רפואה "ציבורית" – חלק ב'

כפי שהבטחתי בחלק הקודם, יש חלק שני, ובו אני אתרכז ביחס שקיים ברפואה הציבורית כלפי אלה הזקוקים לה – להלן החולים.
שלשום התפרסם ב"מוסף השבת" של ידיעות אחרונות מכתב מרגש מפרי עטו של הרופא ד"ר גל שובל, פסיכיאטר במרכז הרפואי "גהה". זהו מכתבו השני של האיש, אשר פרסם בשנת 2000, עת היתה השביתה הקודמת של הרופאים, מכתב לרה"מ דאז – אהוד ברק. כפי שמציין ד"ר שובל, לא הרבה השתנה מאז, ואם השתנה – אז מדובר בשינוי לרעה. אני לא אכנס לכל פרטי המכתב, אלא רק אומר שאני מסכים לחלוטין עם רוב התוכן הנמצא בו. המדינה הזו, וה"הנהגה" הזו בראשה, איבדה את הדרך. גישה של "צדק" נתפסת כגישה צינית, החינוך שלנו נדפק איפושהו בדרך ומאז אנחנו רק דופקים אותנו ואת הילדים שלנו יותר, המערכת הציבורית כולה משתוללת, ונראה שהמדינה איבדה לגמרי את החזון שלה – ומתנהלת על פי הערכות יום-יומיות, מבלי לחשוב על העתיד. הכסף שלנו, שמממן לא מעט משרדי ממשלה של תופסי תחת חסרי תיקים, הפסיק לממן את מה שהוא אמור לממן – מערכת ציבורית שתסייע לאזרח הקטן.

אך עם זאת, יש דבר אחד שאני לא מסכים איתו, במכתבו של ד"ר שובל.
ד"ר שובל כותב שם שוב ושוב – שמדיניות המדינה איבדה את ה"נשמה" ואת "תחושת הצדק" הבסיסית, וכל מה שמעניין אותה זה איזה סדר עלום, ששמו "תקציב המדינה". שלא תבינו לא נכון – הקביעה הזו נכונה לחלוטין. אני פשוט לא חושב שהראייה שלו היא רחבה דיה. ד"ר שובל מתייחס לרופאים כאל "סיירת מצילי חיים", כאל אנשים שכל רצונם הוא לגרום לדברים טובים לקרות, וכן שהמקרים המעטים שבהם היחס של הרופאים גלפי החולים מתגלה במלוא חרפתו – אזי זהו קומץ של מקרים, שאינו מעיד על הכלל.
וכל מה שיש לי לומר במקרה זה הוא – Cut the bullshit. פליז. הגיע הזמן להציב מראה מול פניו של ד"ר שובל, ואני אשמח לעשות את זה כאן.

כמות הפעמים שיצא לי להתקל ביחס מחפיר של רופאים, אחיות וצוות רפואי באופן כללי, היא גדולה כל כך, שאני כבר לא מאמין לדברים שהוא אומר. לצערי, נדיר יותר למצוא רופא שהוא באמת בנאדם רגיש, שמבין את הסבל שאתה עובר, מאשר רופא שלא שם עליך ועל הבעיות שלך, ומחכה רק לראות עוד אפס בתלוש המשכורת שלו. ושוב – אני כן חושב שמגיע לרופאים בשירות הציבורי יותר. אבל אני גם חושב שצריך להעיף לא מעט ראשים בדרך, ולתת תוספות שכר לאלו שבאמת מגיע להם, ולא לאלה שחשובים שהם אלוהים או לפחות סגנו. בדיוק כפי שאני חושב שצריך לקרות במערכת החינוך.

בזמן האחרון יצא לי להיות לא מעט בבתי חולים, בגלל מה שעבר על סבתי. כבר כתבתי על זה, אבל בקצרה – היא שברה את הירך, סובבה את העצם "חזק", נזקקה לניתוח בן 4 וחצי שעות, ואושפזה באיכילוב למשך שבוע. בעבר גם כתבתי למה אני בחיים לא אתאשפז בבית החולים הזה, ולצערי הפעם קיבלתי סיבה נוספת. המחלקות האורטופדיות עברו לאחרונה לבניין החדש שנבנה בעזרתה האדיבה של שרי אריסון. מדובר בבניין מאוד חדיש, חדרים ל-2 מטופלים לכל היותר, ציוד מודרני מאוד וכו'. אבל דבר אחד אי אפשר להחליף – יחס אישי. בלילה הראשון של סבתי שם, אחרי ניתוח קשה וארוך, היא התלוננה על כאבים קשים באיזור הפציעה. לרופאים ולשאר הצוות הרפואי היתה רשימת התרופות של סבתי, אשר הביאה אימי מביתה, כך שהם יכלו לדעת בוודאות את רמת משככי הכאבים שהיא צורכת גם ככה – משככים שאקמול לא מתקרב לרמת ההשפעה שלהם. ובכל זאת, כל מה שהיא קיבלה באותו לילה היה אקמול. כן, כן – כדור אחד ויחיד של אקמול. לאישה בת 87 אחרי ניתוח קשה, שמקבלת משככי כאבים על בסיס יומי כבר כמה שנים.

וזה עוד כלום. עוד לפני השביתה הגדולה, שותפתה של סבתי לחדר, אישה כבת 60, חיכתה במשך למעלה משבוע (כל זמן שהייתי של סבתי עימה בחדר) לניתוח בבירכה השבורה. למה? כי יש ניתוחים חשובים יותר. האישה לא מסוגלת לזוז, אבל הם מחכים. אני מבין את עניין הדחיפויות וכאלה, אבל ראבאק – יותר משבוע??!!

והאמת? – רק התחלתי.
אחרי שבוע הועברה סבתא שלי לגהינום קטן ששמו "בית רבקה". היא הוכנסה למחלקה אורטופדית ג' בקומה השלישית, לחדר שנראה כאילו הפכו אותו ממחסן לחדר אישפוז. אפילו לחצני מצוקה לא היו בחדר הזה, ואני מדבר על מאושפזים קשישים, רובם ככולם מעל גיל 70 (וזה באמת אנדר-סטייטמנט), שלא מסוגלים לזוז מחד, או לקרוא (צריך לצעוק חזק כדי להתגבר על מכשירי הרדיו של חלק מהקשישים והקירות שבדרך) לאחיות מאידך. והאחיות, כמובן – לא ניגשות גם אם מנסים לקרוא להן. אני רוצה להציג בפניכם יומן קצר שניהלתי בעת ביקוריי במקום. מדובר בדברים שאני אישית חוויתי שם, לא מדובר בשמועות או עיוותים, אני מבטיח לכם. היומן נכתב לאחר שהבנתי שאני אצטרך להעביר מכתב למשרד הבריאות בנושא הזה. מכתב חריף. אתם מוזמנים להישען אחורה, ולהבין איך נראית "נשמה" של צוות רפואי בבית חולים שמגדיר את עצמו כך (מתוך עמוד הבית של אתר בית החולים):

בית רבקה, המרכז הרפואי גריאטרי המוביל בישראל, חרט על דגלו את הטיפול והשיקום של המבוגר החולה מתוך אמונה כי זקנה איננה מחלה וניתן, באמצעות ידע מקצועי, צוות מסור, מכשור רפואי מתקדם ושיתוף פעולה של הלקוח ובני משפחתו להבטיח חזרה מהירה לתפקוד עצמאי ובכך לאפשר אריכות ימים שמלווה באיכות חיים.
בשנים האחרונות פותחו בבית החולים שירותים חדשים וטכנולוגיות רבות המאפשרות לנו להעניק את הטיפול האיכותי ביותר ללקוחות בית החולים. נפתחו מחלקות חדשות ואנו פועלים גם בימים אלו לסיים את תהליך בנייתן של מחלקות אשפוז חדשות המשלבות את האמצעים הרפואיים המתקדמים ביותר ותנאי אשפוז מהטובים בישראל.

ועכשיו ליומן האישי שלי:

טיפול בסבתא ב"בית רבקה", מחלקת שיקום אורטופדי (מחלקה ג')
כל התאריכים והשעות, וכן הציטוטים הכתובים כאן הם דברים שנתקלתי בהם אישית, והם מדוייקים. הם מצביעים על כשלים מאוד מהותיים במחלקה לשיקום אורטופדי ב"בית רבקה". אני רוצה לציין שבשום שלב לא התלהמתי, צעקתי, דפקתי על שולחנות וכו'. כל בקשותיי הועברו בנימוס ובשקט, על אף שאחרי כל כך הרבה בלאגנים שם, אכן עלה בי כעס, אך שמרתי אותו לעצמי, בכדי שהטיפול בסבתי לא יורע עוד יותר.

יום ראשון, 27.3.11
השעה: 19:00
הגעתי לבקר את סבתא במחלקה ג' ב"בית רבקה". לא היה אצלה אף אחד, והיא התלוננה על כאבים והרגשת סחרחורת. היא ביקשה ממני לקרוא לאחות, בכדי שזו תעזור לי להרים את המיטה, ובכך לשנות מעט את התנוחה בה היא היתה שרויה. מאחר ולא היה לחצן מצוקה בחדר בו היא שהתה, יצאתי אני לעבר תחנת האחיות של המחלקה. הצגתי את עצמי בנימוס, וביקשתי מאחת האחיות לגשת לסייע לסבתי. היא אמרה שכרגע כל האחיות מסתובבות במחלקה, ושהיא תיגש בעוד מס' דקות.

השעה: 19:15
אף אחות לא מגיעה. אני יוצא שוב לכיוון תחנת האחיות, והפעם רואה 3-4 אחיות בתחנה. ברגע שאני מתקרב, האחיות מתפזרות – כל אחת לכיוון אחר. אחת מהן, פונה לחדר שבו שוכבת סבתי. אני מבקש ממנה לסייע לה. היא טוענת שאינה אחות של המחלקה הזו, ולכן סבתי אינה מטופלת שלה והיא לא יכולה לסייע. אני שואל אותה אם לא ניתן רק לעזור לי להרים מעט את המיטה, אך היא עונה בשלילה מוחלטת וממשיכה במהירות לחולה אחרת באותו החדר.

השעה: 19:25
אחרי פנייה נוספת, נכנסת אחות בעל מבטא רוסי ושיער חום-אדמוני (להלן "האחות הרוסייה". לא מדובר בכינוי גזעני, אלא רק לצורך קיצור), מתקרבת לסבתי ושואלת בקול רם: "מה יש לך?" סבתי מנסה להסביר לה שהיא מרגישה סחרחורת, מרגישה שכואב לה ושהיא עלולה ליפול. האחות עונה לה בגסות: "מה את מקשקשת?!" ועוזבת את המקום במהירות.

השעה: 19:35
אחות בשם אורנה נכנסת לחדר עם מחשב וכוננית תרופות, ורק לאחר בקשה מפורשת נוספת ממני, היא נאותה להרים מעט את המיטה.

יום רביעי, 30.3.11
השעה: 19:00
אני מגיע לביקור, וסבתי מבקשת ממני מיד לשתות. היא מתקשה להגיע לבקבוק שעל העגלה לצידה, ומתקשה לשתות ללא עזרה. היא אומרת שהיא ניסתה לקרוא לאחות, אך אף אחת לא הגיעה. היא גם חוזרת ואומרת שהאחיות לא מגיעות כשקוראים להן.

השעה: 19:30
לאחר שאני יושב עם סבתי בערך חצי שעה ומדבר עימה, נכנסת האחות אורנה, נותנת לי צלוחית קטנה עם 4 כדורים (תרופות שונות) ומבקשת ממני לסייע לה לתת לסבתא שלי את התרופות. היא ממהרת לעבור לחולה הבאה.

יום שני, 4.4.11
השעה: 19:15
אני מגיע לביקור נוסף במחלקה. סבתי מתלוננת שוב על כאבים, ומבקשת ממני לקרוא לאחות, על מנת שזו תסייע לה מעט להסתובב במיטה. היא מתקשה מאוד לעשות זאת בעצמה עקב הניתוח שעברה בירך. אני יוצא לתחנת האחיות ורואה את האחות הרוסייה בתחנה (זו שכבר פגשתי שבוע קודם לכן), לבדה. אני מבקש ממנה סיוע. היא אומרת שכל האחיות מסתובבות במחלקה, וולשאלתי היא עונה כי ייקח לפחות חצי שעה עד שהיא תוכל להגיע.

השעה: 19:50
אף אחות לא הגיעה, וסבתא שלי מנסה כל הזמן להסתובב ללא הצלחה. אני יוצא שוב לתחנת האחיות, רואה שם לפחות 4 אחיות שונות בתחנה, יושבות ומדברות ביניהן. אני מתקרב אליהן שוב, ומקבל נזיפה מאותה אחות, שאומרת לי: "אל תרדוף אחרינו! אנחנו נחליט מתי להגיע!". אני חוזר לחדר של סבתי וממתין בכעס.

השעה: 20:00
האחות הרוסייה נכנסת לחדר, ואומרת לי בגסות: "צא מהחדר. אני אטפל בה עכשיו". אני אומר לסבתי שאני אחזור עוד דקה, וכתגובה האחות אומרת לי: "אל תגיד לה שאתה תחזור עוד דקה, כי אתה לא. אתה תחזור כשאני אסיים לטפל בכולם פה בחדר, וכשאני אגיד לך אתה תחזור". כמה שניות לאחר שאני יוצא מן החדר, נכנסת גם האחות אורנה לסייע. בינתיים אני מחכה מחוץ לחדר, במסדרון. כמה דקות אחרי כן יוצאת האחות אורנה מהחדר, ומסבירה לי למה הם לא יכולים לעזור לסבתא שלי. "תבין", היא אומרת לי, "כואב לי הגב. אני לא יכולה להתמודד עם המשקל שלה". אני שואל אותה למה לא קוראים לסניטר או מישהו שיכול לסייע במקרים כאלו, והיא עונה לי שאין דבר כזה ב"בית רבקה". הן צריכות להתמודד לבד, והגב כואב לה.

יום רביעי, 6.4.11
השעה: 19:50
אני מגיע לבקר את סבתא. אני מוצא לידה, על העגלה שליד המיטה, צלוחית קטנה עם 3 כדורים – תרופות שונות. היא אומרת שהאחות שמה את הכדורים שם. סבתי לא מסוגלת להגיע לשם לבד, וגם לא מסוגלת לשתות לבדה. אני מסייע לה לבלוע את הכדורים ולתת לה לשתות.

עד כאן היומן האישי שלי.
בלילה שאחרי התיאור האחרון, לסבתא שלי היה חום גבוה. היא ניסתה לצעוק לאחות, אך אף אחת לא הגיעה. בבוקר מצאו אותה אימי והמטפלת של סבתי רועדת מקור, עם חום גבוה, מבלי שטופלה כל הלילה. את התיאור הזה שמעתי מאמא שלי, ואני מאמין לה. הרי ראיתי בעצמי מה הולך שם. היא היתה נסערת מאוד, הלכה למנהל המחלקה וביקשה לדעת למה לעזאזל לא ניגשו אל סבתי בלילה, אחרי שזו ניסתה לצעוק כל הזמן. מנהל המחלקה לא הבין מה לא בסדר בהתנהלות של צוות המחלקה וניסה להצדיק את התנהגותם בכל מיני סיבות מגוחכות. וזה לא הכל: באותו יום, בשעה שאמא שלי עוד היתה עם סבתא שלי ב"בית רבקה|, נשלח מכתב לבית הוריי, ובו דרישה להוציא את סבתא שלי מ"בית רבקה" בתוך שבוע וחצי ואם לא – לשלם 848 ש"ח עבור כל יום אישפוז נוסף. כל יום! בחור העכברים הזה! אני מזכיר לכם, שמדובר בשבוע לפני חג הפסח. עכשיו לך תמצא בית אבות סיעודי. המכתב נשלח מבלי ליידע את אמא שלי, שהיתה שם כל היום. רק כשהיא הגיעה הביתה, היא מצאה את המכתב בתיבת הדואר. וזה מבלי שננקטה פעולה אלימה כלשהי מצד מישהו מאיתנו. להיפך – אמא ואבא שלי רצו להיטיב עם הצוות הרפואי שם והביאו להם בונבוניירות ושוקולדים למיניהם, במהלך השהות של סבתא שלי במקום. כנראה זה היחס ה"נהדר" שמקבל מי שלא דופק על שולחנות ונותן מתנות.

חשוב לי להדגיש: במקרה הספציפי שלנו, הסוף היה דווקא טוב – היא נמצאת עכשיו במקום מצויין שנקרא "המבריא" בכפר סבא. הוא מקום לא זול, בית אבות פרטי, אבל היחס בו מדהים, והכי חשוב – אנושי. יש לחצני מצוקה, יש פיזיותרפיסטית שהיא בנאדם מקסים ושמה עירית (היא ישבה איתי אישית לדבר על סבתא באחד הביקורים שלי שם), יש שם גינה נהדרת, ואפשר להוציא אותה על כיסא גלגלים לראות ירוק, פינת חי וציפורים לרוב (אפילו טווס זכר אחד מסתובב שם חופשי, לדבריה של סבתא). כשסבתי הגיעה לשם, ביום הראשון, הפיזיותרפיסטית ניסתה להבין לשווא (המכתב מ"בית רבקה" היה גיבוב של שטויות לא מספקות ולא מובנות) מה קרה שם ב"שיקום". היא ניסתה להשיג את הצוות הרפואי ב"בית רבקה" ללא הצלחה, ורק בתחילת השבוע שלאחר מכן, קיבלה תשובות חלקיות. בפועל, היא נאלצה להתחיל בטיפול עם סבתא שלי כמעט מאפס. אבל שם לפחות, אנחנו יודעים שהצוות מסור באמת. היחס תמיד מחוייך, חבר'ה עם אנרגיות, סניטרים, צוות אחיות, פיקוח רפואי צמוד, ומנכ"ל של בית האבות, שהגיע לאחל לסבתי באופן אישי חג שמח בערב החג הראשון – ולא רק אליה. יתרה מכך, הוא הציע להורים שלי להתרשם בחודש הראשון, לפני שהם מוציאים את הארנק. זה מקום שבטוח באיכות שלו. ההורים שלי קיבלו עליו המלצות רבות – ובצדק. אבל שוב, מדובר במקום פרטי. אני לא מאחל לאף אחד להגיע לבית אבות ציבורי.

ועכשיו חזרה לד"ר שובל ולמכתב שלו. לא שכחתי אותו.
ד"ר שובל היקר – בפעם הבאה שאתה מדבר איתי על "נשמה" ו"צדק", נסה לעשות בדק בית לפני הכל.
המערכת הרפואית ה"ציבורית" שלנו מסריחה. היחס מגעיל בבתי החולים, ואם אתה לא איזה סלב או איש בעל ממון, הסיכוי שתקבל יחס נאות שווה לתחת. ותסלח לי על הבוטות, אבל לדבר איתי על "נשמה" בזמן שאתם מתייחסים לחולים כמו אל מצורעים, לא רוחצים ידיים ומעבירים חיידקים (וזה באמת המינימיום הנדרש – שבתכל'ס לא מתבצע. אני יכול להעיד על כך אישית בכל פעם שאושפזתי, ולצערי זה קרה לא מעט). לספר לי על זה שאתה חלק מ"סיירת מצילת חיים", זה בולשיט. אולי באמת יש מערכת שיש בה סיירת משובחת של בני אדם, שמתייחסים לחולים כאל יצורים אנושיים בעלי רגשות, קשיים וכו' – אבל הסיירת הזו היא כל כך נדירה, שכנראה היא-היא הקומץ האמיתי, ולא אלה שתיארת במכתב שלך. אולי בכלל הסיירת הזאת נמצאת במערכת הבריאות הפרטית. היא נעלמה מעיניי לחלוטין במערכת הציבורית.

בפעם הבאה, במקום ללכת לים לכתוב מכתבים, כפי שכתבת, אולי כדאי שתקפוץ לאחד מבתי השיקום, בתי האבות הממשלתיים (הנוראיים, וזה באמת בלשון המעטה) או למחלקות בבתי החולים הציבוריים. תתפלא כמה תוכל ללמוד שם על "נשמה", "תחושת צדק" – וליתר דיוק – החוסר בשניהם.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

5 תגובות לפוסט “רפואה "ציבורית" – חלק ב'”

post_author." -->\n"; ?>
  1. רשימה מצויינת. אני מסכים לכל מה שאתה כותב, כולל שהיחס לפי התיאור שלך באמת היה מחפיר.
    עם זאת, אני רוצה להבחין בין כמה מצבים: איש צוות רפואי שהיחס שלו מחפיר בגלל שהוא אישר/לא אכפת לו יותר וכו או איש צוות שהיחס שלו נראה מחפיר בגלל שהוא כבר שחוק והאופציה השלישית, איש צוות שהיחס שלו לא ראוי או לא טוב מספיק בגלל שהאדם נמצא במצוקה ואיש הצוות לא יכול לספק לו את רצונו.
    בכל המקרים צריך לשנות את היחס, אבל במקרה השלישי לפעמים כמה שהמטופל ירצה איש הצוות לא יוכל לתת לו את המענה.
    אני חושב שבכל המקרים שציינתי, צריך להתבצע שינוי תפיסתי של המערכת. מרבית האנשים שנכנסים למקצוע הזה באים כי הם רוצים לטפל ולעזור לאחרים. אבל עם השחיקה גם הסבלנות, האמפטיה והאנושיות הולכים לאיבוד או טובעים בים הבירוקרטיה והמצוקה. חבל שהמערכת לא מאפשרת לאנשים הטובים שבתוכה לתת את המענה הדרוש למטופלים. ואחרון חביב, אני כן חושב שצריך להתלונן בפני הנהלת בית רבקה.

    • גיא הגיב:

      @ירדן – ראשית, ברוך הבא לבלוג.
      שנית – אני מודע לגמרי למצב שאתה מתאר. שחיקה בעבודה היא מצב בעייתי בכל מקום, ואין ספק שהוא בעייתי במיוחד במערכת שאמורה לא רק להציל חיים, אלא להתייחס לנזקקים לה בצורה אנושית.
      אני חושב שקיימות כאן 2 בעיות:
      1. בעיה באופק הקידומי – כאשר עובד סוציאלי או אחות עובדים בבית חולים שיקומי, הסיכוי לקידום בתוך המערכת הזו הוא לא גדול, בלשון המעטה. ברור שנוצרת שחיקה לאחר זמן מה. אני חושב שהמערכת הציבורית צריכה לרענן את שורותיה, ולאפשר לאנשים להתקדם או לפחות לשנות את אופי תפקידם אחת לכמה שנים.
      2. קיימת בעיה ניהולית קשה – אנשים בצוות הרפואי לא מוכנים לקחת אחראיות על מעשיהם, ולכן משחקים אותה "ראש קטן" במקרים רבים. בדיוק כמו האחות ההיא שלא היתה מוכנה להרים את מיטתה של סבתי בגלל שהיא לא החולה שלה. אני בטוח שהעניין הזה מסריח מהראש.

      דבר נוסף, שקראתי עליו לאחרונה במאמר מרתק ("אפקטיביות הצוות הבין מקצועי: מיתוס או מציאות?" מאת ענת פרוינד וענת דרך-זהבי, מתוך ביטחון סוציאלי, מס' 68, מאי 2005) היא העובדה, שמכל קבוצות הצוותים הרפואיים (הכוללים אחיות, מנהלים אדמיניסטרטיביים ואנשי רפואה פרא-רפואיים) הרופאים הם אלה שהכי פחות מוכנים לעבוד ביחד כדי לשפר את השירות ללקוח, כלומר לחולה. הם מונעים לרוב ממניעי אגו, מאינטרסים אישיים ומניסיון לשוות לתחום התמחותם את המשקל הגדול ביותר, וזאת על חשבונם של החולים, המשוועים לצוות בין-מקצועי שייתן חוות דעת אחידה. כלומר – והרשה לי לפרש זאת בבוטות – מצב של קונסיליום בין מקצועי הוא נדיר בגלל טמטום שנובע מאגו נפוח.

      קשה לי לראות כיצד רופא, המנהל מחלקה בצורה כזו, יכול לדאוג לכך ששאר אנשי הצוות שלו אכן יתנו שירות טוב לחולה. הדג מסריח מהראש.

      ברור לגמרי, שצריך לבצי שינוי קיצוני במערכת הבריאות הציבורית בישראל. האם ה"הנהגה" – הן של מערכת הבריאות והן של מדינת ישראל – מסוגלת לבצע את זה? לצערי, בגלל ניסיון העבר ובגלל כל הפוליטיקה שמסביב, שרצה על גבם של החולים – קשה לי להאמין שזה באמת יקרה. צריכה לקום הנהגה אמיתית, עם חזון, לטובת החולים יותר מאשר לטובת הרופאים והפוליטיקאים, וככל שאני מחפש אותה היום, אני לא רואה אפילו בדל של מנהיגות כזו.

  2. עירא הגיב:

    רציתי לענות משהו, אבל שמו של ד"ר לוינסקי מעלה בי כעס על סיפור אחר של יחס כושל ובעייתי של מטפל למטופל, ולא במערכת הציבורית אלא במרפאה הפרטי שלו ובתשלום מלא. אני מאמין שהבעיה היא בסופו של דבר באיכות האנושית והמקצועית של המטפל, ולא בעובדה שהמוסד או פרטי או ציבורי. אני מוכן לקבל שמי שעבר שנים בגלגלים הטוחנים של מערכת הבריאות הציבורית איבד כבוד לחולים ואולי אפילו לפרוטוקולים המקצועיים, אבל הטיפול הטוב אינו נמצא מחוץ לקופות החולים יותר בשפע.

  3. אורלי הגיב:

    אימי אושפזה לשיקום בבית בלב בבת ים כל מה שכתבתה נכון ומדוייק גם למקום הזה.
    הצוות עצל
    הרופאים בינוניים ומטה
    לכולם תוקעים קטטר כדי שלא יצטרכו להחליף הרבה חיתולים
    המקום מטונף ומסריח, הרחוב כולו מצחין
    המזגנים רועשים וישנים, המיטות מקום המדינה.
    קליקה רוסית קשת לב וחמוצת פנים זה רוב הצוות.
    אימי שהיתה עם טרכיאוסטומי ולכן אוכלת לאט הורעבה והגיעה עם המוגלובין 7 כמעט על סף מוות לבית החולים חזרה.
    הפיזיותרפיה 2-3 דקות ביום לצאת ידי חובה.
    גועל נפש של מקום

    • גיא הגיב:

      @אורלי – ראשית, ברוכה הבאה לבלוג.
      שנית – אני רוצה לאחל לך ולאמך המון בריאות ושנה טובה. מקווה מאוד שאמך תצא מזה. כתבתי את פוסט הזה לפני 4 שנים וחצי, והכעס עדיין נמצא בי על המערכת הזו. ראיתי אנשים טובים יותר וטובים פחות. גם בבית האבות הפרטי בכ"ס, זה שתיארתי כמקום נפלא – התגלו במהלך שנות השהות של סבתי שם המון גניבות. סבתי נפטרה כבר לפני שנתיים, לאחר שמצבה הדרדר.

      הרפואה הציבורית בישראל, כמו רוב השירותים הציבוריים שאזרחי ישראל מקבלים בשנים האחרונות – הולכת ומתדרדרת. פרוייקט "מכתבים לבריאות", מרכז המון סיפורים כאלו של אנשים שהמערכת הכניסה אותם למצוקה רבה אף יותר מזו שאיתה נכנסו לטיפול במערכת.

      ממשלת ישראל כשלה בטיפול באזרחיה, והיא ממשיכה לעשות זאת. אם אין לך כסף וביטוח פרטי, הסיכוי שלך לקבל טיפול טוב תלוי ברצונם הטוב של הרופא או האחות – ואלה לרוב נדירים.

      בדבר אחד, אני חייב להודות – ולא מעט בעקבות המחאה החברתית – השתנתה דעתי, אותה כתבתי בחלק א' של הפוסט הזה: נושא השר"פ בבתי החולים הציבוריים. קראתי שוב את הפוסט עכשיו, ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי: "מה לעזאזל חשבתי כשכתבתי את השטות הזו?". למעשה, אחרי שהעמקתי יותר בנושא הזה, הבנתי כמה השר"פ בבתי החולים הציבוריים הוא אסון שאסור שיקרה, שכן הוא יביא לאפליה גדולה עוד יותר בין החולים בעלי האמצעים לאלו שאין להם.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות