ביקורת סרט: THOR
אוה, כמה חיכינו לרגע הזה!
עוד סרט חדש מבית Marvel, שיקשר אותנו לסדרת ה-Avengers. הקיץ הגיע, ואיתו עוד גיבור חדש – THOR.
בלי לקלקל לכם, נתחיל בזה שזה סרט שכולם כמעט ייהנו ממנו: הגברים בגלל הקומיקס, הנשים בגלל כריס האמסוורת' – השרירן החדש של הוליווד, שמשחק את Thor, אל הרעם הנורדי.
כן, כן, גבירותיי – הוא בלונדיני, יש לו עיניים כחולות, ויש לו קוביות בבטן. אמיתיות!
אז כן – יש לא מעט רגעי קיטש, אבל זהו הקומיקס, חבר'ה. Live with it.
אז מה יש לנו שם? – בלי ספוילרים! אני מבטיח!
איך התחילה האגדה של Thor, אנתוני הופקינס, נטלי פורטמן, רנה רוסו, טום הידלסטון… וגם סטן לי אחד ויחיד (חפשו אותו! זה כמו למצוא את וולדו).
הסרט הוא סרט קיץ מובהק, יש בו עלילה חביבה, יש בו אקשן – והרבה ממנו, יש בו שחקנים מצויינים שנותנים לו את הגושפנקא שכל סרט קומיקס זקוק לו כיום כדי להפוך למשהו באמת לגיטימי אצל קהלים רבים ומסוגים שונים, ויש בו בעיקר את כל מה שהיינו מצפים מסרט קומיקס.
משהו חשוב, ועל זה אני מוכן לקלקל לכם שנייה וחצי – תישארו עד סוף הכתוביות! כרגיל, הקהל הישראלי חסר הסבלנות הלך מהר הביתה, רוקן את האולם, אבל אנחנו נשארנו עד הסוף. מלבד השיר הנפלא של ה-Foo Fighters שאני מאוד אוהב, יש עוד סצינה, כמיטב המסורת של סרטי הקומיקס האחרונים, שאמורה להוסיף משהו קטן שיחבר את הכל ל-Avengers, שאמור לצאת בשנה הבאה. בינתיים, נראה שבהחלט יש למה לצפות. בדרך עוד צפויים לנו כמה סרטי קומיקס, כמו Captain America, The Green Arrow וה- Green Lantern. ולפחות השניים האחרונים מגיעים הקיץ, כך שיש למה לחכות!
ואני חייב לספר עוד משהו קטן, כי כשמגיע פירגון אני כותב אותו מכל הלב.
אתמול עברנו חוויה מתקנת.
אחרי שבפעם הראשונה של בסינמה סיטי בראשל"צ נכווינו, סירבנו לחזור לשם, למרות שמדובר בבית קולנוע שנמצא פחות מ-5 דקות נסיעה מהבית שלנו. אני שמח שהפעם התעקשו החברים שלנו ללכת לשם. לפני הסרט, התיישבנו בבית הקפה של Cafe-Cafe, שדווקא היה ממש נחמד, ואפילו המוזיקה וגילופי העץ נותנים לו אווירה נהדרת (מה גם שהאוכל היה סביר ולא נורא יקר). נראה שגם נוספה חניה תת-קרקעית, ואם אתם מחליטים להגיע בשעה סבירה (להלן לא רבע שעה לפני 10 בערב, השעה שבה הסרט מתחיל), אתם תמצאו המון חניה גם בחניון התת-קרקעי, שלא היה קיים בפעם הראשונה שהגענו לשם. כמובן, שכשיצאנו מהסרט כל המקום היה מלא בערסים ופריחות (אשכרה ילדות שמתלבשות כמו זונות, ואני לא מגזים. אני די בטוח שזונות לבושות אפילו יותר מהן), עשן סיגריות ותורים מפה ועד להודעה חדשה (חוץ מבחנות של סטימצקי, תמהני למה!), רכבי BMW בכמויות שלא תביישנה – ובכן – את ריכוז הערסים הגבוה במדינה – אבל האמת היא, שלא ממש אכפת לנו, כי הגענו בשעה שפויה.
עוד אזהרה והערה קטנה לסיום: הסרט אתמול, כרגיל במחוזותינו, היה ב-3D. כבר נמאס לי לכתוב כמה זה דבילי ומעצבן. שתיים וחצי שצינות, שאפילו קשה לי להצביע עליהן בדיעבד, היו באמת ב-3D. כל השאר היה בולשיט וגניבה. הייתי שמח לראות את גרסת הדו-מימד, אם היו מבייאם אותה לארץ. אבל הגנבים נשארים גנבים.
עם זאת, לא על זה רציתי לכתוב. זוגתי ואני נוטים להביא עימנו מטליות קטנות של אלכוהול לחיטוי "משקפי הפלא". המאפשרות את הצפייה בתלת-מימד. ברגע הראשון, נראה לפתע שהמשקפיים מאבדים את הצבע המאפשר צפייה ב-3D. חברים, אם זה קורה גם לכם (ולנו זה לא קרה מעולם עד אתמול – כנראה והמשקפיים בסינמה סיטי בראשל"צ שונים מאלו של היס פלאנט בר"ג) – נא לא להיבהל. הכל בסדר. הצבע יחזור לאחר כדקה. כנראה שהאלכוהול חושף משהו בצבע של המשקפיים, אבל זה בסדר.
עדכון (מוצ"ש, 1 בלילה): הרגע סיימתי לקרוא את הכתבה של "ממון" מאתמול, ונראה שלא לגמרי טעיתי לגבי הצפיפות של המקום. נראה שבכל יום מימי הסו"ש או החג – בממוצע – מבקרים כ-11 אלף איש במתחם, ושישנם לא מעט אנשים שנתקלים בבעיות חניה במקום. אני לא לגמרי מתפלא. כאמור – כשיצאנו מהמתחם הוא היה עמוס לעיפה. אני מניח שהדרך ה"נכונה" היא באמת להגיע יותר מוקדם. אנחנו הגענו בערך ב-21:00, רעיון שהתברר בדיעבד כחכם. בכתבה, טוענת הכתבת, שמי שלא מזמין כרטיס לקולנוע מראש באמצעות מערכת ממוחשבת זו או אחרת – עדיף שיתרחק משם. כמה זה נכון? שוב – תלוי בשעה.
רפואה "ציבורית" – חלק א'
לפני שאני מתחיל לכתוב על הנושא הזה של רפואה "ציבורית" ועל הסיבה שבגינה שמתי את המילה ההיא במרכאות, אני רוצה לפתוח בכמה מילים על העיתונות הכלכלית. בשנים האחרונות, אני נוטה, מתוך בחירה כמובן, להיחדף למוספים יומיים של כלכלה, בין אם מדובר ב"ממון" של ידיעות אחרונות, כלכליסט או דה-מרקר, תחום הכלכלה מעניין אותה ומושך אותי, ואני מניח שזו גם אחת הסיבות לכך שאני מסיים עתה את התואר הזה במנהל עסקים. תחום הכלכלה וההשפעות שלו – הן האישיות והן הגלובליות, הם במאקרו והן במיקרו – מצליחים לרתק אותי.
בתוך כל הכתבים והכתבות למיניהן, ישנם 2 כתבים, שניהם כתבי ידיעות אחרונות, שאני מתמוגג מלקרוא את הטורים והכתבות שלהם, את הניתוחים המעמיקים שלהם ואת הדרך בה הם מציגים את הנתונים, שנוטים להסתתר מעיניהם ה"בלתי-מזוינות" של האזרח נרגיל, ההדיוט. שני הכתבים האלה הם סבר פלוצקר וגדעון עשת – שגם אם לעיתים קרובות אינם רואים עין בעין אירועים מסוימים, נקודות המבט האישיות שלהם, הניתוח ומסקנות המחקרים שהם מביאים בפני הקורא, גורמים לי להעריך מאוד את דעתם.
לפני כשבוע, ביום ראשון ה-10.4.2011, במוסף "ממון" יצא סבר פלוצקר נגד כל ההגדרה של "רפואה ציבורית" בארץ, והראה, שכל המערכת הזו נמצאת תחת קריסה, שחוקה לעיפה ועוד. מה שהדהים אותי, הם הנתונים שהאו הביא מדוחות ה-OECD אודות ישראל שהתפרסמו, ומההיסטוריה של מערכת הבריאות בארץ. אין לי מספרים כדי לבסס זאת, אבל לדעתי, מעטים הם האנשים שקוראים בעיון את המוסף הזה (שלצערי לא התפרסם בגיליון סוף השבוע, שם היה מקבל תפוצה רחבה בהרבה) על כתבותיו. כי אם כן – הטור של פלוצקר היה צריך, לכל הפחות, לעורר דיון מעמיק ורציני.
בשבועיים האחרונים נכתבו ונאמרו מילים רבות על מערכת הבריאות ועל שביתת הרופאים. אבל הנה כמה נתונים, שספק אם מספיק אנשים נחשפים אליהם, בהיבט הכלכלי. אני אצטט כאן את כתבתו של פלוצקר. קחו רגע נשימה עמוקה ותקראו. אני בטוח שתפנימו מהר מאוד איך המדינה מתנהלת בכל מה שקשור לבריאות האזרחים שלה:
להמשך »
חג שמח!
יש לאחרונה לא מעט פוסטים בעלי מגמה שלילית בבלוג שלי.
אני מודע לזה, ואני מניח, שזה חלק מכל מה שעובר עליי ועל האנשים שאני אוהב.
יחד עם כל זה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו לאחל לכל מי שקופץ לפה מפעם לפעם –
חג שמח!
אז אם אתם שומרים כשרות או לא,
אם אתם עושים את הסדר כהילכתו או סתם יושבים לאכול ולפטפט,
אם אתם פשוט נמצאים בחג הזה עם האנשים שאתם אוהבים –
אני מאחל לכם המון אושר, בריאות, מנוחה וקצת שקט.
אבסורד ושמו ביטוח לאומי
כמי שחי במדינה הזו למעלה מ-3 עשורים וחצי, אני נתקל יותר ויותר בהתנהגות מצד רשויותיה, שאין לי דרך יותר יפה מלהגדיר אותה פשוט כ"מאפיה".
לצערי, ההגדרה הזו נכונה לרשויות השונות במדינה: מהמשטרה, הרשויות המקומיות, הצבא וכן – גם אותה רשות לאומית, הנקראת "ביטוח לאומי". ואין אבסורד גדול מלקרוא לרשות הזו כך: ב"ביטוח הלאומי" אין שום ביטוח. ההיפך הוא הנכון – רוב הסיכויים הם, שכשיגיע היום ותזדקק להם, הם ינפנפו אותך כל כך מהר וחזק, שתשכח לרגע שברוב חייך הבוגרים שילמת להם נתח נכבד מאוד מהמשכורת שלך.
הנה כמה מקרים אבסורדיים לחלוטין, שקרו במהלך השבוע האחרון, שהמשותף לכולם הוא – איך לא – "הביטוח הלאומי".
להמשך »
המכנה המשותף הנמוך ביותר
מאז שכתבתי בסוף השבוע האחרון את הפוסט הזה, אני לא מפסיק לחשוב על כל העניין. בעקבות כל מיני שיחות שהיו לי עם כמה חברים ובני משפחה, אני מרגיש שלא כתבתי את כל מה שרציתי.
אתמול קיבלתי החלטה, להוסיף עוד כמה מילים, בעקבות הרצאה מעניינת.
במהלך הרצאה בקורס "שיווק בינלאומי", המרצה שלנו דן ביתרונות והחסרונות של ההחלטה האם לשווק מוצרים המותאמים לכל מדינה ולכל קהל או נישה בנפרד, או ליצור איזושהי סטנדרטיזציה בינ"ל, שלא תבדיל בין דת, גזע מין וכו'.
אני לא אלאה בכל הפרטים בעד ונגד זה וזה, אבל משהו אחד, טיעון שהוצג ע"י תיאודור לוויט במאמר משנת 1983, הצליח לגרום לי לחשוב, כי הוא נכון גם להיום, ולצערי משתמשים בו (או לפחות בתמציתו) ביותר מדי מובנים. לוויט היה כלכלן אמריקאי, שהיה בעד יצירת תקן בינ"ל אחיד, וטען כבר בתחילת שנות ה-80, שבגלל גורמים שונים (ביניהם הגלובליזציה), צריך למצוא תמיד את המכנה המשותף הרחב ביותר – ואליו לפנות.
מן הסתם החלטה כזו דורשת מהחברות הבינ"ל והתאגידים השונים, לזנוח את ההבנה שכל קהל בכל מדינה הוא שונה מבחינה תרבותית, טכנולוגית, כלכלית – וכמובן, שלכל קהל (איפול מספר רב של קהלים באותה מדינה) יש רצונות משלו, הלייק הודיסלייק שלו – ובקיצור, שאנחנו לא מכונה, ולא פועלים בדיוק אותו הדבר – וזאת על אף הכפר הגלובלי וכל מה שמתשמע ממנו.
הבעיה היא, שלצערי – לפחות נכון להיום, יש לא מעט צדק בדבריו.
ולמה לצערי? כי המכנה המשותף הרחב ביותר, בהכרח, יהיה גם המכנה המשותף הנמוך ביותר.
אנחנו יכולים לראות את זה בכל מקום היום:
להמשך »
גנבו לי את האמצע
לפני 3 ימים, ישבנו באיזו מסעדונת חביבה בפתח תקווה (כן, כן – יש דבר כזה! פתח תקווה נמצאת על המפה!), והתנהלה שיחה על הא ודא, וכמובן – איך לא? – היא הגיעה לנושא הפופולארי – הדרך בה המדינה שלנו מתנהלת (רמזז: כמו בית משוגעים שיצא משליטה). בין לבין, אמרה לי ידידתי השמאלנית (ולא במילים אלו בדיוק, אבל הן די דומות), שהגיע הזמן שאתעורר ואריח את הקפה: "אתה ימני".
האמת? לזה לא ציפיתי. בחיים לא ראיתי את עצמי כימני. לא תתפסו אותי עם המכנסיים למטה מצביע לביבי או לליברמן, לאיחוד הלאומי או לבית היהודי, או בכלל – לאף אחת ממפלגות הימין למיניהן.
מצד שני, וזה גם נכון – לא תתפסו אותי מצביע לחד"ש. למר"צ דווקא אף פעם לא היתה לי בעיה להצביע, ואפילו זכיתי פעם בהתערבות על בקבוק יין מעולה, בימים שמר"צ עוד הצליחה לקבל 10 מנדטים. זוכרים את ההיסטוריה העתיקה הזו? כן, כן ילדים – זה קרה עוד בימי דורינו…
בכל מקרה – מאוד הופתעתי מהאמירה הזו שלה. אני? ימני??
ואיכשהו זה היכה בי בו ברגע – גנבו לי את האמצע!
ידידתי אמרה לי, ש"כשכל הסקאלה זזה, אתה חייב לבחור צד – שמאל או ימין, כי רק הקיצוניים נשמעים" (גם זה נאמר במילים אלו פחות או יותר. אני לא אשבע על הנוסח המדויק).
אבל מה אם אני לא רוצה או פשוט לא יכול לבחור??? התחלתי להרגיש ממש מתוסכל מכל העניין, ואני חושב על השיחה הזו מאז.
והנה כמה תובנות שהגעתי אליהן:
להמשך »
עצוב
בשבועיים האחרונים, הרגש הכמעט-יחיד שיש בי הוא עצב. כל כך הרבה עצב. אני מרגיש כמו איזה איוב בגירסה המודרנית והמוקטנת, שמישהו מכוון אליו חיצים-חיצים, יורה אותם, וכל פעם מצליח לפגוע במטרות – גם סביבי וגם בי (כן.. זה אחד מאותם פוסטים נוגים על הגיגים ודברים עצובים.. מפתיע, הא? מי שלא רוצה – לא חייב להמשיך. אני מבטיח לא להיפגע).
ביום שבת לפני שבועיים, סבתי היקרה שברה את הירך.
לצערינו, זה היה שבר די מסובך, בגלל שהעצם הסתובבה לחלוטין. הניתוח באיכילוב ארך למעלה מ-4 שעות ארוכות ועצובות. בסופו של דבר היא צלחה את הניתוח, אך הבעיה היא, שככל הנראה היא כבר לא תחזור הביתה יותר. בשנים האחרונות, לאחר מס' אירועים מוחיים שהיא עברה, היא היתה כלואה בביתה בתל אביב, תחת השגחה צמודה של מטפלת שגרה אצלה 24/7. בחודשים האחרונים, היא בקושי מצליחה לזוז, אפילו מהכורסא בסלון למיטה. את הירך היא שברה בשירותים. עכשיו יש סיכוי גבוה מאוד שהיא תיאלץ "לבלות" את שארית חייה בבית אבות סיעודי. עצוב לי נורא – כי היא עדיין לא מודעת לזה כל כך. ההורים שלי מנסים לעודד אותה, ולכן לא מספרים לה. ואם זה לא מספיק, אז בחודשים האחרונים, הסבתא המדהימה הזו מאבדת את צלילותה לאט-לאט. זה שובר את הלב לשמוע אותה שואלת מתי יבוא סבא, כשאתה יודע שהסבא שהיא מתכוונת אליו, נפטר עוד לפני שאני נולדתי…
כרגע, בלחץ של ההורים ובית החולים, קופת החולים הסכימה לתת צ'אנס לשיקום ב"בית רבקה" בפתח תקווה. עד כמה שזה היה יכול להישמע חיובי – זה לא. זו הפעם השלישית של סבתא שלי ב"בית רבקה" הפעם הראשונה היתה די מזמן, אחרי אירוע מוחי, במחלקה שנראתה כאילו מי שמגיע לשם – מגיע בכדי למות. מחלקה של זומבים. הטיפול היה נוראי, ההגיינה לא פחות. בפעם השנייה, המצב היה טוב בהרבה. שני אירועים מוחיים נוספים – בזה אחר זה – הביאו אותה לשיקום נוסף, הפעם במחלקה בקומה אחרת. שם היה צוות מדהים, שטיפל בה במסירות, המחלקה היתה מאוד נקייה, וסבתא שלי הצליחה להשתקם תוך 3 חודשים. לפני פחות משבוע, היא הגיע ל"בית רבקה" בפעם השלישית. והפעם – למחלקה שלישית, אחרת. זרקו אותה במקום שלא הייתי זורק בו עכבר. מחלקה לא נקייה, עם יחס חסר סבלנות של האחיות, ולא פחות גרוע – אין אפילו לחצן מצוקה ליד המיטה שלה. אם כואב לה (ותאמינו לי – כואב לה), אין עם מי לדבר. המטפלת נמצאת במהלך היום, גם אמא שלי נמצאת שם לא מעט, אבל בלילה – היא לבד. היום ביקרתי אותה בפעם השנייה השבוע. הכל שם מסריח, אין אוורור, הכל מחניק. בין כמה קירות גבס יש מיטות, זוגות-זוגות של מיטות, של אנשים חיים-מתים. זומבים.
בשבוע שעבר אמא שלי ניסתה להעביר את סבתא שלי לקומה השנייה, בחזרה למחלקה הטובה שבה היא היתה אז. כל האחיות זוכרות את סבתא שלי, כי בסיום האשפוז שם, סבתא שלי איבזרה להם את כל המטבח מחדש, כמתנת הוקרה. בהתחלה אמא שלי הצליחה. שעתיים אחר כך, בגלל ויכוחים פוליטיים-פנימיים, היא הוחזרה לחור המגעיל במחלקה שאליה הגיע מלכתחילה.
נורא עצוב לי לראות אותה שם. אין הרבה על מה לדבר איתה. היא רוצה הביתה, וכל פעם שהיא אומרת את זה – הלב שלי נשבר מחדש. במיוחד כשאני יודע שרוב הסיכויים הם, שהביתה היא כבר לא תחזור.
ויש עוד..
להמשך »
בדעת מיעוט
אחרי כל השמחה לאיד או לפחות הסיפוק מפסק הדין בעניינו של קצב, ישבתי אתמול וקראתי את כל פסק הדין בעיון. על דבריהם של כבוד השופטים קרא וסוקולוב אין לי הרבה מה להוסיף. הם כתבו הכל בצורה עניינית, כיסו כל פן בסיפור הזה וענו על כל ספק אפשרי שהועלה בפרשה.
לעומתם, כבוד השופטת יהודית שבח, כתבה פסק דין בדעת מיעוט, שהצליח לקומם אותי לא מעט. כשקראתי את דבריה, לא הצליחה לחמוק ממני ההרגשה, שהאישה הזו פשוט מנותקת מהמציאות המודרנית, כפי שאנו, פשוטי העם, חווים אותה על בסיס יומי.
לכן, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, ולענות לכבוד השופטת שבח, על דברים רבים ומרכזיים שכתבה בפסק דינה:
להמשך »
