חרם הצרכנים ומעמד הביניים
חזוס כתב פה אתמול תגובה, שגרמה לי לרצות לפרט למה כתבתי את מה שכתבתי בפוסט הקודם.
חזוס כתב כי:
"למשוך צרכנים למוצרים אחרים, יהפוך מהר מאוד לסוג של ADHD צרכני".
אני לא טוען שהיה צריך להתחיל לרוץ מחרם לחרם, או להחרים הכל. ברור שלכל חרם / מרד צריך סדר עדיפויות.
אני כן טוען, שאם היו בוחרים ענף מסוים, או חרם אמיתי על חברה מסוימת (נאמר תנובה) ולא היו קונים את מוצריה בכלל – זה היה משפיע בצורה טובה יותר.
אפשרות אחרת היתה להחרים בכלל מוצר אחר, שיכול היה לחסוך הרבה יותר לאזרח הישראלי – למשל ארנונה, או דלק. לכן הצגתי את הדוגמאות הללו. הבעיה היא, שהצרגן הישראלי יודע להלחם רק על דברים קטנים וחסרי משמעות, שלא מוסיפים לו כלום. כאשר זה מגיע למרד צרכנים אמיתי, אנחנו מצקצקים בלשונינו, ועוברים לאייטם הבא.
מישהו שאל אותי לפני כמה ימים – "מה ציפית? שנצא להפגנות אלימות? בשביל מה כל האלימות הזו? לא שווה פשוט לגמור את העניין בפייסבוק? תראה מה קרה בכירי א-תחריר. תראה מה קרה בסוריה! בשביל לנו את כל זה?"
להמשך »
חרם הצרחנים – הכישלון
"דבר כזה עוד לא היה פה. היו מאבקים צרכניים בישראל, אבל כולם מתגמדים מול ההישג האדיר שנרשם כאן אתמול – קבוצת צרכנים זועמת הובילה מחאה עממית וגורפת, שהסתיימה בתוצאה חד משמעית. זהו יום היסטורי, וזו לא קלישאה…
קשה להמעיט בגודל ההישג שהושג אתמול… לא זכור לי מקרה אחד בו ניתן היה לתת כותרות כאלה: מגה התקפלה, שופרסל התקפלה – ועכשיו גם תנובה. אימפריות עסקיות אימתניות מצאו עצמן חסרות אונים מול כוח שאינו מוכר להן: כוחו של הצרכן הקטן שקם ועושה מעשה.
על עגלת ההצלחה הזו עוד יקפצו אבות רבים: זוהי דרכן של הצלחות. את המאבק הזה עוד ילמדו בפקולטות למנהל עסקים, על כל היבטיו… 105 אלף איש נרתמו למאבק הקוטג': הם לחצו על כפתור וראו עצמם מגוייסים… מול השיטה החדשה ייאלצו עסקים בארץ ובעולם ללמוד ולהתמודד, וזו משימה לא קלה".
(שושנה חן, "ידיעות אחרונות" מוסף "ממון", 30.6.11 – יום לאחר ההחלטה של היצרניות להוריד את מחיר הקוטג').
הציטוט לעיל מובא כלשונו.
הכותרות "ניצחנו!", בווריאציה זו אחרת, הופיעו בכל אתר אינטרנט, בכל עיתון, בפייסבוק, וגם בכמה בלוגים.
שבוע אחרי, אני יכול לומר לכם רק זאת: אם ילמדו אי פעם את המאבק הזה בפקולטות למנהל עסקים, ילמדו את המאבק הזה ככישלון.
אתם קוראים נכון: כ-י-ש-ל-ו-ן.
מעולם לא היה פער כל כך גדול בין מה שהציבור והעיתונות מראים כלפי חוץ, ובין ה"הצלחה" האמיתית של המאבק הזה. ההחלטה של מר איציק אלרוב, לסחוף אחריו את ההמונים בעניין הקוטג', היתה אולי נכונה לאותו רגע. אבל המומנטום אבד. הסיכוי לסחוף אחריו אנשים נוספים למאבק אמיתי, על המחירים המטורפים שאנחנו משלמים על המחייה בארץ (והם אכן גבוהים מאוד) – נעלם. חכו עוד חודש-חודשיים ואימרו לי אם צדקתי או לא. "המלחמה על הקוטג'", כפי שכבר כתבתי כאן לפני כשלושה שבועות, הסתיימה בדיוק כך: מחירו של הקוטג' ירד. וזהו.
אז נכון – מכירות הקוטג' בשבועיים של המאבק הזה ירדו פלאים. הנתונים מראים על ירידה של כ-25%-32% במכירות הקוטג' של היצרניות השונות, ובראשן תנובה. ואכן – מחירו המומלץ של הקוטג' של היצרניות לרשתות הקמעונאיות ירד מ-6.97 ל-5.90 שקלים. אבל בואו נבחן באויבייקטיביות מה באמת קרה כאן.
על פי נתונים שנחשפו במוספים הכלכליים, משפחה ממוצעת צורכת גביע אחד של קוטג' בשבוע (אם נהיה אופטימיים מאוד, נאמר אפילו שניים לשבוע). כמה נחסך מאותם צרכנים? שקל ו-7 אג', כפול 4-5 גביעים בחודש? זהו?! אני מזכיר לכם, שהצריכה של משפחה ממוצעת בחודש מגיעה לכ-13,000 ש"ח לפי נתונים הלמ"ס. כמה נחסך מהציבור? בחישוב גס – פחות מ-5 מאיות האחוז. זה אפילו לא מצחיק. ואנחנו לא מדברים על משכנתה, שכל פרומיל משנה את עלות הדירה במאות אם לא אלפי שקלים. אנחנו מדברים על שקל אחד ושבע אגורות.
להמשך »
דמוקרטית ויהודית. אבל קודם כל דמוקרטית.
שבוע ארוך וסוער עבר על שלטון החוק. שבוע שבו החוק נאלץ להתחרות בחוקיה של תורה – או לפחות כך אנשים מסוימים רוצים שנאמין. אבל לפני שאני מתחיל לכתוב כאן את דעתי על הרב דב ליאור, על הרבנים בכלל, ועל חשיבותה של היהדות במדינת ישראל – אני רוצה רגע לעצור ולהסביר כמה דברים בסיסיים ביחס שלי לדת היהודית.
נתחיל מעובדה בסיסית אחת: אני מתעב את הדת. כל דת, למעשה. אבל בגלל שהדת השלטת במדינת ישראל היא הדת היהודית, אני מתעב בעיקר את הדת היהודית. זו פשוט הדת שאני מכיר הכי טוב. וזו לא סתם עוד חוסר חיבה קל, אלא תיעוב עמוק עד לשד עצמותיי. אני מתעב את מי שמתיימר לייצג את אלוהים ולדבר בשמו, אני מתעב את מי שחושב שאנחנו צריכים לחיות במדינת הלכה, אני מתעב את מי שנותן במה לגועל נפש הזה שהדת מייצגת, ואני מתעב את העובדה שהמדינה הזו לא השכילה – וכנראה גם לא תשכיל – להפריד בין כל אספקט בחיינו לבין הדת הארכאית הזו.
זה המקום להדגיש: אין כאן שמץ של גזענות – אני מתעב את הנוסח האשכנזי של הדת בדיוק כפי שאני מתעב את הנוסח הספרדי.
להמשך »
מפקד העבודה – סקר קצר
עבור קוראי וקוראות הבלוג, אני מעוניין להעביר סקר קצר בנוגע למפקד שהתבצע במפלגת העבודה.
אין לכם מה לדאוג, הסקר הוא קצר, כולל 3 שאלות בלבד, וניתן יהיה לספור את המצביעים בהינף יד.
שאלה מס' 1:
כשהתחילו לדבר על מפקד מפלגת העבודה ועל התפקדותם של כ-70-85 אלף איש חדשים – ירים ידו מי שחשב שכולם "כשרים".
שאלה מס' 2:
כשהסתיים מפקד מפלגת העבודה, והתברר שעמיר פרץ פקד לפחות 21 אלף איש חדשים – ירים ידו, בבקשה, מי שחשב שכולם "כשרים".
שאלה מס' 3:
כשעימתו את עמיר פרץ עם הנתונים, לאחר שאלה נבדקו חלקית ע"י "ידיעות אחרונות" (התוצאות התפרסמו ביום שישי האחרון) – ירים ידו מי שלא חשב שפרץ יטען לקיפוח עדתי.
בשם הבלוג ועורכיו, אני מודה לכם מאוד.
בין העונים יוגרל טופס הצטרפות למפלגת העבודה (עם מס' הטלפון של משה פרץ, כמובן) ובקבוק סגור עם שד עדתי.
נוסחי "יזכור"
אני מניח שכבר שמעתם ודנתם בכל מה שקשור לעניין נוסחי ה"יזכור" שעלה לכותרות בשבוע שעבר.
כרגיל, באיחור – אני חייב להשמיע גם את דעתי, וקצת לדבר על העובדות, גם אם אין בהן הרבה חדש.
היום קיבלתי את הלינק לעצומה הזו, ולמרות שבאופן כללי אני משתדל לא לחתום על עצומות – אני תומך בעצומה הזו לחלוטין.
אני לא יודע אם חתמתם.
אני לא יודע אם אכפת לכם.
אבל המינימום שאני יכול לעשות – להרגשתי – הוא להעביר את הלינק לעצומה הזו, ולבקש מכם: הגיע הזמן להוציא את הדת מהצבא.
למי ששכח: נוסח "יזכור" איננו תפילה!
הוא אינו רשום באף ספר דתי!
הוא מהווה בסך הכל הספד חילוני שנכתב אי שם, הרבה לפני קום המדינה, ע"י ברל כצנסלון.
לדת לא צריכה להיות שום דריסת רגל בנוסח הזה.
ובנוסף, להזכירכם – יש כבר נוסח דתי אחד, ושמו "אל מלא רחמים", אותו מקריאים מיד אחרי "יזכור".
אין שום סיבה שגם הנוסח החילוני הזה יעבור לידיו של "אלוהים" ולאלה שמתיימרים לדבר בשמו.
לפי דבריו של הרב דרוקמן, גם ככה אין קשר בין אלוהים לטקסי יום הזיכרון, למרות שהוא חושב כך מסיבות שונות לחלוטין (ותודה לוואנדר על ההארה שהגיעה בדיוק בזמן). ואתם יודעים מה? שילך קיבינימט. שיישרף. דבריו הם של אדם זקן, ממורמר וטיפש, שחושב שמפיו יוצאים דברי אלוהים חיים, בזמן שבפועל צריך לשטוף לו את הפה עם סבון.
רק דבר אחד אקח מדבריו של הרב המטורף – אין קשר בין אלוהים לטקסי יום הזיכרון. תשאירו בבקשה את אלוהים ואת הדת, את דובריו הטיפשים ואת עובדיו חסרי הבינה – מחוץ לדבר הזה.
עכשיו רק נותר לשמוע מה יגיד ה"צוות" של הרמטכ"ל, שאין בו נציג חילוני אחד, אין בו איש רוח אחד ואין בו ייצוג למשפחות השכולות שמעולם לא היה להן קשר עם אל זה או אחר. אולי זה רק אני והפסימיות שלי, אבל למה נראה לי שהתוצאה מכורה מראש?
תרופת הנגד לאדישות
יש לי עוד לא מעט דברים לכתוב על ה"חרם" הזה שרץ בימים אלו בבוקפייס.
אני מניח שעוד יהיה לי זמן לכתוב על זה, את מה שאני חושב ועל עוד כמה תובנות ש"אגרתי" בימים האחרונים.
בינתיים, הנה הרצאה קצרה ומאלפת של דייב מסלין, בחור מקנדה שמסביר למה בעצם אנחנו כל כך אדישים, ומה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב הזה.
ברור שכל התשובות שלו נשמעות פשטניות למדי, אבל תחשבו רגע מה היה קורה אם הדברים שהוא מדבר עליהם היו משתנים.
בדקה האחרונה הוא מעלה את הדברים כאילו הם קיימים בקנדה – אבל אם תחליפו את המילה "קנדה" ב"ישראל" – תקבלו את אותן עובדות.
חרם צרחנים
גם אני התעוררתי הבוקר לכותרות הרועשות בעיתונים על "מרד הקוטג'", שפרץ לו בפייסבוק.
למי שלא מודע למה שקורה במדינתינו הקטנטונת, הנה מבזק קצר: החיים בישראל מתייקרים כבר תקופה ארוכה. זה נכון לגבי הדיור, החינוך, הדלק – ולאחרונה גם מחירי מוצרי המזון הבסיסי.
למרות אי-אילו פוליטיקאים שזועקים "עושק! געוואלד!" (אתם מוזמנים לקרוא את הטור של אריה דרעי ב"ידיעות" הבוקר. טור שכשקראתי אותו לא יכולתי להמנע מהרגשה של ציניות מרירה), אבל האמת היא פשוטה למדי: מחירי חומרי הגלם מתייקרים בכל העולם. זה נכון שמדינת ישראל לוקחת מיסים מעל ומעבר, אך חברי הכנסת היקרים אינם מפנים אצבע מאשימה כלפי עצמם, חס וחלילה – הם מפנים אצבע מאשימה כלפי היצרנים וכלפיהם בלבד.
אבל זה לא העניין שלשמו אני כותב את הפוסט הזה.
אני חושש, שכמו תמיד – מרד הצרכנים בישראל ייכשל מהר יותר מכתיבת סטטוס בפייסבוק.
לפני כ-4 חודשים, כשרק התחילו כל המהפיכות והמהומות בעולם הערבי, כתבתי פוסט על הסיבות שבגללן בישראל המהפיכה לא תקרה. והאמת? שום דבר לא השתנה באמת ב-20 השנים האחרונות (ובטח שלא בארבעת החודשים האחרונים), ואני לא רואה בעתיד הנראה לעין שמשהו באמת יזוז כאן.
הנה 2 סיבות עיקריות למה זה פשוט לא יילך:
להמשך »
תנו לשפויים לדבר
בעקבות הפוסט האחרון שלי על RMS, המשכתי קצת לחשוב על הדרך שבה נתפסת ישראל הן ע"י אזרחיה והן ע"י הקהילה הבינלאומית. המסקנות שהגעתי אליהן, לצערי, הן די עגומות.
ככל שאני קורא לאחרונה יותר דיעות על מצבה של ישראל, המסקנה שהוולכת ומתחזקת אצלי היא, שגם השמאל וגם הימין בישראל מנסים להשטיח את הבעיה, ששמה "התנהלות מדינת ישראל בזירה הבינלאומית". לכל אחד מהצדדים יש אינטרס משלו, וגם תכנית שלבים מאוד ברורה, שכוללת כל מיני הוראות ופקודות – שאם רק נבצע אותן – הכל יהיה בסדר.
הבעיה היא, שנקודת המבט הקיצונית הזו, אינה משקפת נאמנה את מה שקורה כאן. .
הבעיות בישראל מורכבות בהרבה. אנחנו לא נמצאים בוואקום, כמו שרבים נוטים לחשוב – שכל צעד רק יעשה לנו טוב או רע (תלוי מי מציע את אותו צעד, כמובן). אנחנו חיים בעולם, שבו לגלובליזציה יש יתרונות וחסרונות, אבל הכי חשוב – אנחנו לא יכולים בלעדיה.
אחד הדברים הראשונים שמלמדים אותך ב"תורת המשחקים" זה שלכל צעד שלך יש תגובה. אתה צריך תמיד לקחת בחשבון מה השחקן השני יעשה, ולנסות לצמצם את הסיכונים עד כמה שאפשר, בכדי להביא ל"ניצחון". צמצום הסיכונים יכול להתבצע באמצעות בריתות אסטרטגיות למיניהן או חישובים אלו או אחרים, אבל דבר אחד בטוח: כל שלב ב"תכניות" הללו של הימין או השמאל, יגבה תגובה מהקהילה הבינלאומית ויגבה מחיר מסוים מאיתנו. ואנחנו רחוקים מלהיות מסוגלים לחיות בבידוד בינלאומי. אנחנו יכולים לעשות שרירים עד מחרתיים, אבל ברגע שנהיה מבודדים, הלך עלינו. אם זה לא משכנע אתכם, אתם מוזמנים להסתכל על "ידידתינו הגדולה" מהמערב: אפילו היא חשופה לביקורת בינלאומית, ואפילו הממשל צריך לתת דין וחשבון לקהילה ולתקשורת הבינלאומית. אז אם הם לא מצליחים להשתיק את העניין הזה, אף אחד לא יכול להתחמק מזה.
הניסיון להשטיח את הבעיה לכמה "צעדים פשוטים" חוטאת לאמת. והאמת היא שאנחנו חיים באיזור מאוד-מאוד לא פשוט מבחינה מדינית, דתית, פוליטית וגם כלכלית.
להמשך »
