שוטרים עם כוכבים
כבר כמה שנים, שיש פה במדינת ישראל, תכנית ריאליטי-תחרותית, שמקבלת אחוזי רייטינג גבוהים מאוד – הרבה מעל לאלה שמקבלות "הישרדות" או "האח הגדול", או אפילו "רוקדים עם כוכבים". 
לתכנית הזו קוראים "שוטרים עם כוכבים", ואתם אפילו לא מודעים אליה.
בתכנית הזו, המשטרה קובעת תמיד את חוקי המשחק, ולא ניתן לערער עליהם. החוקים האלה משתנים לפעמים, ללא הודעה מוקדמת, אבל לך, ה"כוכב", אין ברירה אלא לקבל את החוקים החדשים. המשחק הזו הוא כל כך ריאליטי, שאפילו כלי התקשורת לא מפסיקים לדבר עליו ועל ה"כוכב" של אותה תקופה. אמנם הפרס הוא לא כזה נפלא – אם שרדת את ה"תכנית" שהציבה בפניך המשטרה, כנראה לאחר שנים סבל ועינויי דין, הפרס שתקבל הוא את חפותך בלבד, אבל זו תתקבל בקול ענות חלושה, וללא התנצלות מאף גורם שנגע בדבר.
אחרי כל הממבו ג'מבו של הפתיח הזה, אני מניח שאתם כבר מבינים שאני מתכוון, בין השאר, למה שקרה פה השבוע עם שלמה לחיאני, ראש עיריית בת-ים.
בעיקרון – איסוף ראיות, חשיפת שחיתוויות והעמדה לדין הם דברים חשובים מעין כמותם.
שלא תבינו לא נכון – אם לחיאני אכן עשה את מה שמיוחס לו, הוא צריך לשלם על זה.
אבל הדרך שבה המשטרה פועלת בעשור האחרון, וגם ספציפית במקרה דנן, היא מתחת לכל ביקורת. במדינת ישראל, שאמורה להיות מדינה מערבית נאורה, יש חוק, המציב את חפותו של אדם בראש ובראשונה, עד אשר הוכחה אשמתו. אלא שמשטרת ישראל, בגיבויים של גורמים רבים החליטה על חוקי משחק אחרים לגמרי, לפיהם אדם אשם עד אשר הוכחה חפותו. ואם אי אפשר להאשים אותו לפני הכל בבית הדין, ישכימו השוטרים קום, יקראו למצלמות הטלוויזיה ולעיתונאים, אשר ילוו אותם עד לביתו של ה"כוכב" התורן, ויתעדו את רגע המעצר, כאילו ברגע זה ממש נתפס אל קאפונה.
האופן שבו מתנהלים המעצרים מול עיני הציבור, הוא לא רק "מביך", כפי שנוטים לקרוא לזה בתקשורת, אלא שופך אור על בעיה קשה מאוד של משפטי שדה, אשר מבצעים מספר קציני משטרה תאבי רייטינג, כדי להשיג איזו מטרה עלומה – כנראה כזו, שתשים את שמם בגדול על מסך הטלוויזיה במהדורה המרכזית.
יותר מדי "פושעים כבדים", כהגדרת המשטרה, יצאו זכאים מחוסר ראיות בשנים האחרונות, אחרי שהמשטרה ניהלה קמפיינים מתוקשרים היטב על אותם "כוכבי הרגע". דבר זה מעלה שאלות קשות כלפי התנהלותה של משטרת ישראל, ואני לא מבין איך עד היום, שאלות אילו נשארות ללא מענה.
אני לא בא כאן להגן על אי אילו מהנאשמים השונים, שעברו תחת חקירות המשטרה בשנים האחרונות. חלקם אכן ביצעו את הפשעים שיוחסו להם, חלקם משלמים על כך את הדין. ויחד עם זאת – היתה לי פחות הרגשת קבס, אם הדברים היו מתנהלים אחרת. גזר דינם של אנשים רבים נגזר מהרגע שבו המצלמה החלה להנציח את רגע המעצר, הרגע בו השוטר ה"גיבור", עוצר את ה"עבריין" (לכאורה, כמובן שלכאורה.. ). יחידי סגולה עוד יקומו ויאמרו שיש בזה פסול, אך קולם ייבלע תחת צקצקנותם של "יודע דבר", פרשנים מטעם עצמם, ושוטרים "גיבורים" – שעושים ימים כלילות – רק כדי שנוכל לראות את שמותיהם מאוייתים נכונה בתכנית הערב. הרי אם לא אייתו את השם שלך כמו שצריך – לא באמת עשית את המעצר, ואז.. מה אתה בעצם שווה?
מעניין אותי איך היה מגיב אותו קצין משטרה, אם לילה אחד היו מגיעים אליו הביתה, לעצור את בנו על מעשה וואנדליזם, יחד עם צוות שלם של צלמים, רק בגלל שהוא בן של קצין משטרה (והרי זה אייטם נפלא למהדורות, לא?!). עשה, לא עשה – עזבו, מה זה משנה? העיקר שיש צלמים!
ובעניין זה, הנה עוד הערה קטנה לסיום: האם זה נראה לכם הגיוני, שקציני המשטרה נפלאים, אותם "עושי חיל", מתראיינים על הפרשה כאילו אין מחר, ואילו הנאשם כבול בכבלי השתיקה, בגלל איומים של חוקריו, לבל יספר על מה שהתנהל בין הכתלים בחקירה?
העניין הזה הוא אבסורד, זה נוגד את החוק, ובעיקר – במדינה שמתיימרת להיות נאורה – זה מרעיד את אמות הסיפים.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.