עם הפנים לאזרח
עם הפנים לאזרח
אחרי התאונה שהיתה לנו בחמישי בערב, הלכנו הבוקר למשטרת ראשל"צ לדווח.
משטרת ראשל"צ עברה במהלך השנה האחרונה לבניין חדש ומפואר בדרך ז'בוטינסקי. הכל שם מאוד נקי, מסודר – רק דבר אחד שכחו – את האזרח.
אם יש לכם רכב – עדיף שלא תתקרבו לתחנה הזו בינתיים – אין ממש איפה לחנות, אלא אם כן אתם מיטיבי לכת. ישנו מיני-מיגרשון לאיזה 10 מכוניות מאחורי הבניין (מתוכם 2 חניות לנכים). שאר המגרש נועד לרכבי משטרה בלבד, והוא סגור בשערים חשמליים. נראה שבקרוב, מתישהו, יהיה מגרש נוסף (ראינו איזו משאית ואספלט חם וכאלה לא רחוק), אבל חבל מאוד שלא חשבו על זה קצת לפני שהעבירו את התחנה, לנוחותם של השוטרים בלבד.
אבל בכל זאת – אני חייב לציין דווקא את התחנה הזו לטובה, במיוחד לאור התחנות בהן ביקרנו בהמשך היום.
לצורך המשך הפוסט, כאן המקום לציין, שאחרי התאונה, השוטר שהגיע למקום אמר לחמי, שניתן לגבות עדות בכל תחנת משטרה בישראל, ואין צורך להגיע דווקא לתחנת רמת גן או משהו כזה.
אז הלכנו לתחנה הקרובה למקום מגורינו. את פנינו בתחנת ראשל"צ קיבל יומנאי, נתן לנו פתק עם מספר (בכתב יד – עדיין מתברר, שעידן המיחשוב לא הגיע למשטרת ישראל, על בנייניה המפוארים), ונשלחנו למלא טופס מסוים. לשמחתינו, קיבלה את פנינו אישה מסבירת פנים בשם דיאנה (מתברר שהיא היתה מורה בעברה), שראתה אותי מדדה עם כאבים על המקל, וישר באה לעזור: היא הושיבה אותנו במשרד שלה בנוחות, ולא בחדר ההמתנה, הביאה לנו את כל הטפסים, צילמה עבורינו (30 אג' לדף!) את טופסי השחרור מהמיון, ובכלל – הכל נעשה עם חיוך ועם המון אהבה ועזרה לזולת.
הבעיה היתה, שהמסמכים המקוריים של הרכב, נשארו אצל ההורים של אלה, ופקס לא סיפק אותם שם. על מייל בכלל אין מה לדבר, כמובן. אז מילאנו את כל הטפסים, ונסענו בלית ברירה לאלפי מנשה, להוריה של זוגתי. לא בדיוק טיול שציפינו לו – אבל לפחות נראה את צ'יפי על הדרך (דיאנה אמרה, שלדעתה לא תהיה בעיה להעביר את הטפסים ל"משטרת אלפי מנשה". עאלק).
אמא של אלה מצאה את כל המסמכים הרלוונטיים בקלות, ובינתיים גם נשלחו אליה בפקס טפסים למילוי ע"י חברת הביטוח. אז התיישבתי ומילאתי את כל מה שצריך. נשארנו כמה דקות, ואז יצאנו ל"משטרת אלפי מנשה". העובדה שהאחרונה נכתבה במרכאות, יכולה לרמוז לכם, מה מצאנו שם: מתברר שלמועצה המקומית, יש קראוון קטן של שיטור קהילתי, עם סמל משטרת ישראל והכל, מאחורי בניין המועצה. הדלת שמצאנו, היתה נעולה. על הדלת, היו שלטים המבשרים ששעות הפעילות בימי א' הם מ-8:00 בבוקר ועד 20:00 בערב. בשעה 12:30, חשבתי לתומי שגם אמור להיות שם מישהו. בימים אחרים באותו שבוע, נרשם ששעות הפעילות הן מ-8:00 עד 18:00. לשמחתינו, על דלת ה"משטרה", היו מספרי טלפונים.
הטלפון הראשון, היחיד שבכלל נתן צליל של קו, לא נענה והועבר לתא הקולי. שאר הקווים הרשומים, כולם של מירס (הראשון היה של חברה אחרת), היו מנותקים. צלצלתי שוב למספר הראשון, וענה לי מפקד התחנה, בחור בשם מתי לוי. שאלתי אותו כיצד ניתן לדווח על תאונת הדרכים אצלם. התברר שזהו השוטר היחיד באלפ"ש, שהוא עבד אתמול בלילה, ושימו לב לזה – הוא יוכל לקבל את העדות שלנו ביום חמישי הקרוב. לא מחר, לא מחרתיים, אלא רק בעוד 4 ימים.
ממש משטרה עם הפנים לאזרח. אזרח שיש לו הרבה סבלנות, כנראה.
טוב – מה אני יכול לצפות ממשטרה של איש אחד..? נשמע כמו שריף מנומנם באחת העיירות הקטנטנות ושכוחות-האל של מרכז ארה"ב, או משהו כזה..
הלאה – החלטנו לשים פעמינו לתחנת המשטרה הגדולה באיזור – משטרת כפר סבא, שנמצאת בדיוק ליד הכניסה לעיר. בכניסה למתחם עמד מאבטח חביב מאוד, שאמר לנו שאין חניה בפנים (גם בחוץ אין ממש חניה, לתשומת ליבכם – שוב "הפנים לאזרח.." ), אבל ביקשנו להמתין בפנים עד שתתפנה אחת (בינתיים, ד"א – הוא הכניס עוד ועוד כלי רכב, למרות ש"אין חניה". לא ברור.. כנראה תרגיל מצליח כלשהו).
המתנו בסבלנות, ראינו שכולם בתוך המגרש חונים על אדום-לבן (בתוך מתחם תחנת משטרה, כן?!), חנינו גם אנחנו כך, והלכנו לדווח, כשאנחנו כבר רעבים ומתים לסיים את כל הפארסה הזו (לא אכלנו שום דבר בבוקר ומאז, וכבר היה אחרי 13:00). נכנסנו אחר כבוד לתחנה, ומולינו היתה ישובה שוטרת מחומצנת שיער, שדיברה בטלפון (נשמע שזו היתה שיחה אישית למדי). חיכינו דקותיים שהיא תסיים את השיחה (אתה לא מתעסק עם שוטרים בתחנת משטרה.. זה כמו להתעסק עם ערס בנתניה. יש דברים שאתה לא עושה ב"שמורה"), וכשהיא התפנתה, סיפרנו לה שבאנו לדווח על התאונה. היא שאלה אותנו 2 שאלות:
1. "איפה היתה התאונה?"
2. "איפה אתם גרים?"
ענינו לה על שתיהן בשמחה, ואז היא אמרה: "אלוף שדה זה לא אצלינו". בטח! אלוף שדה זה פופטיץ!
"מה זאת אומרת לא אצלכם?! השוטר שהיה נוכח בעת התאונה אמר שאין בעיה לדווח בכל מקום!", התעקשתי.
והיא ענתה: "אלה הנהלים. אנחנו מטפלים רק בתאונות שהיו באיזור. 'צטערת".
מעניין שבתחנת ראשל"צ, לפחות, לא עשו לנו את הבעיה הזו בבוקר. כנראה ובתחנת כפר סבא עוד לא חיברו אותם ל"רשת הארצית" של מסופים מוגבלי תקשורת.
בשלב הזה כבר ממש נמאס לנו מכל הטרטרת הזו ליום אחד.
יצאנו מהתחנה, נסענו ל"טיב טעם" בראשל"צ, כדי לפחות לסיים את הבוקר עם טעם טוב של בשר משובח. בסוף יצאנו עם נקניקיות..
מה עכשיו?
מחר בבוקר אנחנו אמורים להמשיך את הטיפול בתחנת ראשל"צ, ואני ממש מקווה שהם לא יתחרטו שם ויפנו אותנו לתחנה שקרובה לאלוף שדה, בגלל "נהלים".
עדכון: היינו עכשיו, יום שני בבוקר, בתחנת ראשל"צ. דיאנה אמנם לא היתה, אבל שוטרת אחרת בשם רינה, קיבלה את פנינו בחיוך גדול, וגם היא הושיבה אותנו במשרד שלה במהירות, בדקה את המסמכים, והיתה מאוד אדיבה. לאחר כל הפרוצדורה, נזכרתי לבדוק עם רינה את אותם "נהלים" עליהם דיברו בתחנת כפר סבא. מתברר שלא דובים ולא יער – היומנאית בכפר סבא פשוט היתה פוסטמה מחומצנת ועצלנית. כל תחנה מחויבת לקבל דיווח על תאונת דרכים, בין אם המדווח הוא תושב האיזור או לא, בין אם התאונה קרתה באותו איזור או לא. יתרה מכך, רינה גם הדגישה, שהנהלים במשטרה מאפשרים לכל מי שרוצה לדווח על תאונת הדרכים בכל תחנה שיחפוץ, וכי אנשים רבים, גם כאלה שרק עובדים באיזור, והתאונה שלהם אירעה בצפון, למשל, מדווחים בתחנת ראשל"צ. אז מתברר שיש "נהלים" שונים לתחנות שונות, בערך כמו ברבנות. כל אחד עושה מה שבא לו.
"עם הפנים לאזרח" – כבר אמרתי..?
הערה קטנה בסוף, ולא קשורה בכלל למקרה עם המשטרה:
לא יודע אם קראתם את מה שהיה בימים האחרונים, אבל הנה משהו מצחיק יותר. כותרת באתר חדשות "מחלקה ראשונה": "לוחם שעבר על פקודות הכשרות וסיפק לארוחת על-האש הפלוגתית בשר טרף רותק ל-21 יום ומפקדו ננזף חיילים שומרי כשרות שאכלו מהבשר בכו".
ואני, גבינותיי ורובוטיי לא יכול שלא לקרוא על הידיעה הזו, ולבכות בעצמי. מאושר. במיוחד אחרי ארוחת השחיתות של הצהריים…
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.