הלם ושקיפות
הלם
בוויקי, ההגדרה להלם היא זו:
הפרעת דחק (עקה) פוסט-טראומטית (או הפרעת דחק בתר־חבלתית, באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder, או בקיצור: PTSD) היא הפרעה פסיכיאטרית מתחום הפרעות החרדה. זוהי הפרעה המתפתחת לאחר חוויית אירוע טראומטי. הלוקים בהפרעה מגיבים לחוויה זו בתחושות של פחד וחוסר אונים. הגדרת האירוע הטראומטי אינה נוקשה, ישנם שילקו בהפרעה אחרי תאונת דרכים קלה, וישנם שיפתחו אותה לאחר פיגוע, התרסקות מטוס ואירועים קשים אחרים.
במילון שלי, אני מגדיר הלם בצורה קצת אחרת.
מבחינתי, הלם מתחלק ל-2 חלקים:
החלק הראשון הוא לפני אירוע מסוים. ממש לפני האירוע. עניין של שניות. בשניות האלה, אתה יודע שמשהו נורא הולך לקרות, אתה מנסה לעשות הכל כדי למנוע את הבלתי נמנע, ואתה יודע שכל זה נמצא מחוץ לשליטתך. באותן שניות או אפילו מאיות השניה, יש הכרה במצב, הכרה בסכנה ופחד ראשוני. אבל הפחד אינו מצליח להתבטא עד כדי כך, כי אין לו באמת זמן לזה.
החלק השני, הוא זה שמגיע מיד אחרי האירוע, או זמן מה אחריו, מביא עימו את הפחד האמיתי. ההשפעה של הלם יכולה לקחת משניות ספורות ועד שנים. כל הלם הוא שונה במהותו, בעוצמתו ובהשפעתו על החיים. כל אחד מקבל אחרת את ההלם, ומתנהג אחרת. יש פה הרבה עניין של אינסטינקט בהתחלה, אבל הרבה פחות בהמשך.
אתמול, בשעה 19:00 בערך, אלה ואני היינו מעורבים בתאונת דרכים בירידה מגשר אלוף שדה, בואכה גבעתיים.
היינו בדרך למסיבת פרידה ממכנס, שהיתה אמורה להיערך בתל אביב. לפני זה רצינו לקפוץ ל"קטנה" לסבתי, להפתיע אותה ולשבת איתה קצת. אני שמח שלא הודענו לה שאנחנו בדרך לפני כן.
בירידה מהגשר לכיוון גבעתיים, יש 3 רמזורים רצופים, ממש אחד אחרי השני, במרחקים קצרים. שני רכבים לפניי, כשהרמזור האחרון הבהב בירוק, נהג עצר את רכבו, די בהפתעה. זה גרר, כמובן עצירת פתע גם של הרכב לפני, מזדה לבנה. דווקא נהגתי לאט. בכל זאת – היינו בעיר, ואחרי פקק קטן באחד הרמזורים. אני חושב שלא הגעתי למהירות העולה על 30-40 קמ"ש. ומרחק גם היה בינינו. מתברר שהפעם זה לא הספיק.
לחצתי על דוושת הבלם של הרכב של אישתי, והרכב מאן לבלום. הוא פשוט החליק על הכביש.
2 השניות הללו, אולי אפילו פחות, שבהן אתה יודע שאתה לא יכול להגיב בשום צורה – הן החלק הראשון של ההלם. פחד כמעט משתק.
ואז מגיע בום. קול ההתנגשות הצפויה. ומכסה המנוע מתקמט מולך.
הדבר הראשון שעומד לך בראש באותו רגע, זה – "מה עשיתי??!!" לקח לי שנייה וחצי להתעשת כדי לבדוק את אלה ולראות שהיא בסדר. ששום דבר לא קרה לה, מלבד הלם קל בעצמה. לפחות באותו רגע. ואז מהרכב שלפנינו יוצאת ממושב הנהג בחורה, בוכה בהיסטריה. אתה לא רואה עליה שום פגיעה, אבל אתה מרגיש שמשהו נורא קרה. ואז רואים מי עושה מה במצבים כאלה.
אצלי התחילו כאבים בחזה, בבטן ובגב התחתון. בקושי הצלחתי לזוז. בקושי נשמתי.החגורה בלמה אותי בעוצמה, כרית האוויר לא נפתחה.
אלה התנהגה כמו גיבורה אמיתית: היא בדקה שאני בסדר, רצה לבחורה הבוכה ברכב לפנים, שכבר יצאה והתיישבה לצד הכביש, ממררת בבכי. אלה הביאה לה שתיה מאחד הבקבוקים שאנחנו תמיד לוקחים איתנו, עד שבני משפחתה קמו והצטרפו. הבחור מהרכב הראשון, זה שעצר בפתאומיות, יצא גם הוא מהרכב. הוא מסתובב בין הרכבים ובודק שכולם בסדר. תודה לאל – אין נפגעים של ממש, לפי בדיקה ראשונית. ברכב לפנינו ישבו 2 זוגות ותינוקת, אחת הנשים בהיריון. אלה רצה ומתחילה לבדוק מה קורה איתן. בינתיים, הבחור מהרכב הראשון, נקרא לו א', מחייג למד"א, ובעלה של הבחורה הבוכה מתקשר למשטרה.
אני עדיין לא מסוגל לזוז. הגוף כואב, אבל ברור לי שאלה מכות יבשות.
החבר'ה ממד"א מגיעים אחרי פחות מ-5 דקות (בי"ח שיבא נמצא בדיוק דקה וחצי משם. מתברר שצריך גם לדעת איפה לעשות תאונות.. ). הפאראמדיקים מתחילים לבדוק את כולם. נראה שבאמת כולם בסדר, כולל התינוקת והאישה ההרה. בכל מקרה, מחליטים לשים לי צווארון כזה מפלסטיק קשיח, מעמיסים אותי על אלונקה, ו-הופה! לבית חולים, לא לקוחים סיכונים. בדרך מתברר שגם הסוכר שלי קפץ ל-450. כיף להיות בהלם….
אלה נשארת עם הרכב ועם המשטרה, ועם עוד כמה מהמעורבים. היא מחכה לאביה שיבוא לעזור לה עם העברת הרכב למקום מבטחים להמשך טיפול.
שקיפות
ב"שיבא" אני מגלה בפעם-המי-יודע-כמה שאני שקוף. מכניסים אותי למיון, הרופא הממיין בודק אותי לשניה וחצי, מוריד את הצווארון (תודה לאל – הצווארון הזה רק מוסיף כאבים, ואולי אפילו האריך את הצוואר שלי בעוד סנטימטר ואסימון), ושולח אותי עם המיטה לפינה. המיון מפוצץ. יש רק רופא אחד בכל המשמרת. ולא מספיק אנשי "כוח עזר".
הרופאים והאחים לא מסתכלים אפילו לכיוון שלי בשעה הראשונה. בינתיים ההורים שלי מגיעים למיון. לוקח להם קצת זמן למצוא אותי. אחד האחים התורנים אומר שעד שלא אכנס מאחורי וילון, הם לא יוכלו לטפל בי. אבל בינתיים מגיעים עוד ועוד אנשים, ואני נשאר בפינה. אני מרגיש כמו הזקנה במסדרון. רק לא זקן, ובעצם בפינה ולא ממש במסדרון.
עובר עוד קצת זמן, ואני מתחיל לפתח התקף כאבים לא נורמלי בגב וברגליים. איזה כיף! התיק שלי עם משככי הכאבים אצל אלה! אמא שלי מבקשת עזרה מהרופא. הוא אומר "אין בעיה", מפנה לה את הגב, ולא נותן הוראה לאף אחד לתת לי את המשככים. חולפת עוד חצי שעה עד שזה קורה.
אחרי שעה נוספת, מבינים במיון שאני יכול ללכת (מה שכבר אמרתי עוד קודם לכן). אז הם זורקים אותי למיון הכירורגי. שם יש אורטופד וכירורג. שוב מחכים. עוברת עוד חצי שעה.
לפתע אלה מגיעה. כולה שמחה לראות אותי, ואני אותה. אפשר לנשום לרווחה. היא "פתחה תיק" בקבלה, ומחכה גם היא להיקרא לאורטופד. אבל ההלם מתחיל להכות בה עכשיו. היא לא מפסיקה לבדוק שאני בסדר וששום דבר לא נשבר. עכשיו תורי להרגיע אותה.
אנחנו מחכים עוד 20 דקות, ולפתע קוראים בשמה של אישתי. היא מבקשת ממני להכנס איתה, אנחנו נכנסים, ואז מתברר שהתיק שלי לא נמצא שם בכלל. לא פלא שלא קראו לי עד כה. מתחילים חיפוש קצר, שבסופו נמצא התיק שלי אצל הכירורג. אנחנו נבדקים אצל האורטופד ביחד.
אלה משתחררת באותה מהירות שבה היא "התקבלה".
אני מופנה בחזרה לכירורג. למה? כי אמרתי שהיו כאבים בחזה. לא משנה שאלה היו כאבים של החגורה. צריך לבדוק.
שוב מחכים. עוד 20 דקות.
הכירוג קורה בשמי. בחור צעיר, בודקת את החזה והבטן שלי. קולט סימן כחול לא נחמד בבטן, ורכות כלשהי. הוא הולך להתייעץ עם ה"בכיר" שלו. ה"בכיר" לא מגיע בעצמו, אבל אמר לרופא הצעיר לשלוח אותי ל-CT בטן. איזה כיף! בדיוק מה שרציתי! קרינה במחיר מבצע!
ובכל זאת – קצת מזל – דקה אחרי זה מגיע ה"בכיר" לחדר, בכל זאת מסתכל על הבטן, ומחליט לשחרר אותי.
הגענו הביתה אחרי חצות.
כל מה שרציתי היה להירדם, אבל האדרנלין והכאבים שלי חשבו אחרת – התפתלתי כל הלילה, ואני עדיין עם כאבי גב שלא מהעולם הזה. יש מכות יבשות וסימנים כחולים ברגל השמאלית ובבטן. אבל בסופו של דבר – זהו. בסה"כ – שנינו בסדר.
החבר'ה ברכב לפנינו, שאותם פגשנו שוב ליד המשרד של האורטופד – גם הם בסדר. כולם. באמת אפשר לנשום לרווחה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
שלום גיא
הרבה בריאות.
אכן מבאס להיות לקוח של מערכת הבריאות.
לא רואים אותך ממטר.
אחרי שאתה בסדר מקווה שגם לרכב שלום
🙂
יוסי
שמח לשמוע שאתה בסדר.
תודה רבה לשניכם.
יצאנו בזול – בכך אין ספק. פח הוא רק פח, והמכונית נמצאת בטיפול.
אנחנו יצאנו בנזק ממש מינימלי, תודה לאל.
ולא פחות חושב מזה – גם האנשים מהרכב לפנינו. התקשרתי אליהם לפני הצהריים, ווידאתי שגם הם בסדר.
חווייה בהחלט לא נעימה.
תרגיש טוב, חמוד.
אל תפתח פוסט-טראומה – השיטה הטובה היא, כפי שעשית פה, לשחזר בצורה סדורה את חוויית האירוע. נשיקות לך ולאלה.
גי.
גיא, כפי שאמרתי לזוגתך בטלפון אתמול, שולחת לשניכם הרבה אנרגיות חיוביות ומקווה שהנזק היחיד לטווח ארוך מכל הסיפור הזה יהיה הפחחות של הרכב. וכל הכבוד לאלה, היא באמת היתה גיבורה.
[…] התאונה שהיתה לנו בחמישי בערב, הלכנו הבוקר למשטרת ראשל"צ […]