על מלחמה ופיתוי
בעקבות פוסט ישן שלי (מלפני 5 חודשים) על המרכז לאומנות הפיתוי, קיבלתי בימים האחרונים תגובה מבחור בשם מני, שמעיד על עצמו שהוא רגיש, מופנם וכו'.
מני כועס, וקשה לומר שהוא טועה בתחושתו: הוא מרגיש חסר סיכוי מול מניאקים, שרומסים את כבודן של נשים, שחוזרות לזרועותיהם שוב ושוב, רק בכדי להרמס ולבכות על כך מחדש. באותו זמן, גברים רגישים ומופנמים שכמותו, יושבים בצד ומחכים שמשהו ישתנה, ללא הועיל. עם זאת, יש לי כמה וכמה השגות לגבי האופן בו מני מציג את הדברים, וחשוב היה לי לכתוב על כך בפוסט נפרד.
ראשית, אני רוצה לצטט כאן את התגובה האחרונה שלו, ללא עריכה, מילה במילה (נסו לא לשפוט את הכותב מיד עם קריאתכם את התגובה הזו, למרות הנטייה לקום ולצעוק):
אתה מאשש את מה שכתבתי. יש מעט מאד נשים חכמות ואיכותיות באמת, שאפשר למצוא אותן בפינצטה מתוך הקהל הגדול של נשים שטחיות.
אותן נשים יודעות להכיר גבר איכותי גם אם אינו מתזז אותן, לא עוקץ, ולא מתייחס אליהן בזילזול, וגם אם אהבתו היא כנה ואיכותית וישרה מתחילה ועד סוף בלי משחקים של הלוך ושוב.
אבל מה לעשות ולמרבה הצער רוב הבנות, ואני מניח שאתה מסכים לזה, עונות להגדרות המגעילות של מרכזי הפיתוי – אז מגיע להן את העונש שמגיע להן.
אם הן כאלה שגבר איכותי ועדין וכנה לא מושך אותן, ורק גבר שחצן ואכזר שמזלזל בהן, מתזז אותן, לועג ומקניט, ומשחק איתן במשחקים פסיכולוגיים של קדימה ואחורה – הוא הגבר שאותו הן מרגישות חובה להשיג ועליו הן חולמות בלילה, וכשהוא מואיל בטובו להסכים לשכב איתן הן מרגישות שקיבלו פרס – אם ככה אז באמת מגיע לרוב הבחורות את התוצר המגעיל שמספקים מכוני הפיתוי למיניהם.
כפי שכבר כתבתי בהקדמה לפוסט הזה, קיים חלק בתגובה הזו שהוא נכון ומובן, אבל חלק אחר רחוק מכך:
כן – אני מאמין שקשה למצוא נשים באמת איכותיות וטובות כמו שמני מתאר.זה נכון גם לגבי גברים. אני מניח שמדובר בהרגשה סובייקטיבית.
לא – אני לא חושב שמגיע לאף אחת "עונש" כמו זה של המרכז לפיתוי. יתרה מכך: אני רואה במרכז לאומנות הפיתוי עונש הן לגברים והן לנשים.
העניין הוא כזה:
מבחינתי, כל הדיבורים האלה על "ענישה" הם-הם יסוד הבעיה.
בגלל שטויות כאלה יש את ה"מלחמה" הזו שבין המינים.
אם נפסיק אולי לנסות להעניש גברים ונשים על סמך חוויות שחווינו עם חלק אחרים או אחרות בעבר – נצליח אשכרה לקיים מערכות יחסים יציבות יותר.
ברגע שאתה מתחיל לדבר על "ענישה", "מלחמה", וגם "הצד שלנו מול שלהן" – אתה עושה עוול גם להן וגם לעצמך.
לדעתי התגובה של מני בקטע הזה היא ילדותית למדי ואופיינית לאנשים שנוטים להתייאש בגלל שהם לא מצליחים לגשר על הפער בינם לבין המין השני.
ושוב – חשוב לי להדגיש. אצל אנשים כאלו (שהייתי בצד הזה במשך שנים רבות, והרגשתי בדיוק את מה שמני מרגיש) אין מטרה להשיג זיון או בחורה ללילה, אלא מערכת יחסים אמיתית, אהבה, רגשות. התגובה הזו מאפיינת לא רק גברים, אלא גם את המין הנשי. הבעיה היא, ששני המינים פשוט טועים.
בתקופת הרווקות האחרונה שלי, לפני שמצאתי את זוגתי, ניסיתי לאמץ כמה פילוסופיות:
למשל, אחד הדברים שאני מסכים עליו עם אותם ילדי פרחים משנות ה-60, היא הפילוסופיה הפשוטה (שאני מציע לקחת בתור "אסטרטגיה למציאת בת-זוג", גם אם היא לא פשוטה ליישום כלל וכלל):
Make love not war, man.
או במילים אחרות: תירגע, תנשום עמוק, ותפסיק לרצות להעניש את כולם.
מארק טווין אמר את זה יפה, למרות שאולי הכוונה היתה קצת שונה: "אל תגיד שהעולם חייב לך משהו. הוא לא חייב לך כלום. הוא היה כאן קודם".
ואחרון חביב, סבא שלי ז"ל, שהיה לי כאבא בשנותיי הראשונות בחיים, אמר לי עוד משפט גדול, שאני מנסה תמיד לזכור אותו וגם ליישם: "במלחמה אין מנצחים. רק מפסידים".
ולמרות שכל אלו הן קלישאות, מדובר בחוכמת חיים ששווה לאמץ. גם במציאת בת-זוג.
ושוב אני חייב להדגיש – אני לא אומר שאין חארות בעולם. אני לא איזה גורו שמחבק עצים להנאתו, ומתעלם מהגועל נפש שיש מסביב. יש גברים ונשים שעומדים בקריטריון הזה באופן שווה לחלוטין. גברים לא טובים יותר מנשים, אבל זה נכון גם ההיפך.
הנה תרגיל קטן לכל הגברים שקוראים את הפוסט הזה, וחולקים את אותה הבעיה של מני (עבור הנשים, נסו את אותו הדבר אבל להיפך) – נסו להבין את הסיטואציה הבאה, שאתם נוטים לתאר אמנם מהצד שלכם, אבל מהכיוון השני:
ישנה בחורה שרשומה באיזה אתר היכרויות, שבו היא מוקפת בהמון פניות ממאות (אם לא אלפי) מחזרים פוטנציאליים. היא יוצאת לדייטים (מוצלחים יותר או פחות), נפגעת מגבר אחד, נפגעת מהשני, נפגעת מהשלישי, ומה היא חושבת? שכל הגברים חארות. זוהי בדיוק הסיטואציה שאתם מתארים, אבל הפוך.
ומה קורה בהמשך? הן מתחילות לשחק את המשחק. ואז גם אתם חושבים שזו הדרך היחידה.
והנה יש לכם מתכון מוצלח למלחמה מיותרת.
עכשיו תוסיפו לזה את עניין הבחירה. מחקרים רבים כבר הראו שככל שיש לאדם יותר בחירה, ככה הוא נעשה יותר אובד עצות, ולכן מצבו מורע (נסו את "עריצות הבחירה" – מאמר קצר, מתורגם נהדר לעברית, שווה ביותר). ברופין יש מרצה בתחום קבלת ההחלטות, שטוען שעדיף ללכת לאיזה התנחלות* מבודדת על הר טרשים, למצוא מישהי עם כבשה וזהו, וכל זאת בכדי להמנע מבחירה ולהיות מאושר בחלקך (אלא אם כן הכבשה מושכת אותך מאוד, ואז זו בעיה מסוג שונה).
אנשים (ושוב – אני מדבר על גברים ונשים כאחד) שעוברים לגור בתל אביב (וד"א – זה כלל גם אותי בעבר), חושבים שזו דרך נפלאה להכיר בני זוג. אלא מה? אף אחד לא חושב מהי הסיבה שיש כל כך הרבה רווקים ורווקות בתל אביב מלכתחילה. והסיבה היא פשוטה: יותר מדי בחירה. כשיש יותר מדי בחירה, אנשים נוטים לחפש תמיד את הדבר היותר טוב, הדבר הטוב הבא בתור וכו'. זה גם היה הפאק שלי בחיפוש באתרי היכרויות, עד שהבנתי בעצמי את הטעות שלי, והחלטתי להירגע ולתת צ'אנס אמיתי לבחורה שמעניינת אותי. ככה הכרתי את אישתי.
ועוד אנקדוטה קטנה למחשבה: לפני כמה ימים קראתי על מנוע חיפוש אמריקאי באתר היכרויות ענק (match.com), שמתכנניו החליטו לשנות את שיטת החיפוש וההתאמה בין בני זוג פוטנציאליים, והם לא מתייחסים רק למה שהבחור/ה מצהירים שהם רוצים, אלא לפי אנשים שאליהם הם אשכרה פונים. כך לדוגמא, אם מישהי מניו יורק רוצה רווק עד גיל 30 מהעיר, אבל פונה בתכל'ס גם לגרושים, האתר יפנה אותה בעתיד גם לגרושים ולא רק לרווקים.
בתכל'ס, בשורה התחתונה, זה בעיקר אומר שמה שאנחנו מצהירים גריש גליי, הוא לאו דווקא מה שאנחנו באמת מחפשים או רוצים בפועל.
סתם נקודה למחשבה…
* לכל קוראיי מהצד השמאלי של המפה הפוליטית: אל דאגה, האיש דווקא אינו דוגל בצד הימני. אתם מוזמנים להחליף את המילה "התנחלות" ב"חירבת עבדאללה" אם בא לכם. הרעיון נשאר זהה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.