אז מה הסיפור עם RMS?
עירא כתב היום פוסט על הביקור של RMS שבוטל במפתיע, ועל התקרית ה"דיפלומטית" שאירעה בעקבות הביטול (היו עוד כמה פוסטים מעניינים שקראתי בנושא).
הסיפור בקצרה: ריצ'ארד סטולמן, אחד מעמודי התווך של קהילת הקוד הפתוח והתוכנה החופשית העולמית, היה אמור להרצות בפני פלשתינים ובפני ישראלים. הביקור הזה בוטל בעיקר בגלל מחאת פלשתינים (שלא היו מוכנים לשמוע על כך שהוא ירצה בפני ישראלים באוניברסיטת חיפה, ובכך "ישבור" חרם אקדמי על ישראל), ובגלל ענייני תקציב תמוהים, שאני מעדיף לא להכנס אליהם, כי הם חסרי חשיבות לטעמי במקרה זה.
בפוסט שהעלה עירא, הוא ניסה להבין מסטולמן עצמו, מה היה שם, ולמה הוא לא הגיע בסופו של דבר. שמחתי לקרוא את ה"ראיון" הקצר שהתפת בינו ובין עירא. הוא ניה להסביר כמה הוא כן רצה להגיע, וכוק וכו'.
פחות שמחתי לקרוא משהו "קטן" בכל הסיפור הזה: סטולמן (בתרגום חופשי לעברית, ברשותכם), אמר שהוא לא תומך בחרם האקדמי על ישראל, אך הוא לא מוכן לומר דבר נגד זה.
זה לא שסטולמן היה אלוהים חיים עבורי, ובינינו – דבריו אינם משפיעים על חיי כהוא זה (לפחות נכון לרגע זה), אבל לשמוע דבר כזה מפיו של אדם שמדבר נון-סטופ על חופש מידע וחופש בכלל – איך לומר בעדינות? זו פשוט צביעות.
בואו נתחיל עם אקסיומה פשוטה שכל "לוחם חופש" יוכל להסכים איתה: חופש לא יכול להתקיים בעולם שיש בו חרם אקדמי או כל מכשול (מעשה ידי-אדם) בדרך לשיתוף מידע אמיתי. ואין שום דרך ליפות את העובדה הזו.
להמשך »
יצאתי לחפש עבודה
חברים וחברות,
בימים אלו אני מסיים את התואר הראשון השלישי שלי, הפעם במנהל עסקים (במרכז האקדמי רופין, בהצטיינות), זאת לאחר שסיימתי לפני כעשור תוארים בהנדסת תוכנה ותעשייה וניהול.
אני מתחיל לחפש עבודה החל מהשבוע, ואני מניח שאני אזדקק גם לעזרתכם.
אמנם אני מפרסם את הפרופיל שלי גם ב-Linked-In (ורשום בקבוצות רבות לחיפוש עבודה שם) וגם באתרים "זרם" החדש יחסית של תפוז, ובפורטל "דרושים".
יחד עם זאת, קראתי אתמול במוסף של "ידיעות" בשורה לא מאוד משמחת: מתברר ששני התארים שלמדתי נכנסו לרשימת 5 המקצועות האקדמיים שבהם יש הכי הרבה מובטלים, לפחות לפי נתוני לשכת התעסוקה.
אין לי מושג אם לסמוך על הנתונים הללו (יש לא מעט סיבות למה לא לעשות את זה), אבל במקום השלישי ברשימה נמצאת הנדסת תוכנה, ובמקום החמישי – מנהל עסקים.
האם השילוב של שניהם בכל זאת יגביר את סיכויי למצוא עבודה? אני מקווה שכן.
בכל מקרה, כאמור – כאן אני זקוק גם לעזרתכם.
אני אשמח אם תוכלו להפיץ עד כמה שתוכלו את קורות החיים שלי לצורך מציאת עבודה במשרה מלאה.
העדיפות הראשונה שלי היא למצוא עבודה בשוק ההון, כאשר אני שואף כרגע לעבוד כאנאליסט, מנתח דוחו"ת כספיים או בתחום הבקרה התקציבית.
העדיפות השנייה שלי היא בעולם ההיי-טק, והכוונה היא בעיקר לניהול פרוייקטים והנדסת תמיכה.
יחד עם זאת, אם גם אלה לא יעבדו, אין לי בעיה לעבוד גם במרקום, Pre/Post Sale או תפקידי שיווק אחרים (אך עדיף שלא במכירות).
המון המון תודות לכל מי שיוכל לסייע קצת בעניין הזה!
גיא
על מהפיכת החינוך החדשה
כל מי שקורא בקביעות בבלוג הזה, יודע שיש לי הרבה ביקורת על מערכת החינוך בישראל (וזה בלשון המעטה). הרבה פוסטים כבר כתבתי בנושא הזה, ואני מאמין בכל נימי נפשי, שהבעיה הכי גדולה ומרכזית של מדינת ישראל היא לא הביטחון, אלא רמת החינוך. כתבתי בעבר גם על תכנית מהפכנית שהוצעה במערכת הזו – בינתיים היא רק על הנייר (או במקרה הזה על דף ה-Web), וחבל.
אבל הנה נחתמה לה שלשום תכנית חדשה, ששמה המגוחך הוא "עוז לתמורה" או משהו בסגנון וכשמגיע לפרגן – אני הראשון שאעשה זאת.
בימים האחרונים אני שומע לא מעט ביקורת מכל מיני מורים עלומי-שם ובלוגרים למיניהם, על כך שהתכנית הזו רעה ביסודה.
אך לצערי, הטיעונים שהם מעלים הם שטחיים במקרה הטוב, ופופוליסטיים במקרה הרע. אני יוצא היום מתוך הנחה, שמערכת החינוך שלנו הולכת לכיוון אחד: קריסת מערכות. ולכן יש צורך במחשבה קצת אחרת, מקורית, מה שמכונה "לרבע את המעגל". אני חושב שהתכנית החדשה הולכת בכיוון הנכון, ואני בהחלט מקווה שהיא תבלום את ההידרדרות הזו.
אני רוצה לנסות לעבור טענה-טענה, ולהסביר לכם למה הטיעונים נגד התכנית החדשה הם מופרכים מיסודם (ואיפה כן ניתן לשפר את התכנית):
להמשך »
כנס בנושא "אישיות, חברה וקידמה"
קוראים יקרים וקוראות יקרות,
ביום הבאסטיליה הבא עלינו לטובה (ב-14.7.11, למי שלא מכיר את ההיסטוריה הצרפתית), בשעה 18:30, ברח' טאגור 26 ברמת אביב, שרון דפנר-שמורק, חברה מאוד טובה שלי, עורכת כנס מעניין בנושא "אישיות, חברה וקידמה".
במהלך הערב, אמורים מרצים שונים מתחומים שונים לבחון אנשים בהיסטוירה, שהיתה להם השפעה גדולה על החברה בכלל ועל הקידמה בפרט.
הנה כמה מילים על הכנס מתוך האתר:
התפתחויות של מאות השנים האחרונות זרקו לקלחת ההיסטוריה חומרים שטרם נראו בהיסטוריה האנושית – טכנולוגיה מתקדמת, תקשורת המונים, דמוקרטיה בקנה מידה רחב ועוד. הרבה מההתפתחויות האלו נרשמו לזכותם של אנשים בלתי שגרתיים שלא תמיד זכו להערכת הציבור (לפחות לא בתחילת דרכם). התפתחויות אלו שינו ומשנות לא רק את טבע החברה האנושית אלא גם את טבע האדם ואולי אף את טבע ההיסטוריה עצמה.
שאלות אלו ודומות להן יוצגו וידונו בהרחבה בערב העיון. בין אורחי פנל המומחים: ד"ר אהרון האופטמן חוקר בכיר ב"המרכז הבינתחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית" שליד אוניברסיטת ת"א.
אתר הכנס כולל מידע נוסף על המרצים, ההרצאות, היוזמה, מפת הגעה וקישורים נוספים.
למי שמעוניין לרכוש כרטיסים (במחיר של 30 ש"ח בלבד לסטודנט) – מוזמן לעשות זאת כאן.
בנוסף, ישנו סקר קצר (2 שאלות לא פשוטות בכלל), שאתה מוזמנים לענות עליו, אם בא לכם.
אני ממליץ בחום לבוא ולהשתתף בכנס. לדעתי הוא יהיה מעניין ביותר. ראו בפוסט זה הזמנה אישית לכל אחד ואחת מכם.
לצערי / לשמחתי אין לי חשבון בבוקפייס, כך שזו הדרך היחידה הטובה שלי (מלבד כמה מיילים שנשלחו) לעניין אתכם בנושא.
על מלחמה ופיתוי
בעקבות פוסט ישן שלי (מלפני 5 חודשים) על המרכז לאומנות הפיתוי, קיבלתי בימים האחרונים תגובה מבחור בשם מני, שמעיד על עצמו שהוא רגיש, מופנם וכו'.
מני כועס, וקשה לומר שהוא טועה בתחושתו: הוא מרגיש חסר סיכוי מול מניאקים, שרומסים את כבודן של נשים, שחוזרות לזרועותיהם שוב ושוב, רק בכדי להרמס ולבכות על כך מחדש. באותו זמן, גברים רגישים ומופנמים שכמותו, יושבים בצד ומחכים שמשהו ישתנה, ללא הועיל. עם זאת, יש לי כמה וכמה השגות לגבי האופן בו מני מציג את הדברים, וחשוב היה לי לכתוב על כך בפוסט נפרד.
ראשית, אני רוצה לצטט כאן את התגובה האחרונה שלו, ללא עריכה, מילה במילה (נסו לא לשפוט את הכותב מיד עם קריאתכם את התגובה הזו, למרות הנטייה לקום ולצעוק):
אתה מאשש את מה שכתבתי. יש מעט מאד נשים חכמות ואיכותיות באמת, שאפשר למצוא אותן בפינצטה מתוך הקהל הגדול של נשים שטחיות.
אותן נשים יודעות להכיר גבר איכותי גם אם אינו מתזז אותן, לא עוקץ, ולא מתייחס אליהן בזילזול, וגם אם אהבתו היא כנה ואיכותית וישרה מתחילה ועד סוף בלי משחקים של הלוך ושוב.
אבל מה לעשות ולמרבה הצער רוב הבנות, ואני מניח שאתה מסכים לזה, עונות להגדרות המגעילות של מרכזי הפיתוי – אז מגיע להן את העונש שמגיע להן.
אם הן כאלה שגבר איכותי ועדין וכנה לא מושך אותן, ורק גבר שחצן ואכזר שמזלזל בהן, מתזז אותן, לועג ומקניט, ומשחק איתן במשחקים פסיכולוגיים של קדימה ואחורה – הוא הגבר שאותו הן מרגישות חובה להשיג ועליו הן חולמות בלילה, וכשהוא מואיל בטובו להסכים לשכב איתן הן מרגישות שקיבלו פרס – אם ככה אז באמת מגיע לרוב הבחורות את התוצר המגעיל שמספקים מכוני הפיתוי למיניהם.
כפי שכבר כתבתי בהקדמה לפוסט הזה, קיים חלק בתגובה הזו שהוא נכון ומובן, אבל חלק אחר רחוק מכך:
כן – אני מאמין שקשה למצוא נשים באמת איכותיות וטובות כמו שמני מתאר.זה נכון גם לגבי גברים. אני מניח שמדובר בהרגשה סובייקטיבית.
לא – אני לא חושב שמגיע לאף אחת "עונש" כמו זה של המרכז לפיתוי. יתרה מכך: אני רואה במרכז לאומנות הפיתוי עונש הן לגברים והן לנשים.
העניין הוא כזה:
מבחינתי, כל הדיבורים האלה על "ענישה" הם-הם יסוד הבעיה.
בגלל שטויות כאלה יש את ה"מלחמה" הזו שבין המינים.
להמשך »
אובמה הוא אלוהים!
איך הם הצליחו להסתיר את זה מאיתנו עד כה – רק אלוהים.. המממ.. תסלחו לי, אובמה – יודע.
ולא אני לא מדבר על החיסול הממוקד הנהדר הזה של בן-לאדן שכל העולם מדבר עליו (למרות שאני מריע להם על החיסול הזה. זה היה צריך לקרות כבר מזמן. אני מקווה לראות בקרוב את ראשי החמאס מבקרים באותו מקום שבו נקבר בן-לאדן. לצמיתות).
אבל אני סוטה מהנושא.
קחו את מוסף "24 שעות" של ידיעות מאתמול, ה-4.5.2011, ומתוכו את הכתבה "תורת הצמצום" (מין משחק מילים כזה) של עדי גולד, וקיראו את מה שאומרים שם.
בגדול, הכתבה מדבר על "קריית יואל", 80 ק"מ ממנהטן, שנחשפה כמקום העני ביותר בארה"ב ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שלהם. זהו מקום קטן, מונה כ-21 אלף תושבים, וניחשתם נכון – כולם חסידים אנטי-ציוניים. ברוכים הבאים לעולמם של חסידי סאטמר הקיצוניים, שמאמינים שבעולם יש כ-21 אלף יהודים (כמה מפתיע שכולם מתגוררים רק במקום אחד!), וכל השאר כופרים. הם גם מאמינים אדוקים בשנור ובתרומות, מתברר.
אם זה מזכיר לכם (לפחות חלקית) את המניפסט של אל-קאעידה, זה לא במקרה. ההבדל הגדול היחיד הוא, שבקריית יואל "רק" גונבים כסף ממשלמי המיסים, ולא משמידים בניינים ורוצחים אנשים.
אבל הדבר שהכי הפתיע אותי היתה התעקשותו של א' (שכמובן מעדיף להישאר בעילום שם. כמובן) שהכל אצלם בסדר. שימו לב לתיאור הקצר ולתגובה שלו לשאלת הכתב:
א': "זה יישוב צנוע ביותר, שמתמקד בלימוד תורה. אף אחד כאן לא מובטל… התושבים חיים בפשטות, ולא מחפשים את הזיוף, הטומאה והשקר של העיר הגדולה. אלוהים נותן לנו חלב ולחם, פירות וירקות, ואנחנו לא צריכים הרבה יותר מזה…"
כתב: איך אתה מרגיש עם זה שחלק גדול מתושבי המקום מקבלים תלושי מזון?
א': אנחנו לוקחים את מה שאלוהים נותן לנו. התלושים האלה מחולקים למי שמגיע להם, ולא נראה שלמישהו צריכות להיות טענות לגבי העניין הזה".
אוקיי.. אז הבנו שאלוהים – להלן אובמה – מאפשר להם לחיות ברווחה.
אני חושב שזו בהחלט הכרזה שיש לקחת ברצינות תהומית.
בכלל, מזמן אני חושב שהגיע הזמן להתפלל לכיוון וושינגטון הבירה, או לפחות לכיוון מנהטן (ואם בדרך עוברים איזו מזקקה קטנה בסקוטלנד – בכלל מצוין!).
הבעיה היא, שכשמנסים ביישובים השכנים לקריית יואל להעלות ביקורת לגיטימית על העובדה שמשלם המיסים האמריקאי משלם לחסידים על מגורים (חלקם חדשים למדי, כפי שמעיד הכתב), אוכל ומחייה, על העובדה שהם למדו לרמות את ארה"ב הגדולה (ע"י הצהרה על הכנסה נמוכה במיוחד לצורך קבלת סיוע נרחב מהמערכת הציבורית. אני מניח שזה חלק מלימודי הליבה בבתי הספר ללימוד תורה?!), מיד – כמובן – קמה צעקה של אנטישמיות מצד אוכלי החינם החביבים. טענת הגזענות והשד העדתי נשלפת מיד מארון ה"קדושה".
מדהים לראות איך בני ברק בישראל (ועוד איזה יישוב-שניים חרדיים) וקריית יואל בארה"ב מצליחות לשמור על רמה אחידה של עוני, ובאופן מפתיע – שתיהן נוקטות באותן דרכים לקבל כסף שלא מגיע להן ממשלם המיסים, ויש בהן את אותו סוג של אוכלוסייה.
אתם חושבים שיש איזה קשר שאנחנו לא שמים לב אליו…?
מבין פותרי החידה, יוגרל חסיד סאטמר לאימוץ. מצד שני, סיכוי גדול שהוא לא יסכים לאמץ אתכם.. אתם יודעים – אתם כופרים וכאלה..
דבר אחד חשוב כן למדתי מהכתבה הזו, ואני אסיים בציטוט נוסף של הכתב:
נוהגים לומר על החרדים בארץ שאילו היו מתגוררים בארצות הברית, הם היו חייבים לעבוד כדי להתקיים, אבל הנה לפניכם מקום שרבים מתושביו אינם עובדים, והם מתקיימים מתצרונות, מהקצבות ומשנור.
אין כמו להפיץ תרבות יהודית חסידית בחו"ל.
גאה להיות ישראלי?
לאחרונה קיבלתי לינק לקטע וידיאו חדש של הזמר לירן טל.
"מי??" – אתם בטח שואלים את עצמיכם. אוה! קשה לומר אם מדובר ב"מי" או "מה", אני רק יכול לומק שהקליפ החדש שלו, ששמו "גאה להיות ישראלי" (מילים: נתי דבח, לחן: אריק זנטי / עממי), העלה את סימן השאלה בסוף הכותרת הנ"ל.
כמקובל במחזותינו בעשור האחרון, השיר נופל תחת ההגדרה "ים-תיכוני", והוא מנסה לשלב את דוד בן-גוריון עם שיר שאמור להיות משעשע משהו, אך עם סוג של אמירה – 'אני גאה להיות ישראלי'.
מפאת כבודם של הישראלים שעדיין גאים להיות ישראלים – אני אחסוך מכם את הלינק. אני גם לא בדיוק חושב שבא לי להעלות את כמות הצפיות שלו באופן אישי. אתם מוזמנים לחפש אותו בעצמכם ביו-טיוב, בערוץ הרשמי (!!) של הזמר. הסיבה שאני בכל זאת מעלה את השיר הזה בפוסט, היא העובדה שמישהו החליט שלהיות בהמה ולהיות ישראלי זה היינו הך – ולכן מדובר בסוג של גאווה.
הקליפ, כמקובל במחוזות ה"ים-תיכוניים" כולל סלסולים, אווירת חאפלה באיזו ילה בקיסריה (או באחת השכונות בשמורת הערסיאדה), בחורות מתפשטות, זמר חתונות עם להקתו, ו… אחד גבי עמרני, שהופעתו שם לא מובנת לי (כי האמת היא, שעד הקליפ הזה באמת הערכתי אותו יותר).
אני רוצה לחלוק אתכם את חלקן הנכבד של המילים ה'נפלאות' של השיר, בכדי שתבינו על מה אני מדבר:
מסתובב לי בעולם, במקומות כה מדהימים
ומכיר כבר בעל פה, את כל הסיפורים
לטורקי גנבתי ברז, ליווני סט צלחות
ומהולנד העמסתי שתי בלונדיניות פצצותאז לא אכפת לי מה יגידו, לא משנה מה יעשו
אני ישראלי גאה, עכשיו שכולם יקפצו…ישראלי, אני גאה להיות ישראלי
תמיד בגב זקוף כזה אני
אשא את הדגל בכבוד
עד יום מותי….בפריז אמרו דפקנו, מונה ליזה מקורית
וכשמרקו שב הביתה במונית ישראלית
תמיד אותנו יאשימו, במזימות ובשקרים
עליי זה לא משפיע נהנה מהחיים
שמתם לב ל"גאונות" הזו?
איזה כיף! גנבנו לזה, סחבנו לשני, "העמסנו" שתי בלונדיניות – ואנחנו גאים בזה! בגב זקוף! נישא את הדגל בכבוד (לא פחות)!!
זה, חבריי היקרים, ההמנון החדש שמסתובב ברשת. לקראת יום העצמאות, ככה. שנרגיש שאנחנו בהמות גאות, בבונים בעלי כבוד. ושלא יספרו לנו שקרים! שלא יאשימו אותנו בהתנהגות של חזירים! חס וחלילה!
אבל הלוואי שזה היה נגמר ב'קוריוז' הזה. לא הייתי נדרש לזה, אילולא הם היו משתמשים באמצע הקליפ בהקלטה של בן-גוריון מיום ההכרזה על מדינת ישראל. וזה פשוט נורא בעיניי. זה מבזה, זה משפיל, וזה בעיקר מגעיל. אם בן גוריון היה רואה את הדבר הזה, אני די בטוח שהיתה מתהפכת לו הקיבה, בערך כמו שקרה לי.
ויש עוד..
אתמול בבוקר, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, להזכירכם, חשבתי שאני משתגע. השכן משמיע מוסיקה ושר להנאתו כאילו אין מחר. בבית הספר הצלצול להפסקה משמיע "נעימה" של מוש בן-ארי בפול-ווליום כל שעה עגולה, פלוס-מינוס.
והקטע הכי מוזר?
אני זוכר, שכשהייתי תלמיד, מיד אחרי הצפירה, בשעה 10 בבוקר, היו טקסים לזכר הנספים.
והשנה? כלום. נאדה. נישט.
2 בתי ספר יש לי צמוד לבית: בית ספר יסודי, ותיכון מקיף ה', תיכון שש-שנתי. מיד אחרי הצפירה התחילו צעקות וצרחות של ערסים ופריחות, פיצוצים ואווירת חאפלה. ילדים וילדות צרחו עד לב השמים בשמחה ובששון. כאילו כלום. לא היה מורה או מנהל או מישהו אחד לרפואה (וסליחה עם הנשים – אני מבטיח לכן, שגם לא היתה מורה או מנהלת שעשו משהו), שיאמר מילה אחת על משמעות היום הזה, שאחראי בין השאר, להקמת המדינה שבה אנחנו חיים.
אני אולי נשמע מתחסד – הרי אני בעצמי לא הולך לטקסים האלו במיוחד בערב יום השואה וגם לא ביום עצמו. אבל לפחות אני משתדל לשמור על השקט, לכבד את היום הזה – בלי צעקות, בלי מוסיקה מחרישת אוזניים.
וככל שאני חושב על זה אני מגיע למסקנה העגומה הזו:
במדינה שבה קודם כל מאיימים לפני שחושבים,
במדינה שאין בה יחס אנושי לקשישים ששרדו את השואה ובנו את המדינה בעשר אצבעות,
במדינה שבה עושים כבוד רק לבעל המאה ולבעל הזרוע,
במדינה אשר מתגאה בבניה הפושעים ובבניה המתנהגים כעדר בבונים בכל מקום אליו הם מגיעים,
במדינה בה קיימת התנשאות ושנאה הדדית של כל שתי קבוצות עם דיעות מנוגדות –
אני מתחיל לחשוב פעמיים, אם אני אכן "גאה להיות ישראלי".
רפואה "ציבורית" – חלק ב'
כפי שהבטחתי בחלק הקודם, יש חלק שני, ובו אני אתרכז ביחס שקיים ברפואה הציבורית כלפי אלה הזקוקים לה – להלן החולים.
שלשום התפרסם ב"מוסף השבת" של ידיעות אחרונות מכתב מרגש מפרי עטו של הרופא ד"ר גל שובל, פסיכיאטר במרכז הרפואי "גהה". זהו מכתבו השני של האיש, אשר פרסם בשנת 2000, עת היתה השביתה הקודמת של הרופאים, מכתב לרה"מ דאז – אהוד ברק. כפי שמציין ד"ר שובל, לא הרבה השתנה מאז, ואם השתנה – אז מדובר בשינוי לרעה. אני לא אכנס לכל פרטי המכתב, אלא רק אומר שאני מסכים לחלוטין עם רוב התוכן הנמצא בו. המדינה הזו, וה"הנהגה" הזו בראשה, איבדה את הדרך. גישה של "צדק" נתפסת כגישה צינית, החינוך שלנו נדפק איפושהו בדרך ומאז אנחנו רק דופקים אותנו ואת הילדים שלנו יותר, המערכת הציבורית כולה משתוללת, ונראה שהמדינה איבדה לגמרי את החזון שלה – ומתנהלת על פי הערכות יום-יומיות, מבלי לחשוב על העתיד. הכסף שלנו, שמממן לא מעט משרדי ממשלה של תופסי תחת חסרי תיקים, הפסיק לממן את מה שהוא אמור לממן – מערכת ציבורית שתסייע לאזרח הקטן.
אך עם זאת, יש דבר אחד שאני לא מסכים איתו, במכתבו של ד"ר שובל.
ד"ר שובל כותב שם שוב ושוב – שמדיניות המדינה איבדה את ה"נשמה" ואת "תחושת הצדק" הבסיסית, וכל מה שמעניין אותה זה איזה סדר עלום, ששמו "תקציב המדינה". שלא תבינו לא נכון – הקביעה הזו נכונה לחלוטין. אני פשוט לא חושב שהראייה שלו היא רחבה דיה. ד"ר שובל מתייחס לרופאים כאל "סיירת מצילי חיים", כאל אנשים שכל רצונם הוא לגרום לדברים טובים לקרות, וכן שהמקרים המעטים שבהם היחס של הרופאים גלפי החולים מתגלה במלוא חרפתו – אזי זהו קומץ של מקרים, שאינו מעיד על הכלל.
וכל מה שיש לי לומר במקרה זה הוא – Cut the bullshit. פליז. הגיע הזמן להציב מראה מול פניו של ד"ר שובל, ואני אשמח לעשות את זה כאן.
כמות הפעמים שיצא לי להתקל ביחס מחפיר של רופאים, אחיות וצוות רפואי באופן כללי, היא גדולה כל כך, שאני כבר לא מאמין לדברים שהוא אומר. לצערי, נדיר יותר למצוא רופא שהוא באמת בנאדם רגיש, שמבין את הסבל שאתה עובר, מאשר רופא שלא שם עליך ועל הבעיות שלך, ומחכה רק לראות עוד אפס בתלוש המשכורת שלו. ושוב – אני כן חושב שמגיע לרופאים בשירות הציבורי יותר. אבל אני גם חושב שצריך להעיף לא מעט ראשים בדרך, ולתת תוספות שכר לאלו שבאמת מגיע להם, ולא לאלה שחשובים שהם אלוהים או לפחות סגנו. בדיוק כפי שאני חושב שצריך לקרות במערכת החינוך.
להמשך »
