונים (ובינתיים אני חייב לציין שאני מאוד נהנה מהכתיבה שלו). לומר שהתפלאתי מהטור הזה, שהוא הצביע עליו בפוסט? מחוקקינו הנפלאים לא קוראים על מה הם חותמים. ועל זה כנראה בונה גם קומראד שטרית.
וכאילו זה לא מספיק, מתברר שמר שטרית הכניס את מנכ"ל OTI לישיבת הוועדה, כדי לספר על היכולות של המערכת, תוך שהוא מסרב להתייחס לבעיות שעלולות להיווצר. וכל זה עוד לפני שאפילו יצא מכרז! נשמע לכם כמו מכרז תפור? אני כבר לא יכול לחכות לקרוא על זה באיזה עיתון, ועל ה"הפתעה" שהכניס שטרית בדלת האחורית.
אין לי מושג איך כל זה ייגמר. ככל הנראה – זה לא ייגמר בטוב. ככה זה נראה כרגע. הפסימיות היא נחלת כלל הבלוגרים לאחרונה, ואני חייב לציין שאני מבין אותם לגמרי. הרי אפילו את המטרה העיקרית של המאגר – הביטחון של מדינת ישראל – המאגר הזה לא ישרת נאמנה. ההיפך – בהנחה שהמאגר ידלוף – והוא ידלוף, שלא יהיה לכם ספק בכך – זה רק עניין של זמן עד שאנשים חפים מפשע ייעצרו על לא עוול בכפם, שלא לדבר על כך שבכל העולם יוכלו לזהות אתכם כישראלים, עוד לפני שהספקתם לומר "שלום". אז למה לנו כל הטירוף הזה? כי מאיר שטרית רוצה. אם תגלו יום אחד ששטרית קיבל משהו מתחת לשולחן, אל תהיו מופתעים.
אבל זה לא נגמר בעניין הזה. מה הקשר ל"קייטנות" שבכותרת, אתם בטח שואלים את עצמיכם. עוד פוסט שקראתי אצל זיגמונד, עוסק בקייטנת "טרייד כיף". זוהי "קייטנה", שהוקמה ע"י חברה למסחר בבורסה, והיא אמורה לתת לנערים בני 14-18 סכום של 10,000 ש"ח, אמיתיים לחלוטין, שבהם הם אמורים לשחק בבורסה, בהנחיית הברוקרים.
לא יודע מה אתכם? אבל אני הזדעזעתי.
כתגובה כתבתי אצל זיגמונד את הדברים הבאים, שהחלטתי להביאם גם פה, בגלל חשיבותם:
אני אמנם רחוק מלהיות קומוניסט בדיעותיי הכלכליות, אבל אני גם לא ממש קפיטליסט מטורף.
הבעיה היא, שבמה שהם מכנים "קייטנה", הוא בעצם הופך את הכסף, בגיל ההתבגרות, למצגת הכל.
כאילו כלום לא חשוב – רק הכסף. גם ככה העולם הזה השתגע לחלוטין, עם כל מה שקורה עם מותגים, כשילד בן שנה הולך עם חליפה של טומי הילפינגר, וכשהוא "כבר" בן 3, ההורים קונים לו ג'ינס ליווי'ס במחיר רבע ממשכורת מינימום.
עכשיו בגיל 14, לוקחים בחור שבדיוק מעצב את אישיותו, והופכים אותו למהמר בפוטנציה? ועם מה? עם כסף של ההורים שלו? הרי ברגע שהנער יחזור הביתה, ה"ריגוש" הזה כבר לא יעלה להוריו מאות שקלים על ג'ינס או חולצה, אלא אלפי שקלים, כדי לספק את היצר החדש שנער "רכש".וברור שכל זה נעשה ע"י חברה, שכל עניינה הוא לגרום לעוד ועוד אנשים להשקיע דרכה כספים.
ניגוד עניינים? מה פתאום? אם אני הייתי מבקר המדינה, או גורם משפיע כלשהו – הייתי סוגר בפני החברה הזו את האפשרות לגרום לדבר כזה לקרות. אולי אני לא אהיה אבא טוב כל כך, אבל אני כבר מעדיף לקחת את הילד שלי (כשיהיה לי..) ל"קייטנת סינגל-מאלט". אם כבר חינוך – כדאי ללמד את הילד גם ליהנות. אם כבר לקחת כסף, תלמד לא להתרגש ממנו כל כך. תלמד לעשות איתו משהו שאתה אוהב.
"להתרגש" מכסף נשמע לי כל כך מעוות. ועוד בגילאים האלה שהם מכוונים אליהם..
איך זה קשור למאגרים הביומטריים, ולמה שמתי את שניהם תחת פוסט אחד?
כי בשניהם חשובה ההדגשה – מה כסף עושה לבנאדם. כסף מעוור, משחית, מעודד כוח בצורתו הגועלית ביותר. נכון – הוא גם יכול לעזור במקרים מסויימים. אבל ברגע שהוא משמש לפגיעה באנשים תמימים, צריך לעצור את הכל. הבעיה היא, שהרכבת הזאת כבר לא עוצרת בתחנת המוסר, לצערי.
איך הגענו למצב הזה, לעזאזל?
פתחו את הגוגל קלנדר שלכם!
אז זהו. תאמינו או לא – יש תאריך לחתונה.
אם תרצה השמש, או אפילו ירצה הגשם, אלה ואני מתחתנים ב-7 בדצמבר הקרוב, ביום שני.
המיקום: גן הפקאן, ברמת הכובש (ליד בית ברל, כפר סבא וכו').
אז איך זה קרה? די מהר, למען האמת.
ביום שני האחרון, הלכנו לגן הפקאן. כבר שמעתי רבות על המקום בעבר, ואפילו הייתי שם לפני כמה שנים ב-2 חתונות. מאז דברים השתנו קצת, אבל לא הרבה. הם עדיין נחשבים אחד מהאולמות עם הקייטרינג הטעים ביותר, והם היחידים שעומדים בכל תקני משרד הבריאות. היינו אפילו במטבח שלהם – יכולתי להתגלח על הסירים שלהם, מרוב שהיה נקי. וכל זה היה בזמן אירוע במקום, כמובן. אם ה"התאהבות" של זוגתי מהאולמות הקודמים היתה מהירה, הפעם זה קרה לי. או ליתר דיוק – לשנינו.
מעבר לכך, המחיר יותר זול מזה של "עדן על המים", שבו היינו בשבוע שעבר, ואנחנו מקבלים הרבה יותר, לפי מיטב הבנתינו. הטעימות הן תוך 3 שבועות מיום סגירת החוזה, כדי לאשר את המנות כמה שיותר מוקדם (עוד נקודה לזכותם, אני חייב לציין). כפי שכבר ציינתי בעבר, לא יהיו זיקוקים שם, כדי לא להבהיל את הכלבים באיזור. אבל שמחה תהיה שם – והרבה ממנה.
המחיר הראשוני שקיבלנו לחורף כולל הגברה, תאורה, אוכל בהגשה (לא בופה – אין לי כוח לראות אנשים נדחפים בשביל אוכל), דירת חתן/כלה + דיילת משפחה, ועוד כל מיני דברים חביבים – 235 ש"ח כולל מע"מ – וזה כמובן – מחיר ראשוני, כפי שציינתי. אבל גם אם לא נצליח להוריד אותם במחיר, זהו סכום יפה מאוד, יחסית למה שהגן מציע.
בקיצור – איך אמר דודו גבע?? "אושר לילדים!"
אז עכשיו מתחילה הספירה ה"אמיתית" לאחור. צריך לסגור עם די ג'יי, לסגור עם צלם, ולעמוד בעומס קשה של טעימות של 40 מנות תוך 3 שעות בזמן הקרוב.. (רחמו, אנשים! רחמו!). כמובן שיש עוד, אבל אלה יכולים להיעשות בהמשך, בלי לחץ.
וואו.. נשימה עמוקה.. 3…2…1… אוף. איזה כיף!!!!!!
[ברגעים אלה ממש, הטלפונים זורמים, בעזרת מערכת המודיעין של המשפחות. חוצמזה, ההורים של זוגתי בוכים בטלפון. בוכים ומתקשרים.. העיקר להעביר את המידע הלאה..]
ככה בלי ששמתי לב..
אז כן, גבינותיי ורובוטיי..
ככה בלי ששמתי לב, השבוע הבלוג חגג שנתיים להיווסדו, ב-6 ליולי.
אני יודע שיש כאלו, שינצלו את היומולדת לרשימת תובנות עמוקות לגבי החיים. לומר שיש לי הרבה כאלה? לא ממש. אבל הנה כמה דברים, שכן למדתי בתקופה הזו:
1. רופאים לא יודעים שום דבר מהחיים שלהם. הם עושים רושם שהם יודעים, אבל הם בפאניקה בדיוק כמו כולנו. הם מבטלים כל דבר במין הינף יד של חשיבות עצמית, אבל אין להם מושג ירוק איך גוף האדם באמת עובד. זו אולי אימרה מסוכנת, יגידו חלקיכם, אבל לצערי – ב-3 השנים האחרונות היא התגלתה כנכונה, לפחות מבחינתי (למרות שגם זיהיתי מקרים רבים אצל אנשים אחרים בסביבתי הקרובה).
2. קלישאה, נכון – אבל! – אהבה באמת עושה טוב ללב של כל אחד. בשנה וחצי האחרונות, אני מגלה את זה מדי בוקר. יש לי את האישה המדהימה ביותר בעולם, ואני אומר את זה באופן אובייקטיבי לחלוטין 🙂
3. חברים יצילו אותך בכל מקום, שבו המשפחה של משותקת מדי מכדי לעשות משהו. זה הופך ליצורים יקרים מפז.
4. כתיבה היא דבר משחרר. אני לומד את זה בכל פעם, שאני רוצה להוציא איזה הגיג לעולם, ואני עושה את זה אל מול צג מחשב, מקלדת, וקוראים שמבקרים פה מפעם לפעם (ראה גם: סעיף 3, "חברים").
5. העולם הזה קטן מכדי להכיל את כולנו. אני יודע – זו עובדה מצערת, שאולי לא היתה צריכה להכנס לפוסט משמח כמו זה, אבל זה עוד יותר מצער לשמוע, שמישהי שזוגתי ואני לא מכירים בכלל, שגרה בכלל בגרמניה, מספרת לחברה של אמא שלי (לפני שאמא שלי הספיקה בכלל לספר למישהו מחבריה), שאנחנו מתחתנים. המצחיק בכל העניין (ואולי לא) – גם אמא של זוגתי, עוד לא הספיקה אז לספר לחבורתיה. זה היה מוזר ומפחיד באותו זמן.. האם יש נשים מבוגרות בגרמניה, שקוראות את הבלוג הזה, ויודעות עליי הכל, או שזה סתם עולם קטן..?
6. אני ממש אוהב לכתוב, ולמרות שאין לי מספיק זמן לזה, אני מרגיש שהבלוג הזה הפך להיות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מחיי. זו הרגשה נפלאה.
7. זו התובנה החשובה ביותר שלי בשנתיים האחרונות – יש אנשים שקראו/קוראים אצלי בבלוג על כל מה שעברתי עם המחלה הארורה והמעצבנת הזו ששמה FMS, ואשכרה יצא להם מזה משהו (ואני מתכוון למשהו מלבד אוזן קשבת מצידי). זו ההרגשה הכי נפלאה שאני יכול לחשוב עליה. זה לא גורם לי למחשבות מגלומניות כלשהן להציל את העולם, אבל אם אני יכול לעזור למישהו/י, שחווה דברים דומים – אין מאושר ממני.
בקיצור – עברה עוד שנה. חמקה לה בלי הרבה רעש וצלצולים. העוגה בדרך אליכם.
לחיים!
אנטי-ספאם בבלוגלי – מה יהיה?
סתם תהיה קצרה שעולה בי בימים האחרונים: האם לבלוגלי יש בכלל איזושהי בדיקת אנטי-ספאם?
לאחרונה אני מקבל לא מעט "תגובות" לפוסטים ישנים שלי, מלפני שנה ושנתיים, עם כתובות מייל לא חוקיות ומלל שרחוק מלהיות חוקי – שניהם גיבוב רנדומלי של אותיות.
בינתיים אני מסמן אותן כספאם באון ידני, אך האם לעולם חוסן?
פולניות! קדימה – צעד!
קפטנ'ס לוג, אולם חתונה מס' 3.
ביום שני בערב, הגענו זוגתי ואני, בליווי שתי האמהות, לבדוק את "עדן על המים" בקיבוץ ניר אליהו, ליד כפר סבא.
"עדן" הוא מקום שנחשב מצויין, ואין ספק שהוא בכמה וכמה רמות מעל שני האולמות הקודמים שראינו בשבוע שעבר.
זה הזמן לעצור ולספר רגע מה זה בעצם "פולניות".
המושג הזה השתרש בעקבות מסורת ארוכת שנים של זוגתי,כאשר היא נפגשת עם אמא, סבתא ודודה שלה (ביחד או לחוד) ליום כיף של סידורים ואכילת סלט גבינת חלומי (או כל דבר אחר). לאחרונה, אחרי שכבר זכיתי להיות נוכח באירועי-מיני מסוג זה, הוכרזתי גם אני כמקובל על מועדון הפולניות. ואחריי, זה לקח רק זמן עד שאמא שלי תכנס למועדון (על אף היותה רומניה..).
אז הנה אנחנו, 4 פולניות, הולכים/ות לנו בסך לאולמי "עדן" בניר אליהו..
את פנינו קיבלה אשת מכירות מחוייכת, אשר נתנה לנו הסברים מאוד יפים לגבי המקום, וענתה ממש על כל שאלה. היא אפילו נתנה לנו להכנס לבדוק את השירותים ואת המטבח. בהחלט לא כמו מקום שיש לו מה להסתיר. החופה על המים, באמצע הגן – פשוט יפהפיה! אני יכול רק לקוות, שלמרות שאנחנו רוצים להתחתן בדצמבר (כן – זה צומצם בשבת האחרונה לחודש ספציפי), יהיה יום יפה מספיק כדי לקיים את החופה על האגם. החופה משתקפת באופן מדהים על המים. גן האירועים מסביב לאולם יפהפה גם הוא, והאולם הרבה יותר ממספק.
נקודות בונוס רבות נוספות, קיבל המקום על כך שבתור מדיניות, הם לא מכניסים זיקוקים לאירועים, כדי לא להפחיד את הכלבים באיזור. זה דבר שכבר דיברנו עליו בעבר, זוגתי ואני, ושנינו לא מעוניינים במקום שכן עושה את זה.. אז "עדן" – גם אם לא נבחר בכם בסופו של דבר – סחתיין עליכם!
לכל דבר היה לאשת המכירות הסבר מאוד משכנע. בהחלט כזה שעמד בדרישותינו. אפילו הסכימו לארגן לסבתי כניסה מקורה לאולם, כדי שאם יירד גשם, היא לא תצטרך להיסחב בכסא גלגלים את כל הדרך לאולם. מאוד יפה מצידם.
גם שעת סיום החגיגה לא מוגבלת ל-1 וחצי בלילה כמו המקומות שראינו עד כה (ולא דורשים 2000 שקל לכל שעה נוספת, כמו חוצפנים למיניהם).
אז אם הכל כל כך מושלם, למה לא סגרנו? טוב.. למקומות כאלה, שנמצאים מתל-אביב וצפונה, יש מחיר. והמחיר בהחלט לא נמוך. הוא אמנם כולל כמה וכמה דברים ב"חבילה", אבל בהחלט לא הכל (כמו עיצוב, די ג'יי וצלם, אבל לא רק – החבילה כן כוללת הגברה, תאורה ועוד כמה דברים חביבים). תכל'ס, תשאלו – כמה רוצים החבר'ה בחורף? 244 ש"ח למנה, ואם נוסיף לזה את הרצון שלנו בהגשה (לא מתאים לנו שאנשים יידחפו בשביל אוכל) – צריך להוסיף עוד 12 ש"ח – כלומר 256 ש"ח המנה. זהו אמנם מחיר ראשוני (ואני מקווה קצת להוריד אותם בכמה שקלים), ועדיין.. זה לפני שמלות, חליפות, ספר (אין מצב שאני עובר אצל ספר לפני החתונה, למקרה שתהיתם) ומאפר, וכאמור – כל מה שנאמר לעיל.
ואיך הפולניות הגיבו?
זוגתי "התאהבה" במקום. אני מבין אותה מאוד _ומצד שני צריך להבין שהיא מתאהבת במקומות בקלות, ראו את מה שקרה בגני אלה). אמה שלה התלהבה מאוד מהמקום. מבחינתן – יש מקום לחתונה. אמא שלי גם אהבה את המקום, אבל יש כאן שיקולים כלכליים שצריך להכניס לחשבון.
בגלל העובדה שזוגתי ואני תפרנים, ודי חיים מהיד לפה, למרות הדירה בראשל"צ והכל – את החתונה, רובה ככולה, ההורים של שנינו ישלמו, ככל הנראה. זה גם אומר שצריך לראות איך מכבידים עליהם כמה שפחות.
בקיצור – יש עוד כמה מקומות לראות לפני שנחליט.
המשך השבוע הזה יהיה "שקט" מבחינת בדיקת אולמות, אבל ביום שני הקרוב, אנחנו מוזמנים לפגישה ב"גן הפקאן" ברמת הכובש. זה אמור להיות מקום לא פחות טוב מ"עדן", אולי אפילו טוב יותר (הייתי שם ב-2 חתונות של אחרים, אבל זה היה די מזמן). אני מניח שהמחירים יהיו די דומים. אני מקווה שלפחות הם יעזרו לנו לפתוח התלבטויות לגבי הדברים שחשובים לנו. התלבטות זה תמיד מצב חיובי, מבחינתי – זה אומר שיש לי אפשרויות בחירה.
