דיכאון בעקבות מחלה: הגורם שמחמיר את המצב
היום התפרסם מאמר ב-ynet שמסביר בצורה טובה מאוד את הנושא הזה של דיכאון בעקבות מחלה.
מי שעובר את זה ברמה היומיומית, בכל מחלה כרונית שהיא – מומלץ לקרוא.
אין ספק שיש הרבה נקודות שבירה כשיש לך כאבים שלא אתה ולא אחרים יכולים להסביר, ויותר מזה, בלתי נראים. הקושי הזה להחזיק את הראש מעל המים ולא לטבוע בבלאגן הזה שקוראים לו החיים שלך, קשה מנשוא לפעמים. בימים האחרונים הגעתי לכל מיני תובנות חדשות בעזרת הפסיכולוגית שאני מטופל אצלה, ובעזרתם של חברים, גם אם בלא ידיעתם. יש הרבה דברים שהייתי משנה בחיים שלי. יש הרבה פחדים שהייתי מוותר עליהם. לשמחתי יש מסביבי המון אנשים שמחזקים אותי. המשפט שאני שומע הכי הרבה הוא: "אתה לא לבד. אנחנו איתך". אני מניח שכל מי שעובר מחלות כרוניות כאלה ויש לו על מי להישען, שומע את המשפט הזה מפעם לפעם. אני לא רוצה לפגוע באנשים שאני אוהב, בעיקר כי אני יודע כמה הם מתאמצים לעזור לי. אבל בתכל'ס, נעים או לא נעים – אתה לבד עם המחלה. לא משנה כמה אוהבים אותך (וזה חשוב לי מאוד ואני מאוד מעריך את העזרה הזו). אני לא רוצה להישמע כפוי טובה, כי באמת זה נשמע לא הוגן. אחרי כל המאמץ הזה לעזור לי לקום כל בוקר עם חיוך, אני עוד קם בחוצפתי ואומר שאני לבד. אבל כן – אני לבד. אני מצטער אם אני פוגע במישהו, אבל אני לבד. אף אחד לא חולק איתי את הכאב שלי. לא פיסית ולא נפשית.
אני השתניתי מאוד בשנה האחרונה. האופטימיות שבי נסדקה. אין מה לעשות. זאת עובדת חיים. אני עדיין רוצה ומנסה להאמין שהאופטימיות תנצח. זו לא רק סיסמא. אני חייב לנסות להאמין בזה, כי אני צעיר, ואני הייתי רוצה לחשוב שכל העתיד לפניי. אבל הפחד משתלט. הדוגמא האחרונה לכמה זה משתלט, היא משהו שקרה לי אתמול בטיפול השבועי שלי אצל הפסיכולוגית. אני לא יודע אם זה אתי לכתוב את זה קהל עם ועדה, אבל אני מרגיש את הצורך הזה לחלוק. אתמול הפסיכו שלי עשתה לי תרגיל. בזמן התקף כאבים כשהייתי אצלה, היא ביקשה ממני לדמיין את הכאב שלי עם צבע וצורה (תרגיל ידוע בטיפול מסוג זה) ולנהל שיחת-פקודות עם הכאב שלי. בהתחלה אני שאלתי את הכאב שלי למה הוא עושה לי את זה. הפסיכו שלי אמרה לי שהכאב הוא ישות שלא יכולה לענות לי, ולכן אני צריך לתת לו פקודות. ניסיתי וניסיתי, ובשלב הזה די התמוטטתי. נפשית. התחלתי לבכות. לא יכולתי לכאב שלי. אני מרגיש קטן לידו. לא משנה מי נמצא לידי באותו רגע. הכאב שלי, כמה קלישאתי, הוא כתם שחור. כתם שמתפשט אצלי בכל הגוף ומשתלט עליי ועל היכולות הבסיסיות שלי להנות מהחיים האלה.
ניסיתי דמיון מודרך. ניסיתי לחזור למדיטיציות טרנסנדנטליות שעשיתי במשך שנים רבות. ניסיתי ואני עדיין מנסה. קשה לי אפילו לנשום כשאני בהתקף כאבים. בשבוע שעבר חוויתי התקף שבו כיסא ועליו משככי הכאבים שלי, היה 30 ס"מ מהיד שלי (כששכבתי על המיטה), ואני לא הצלחתי להרים את היד שלי כדי להגיע לתרופות בגלל הכאבים. שלא לדבר על בכלל לסגור את כף היד שלי. אין דבר יותר מתסכל מזה. ההתקף הזה קרה אחרי 1 בלילה. אף אחד לא שמע אותי. הייתי לבד. זו ההרגשה הכי קשה בכל המחלה הזו. לנסות לגרש את הפחד, להחזיר את השליטה על החיים שלך.
בכל מקרה, אני עדיין ממליץ לקרוא את המאמר הזה. גם הוא מסביר הרבה דברים בצורה יבשה וטכנית, יש בו עדיין כמה תובנות. לפעמים התובנות האלה שוות זהב.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
הנה רעיון… כנטייל בסקוטלנד כל פעם שיהיה לך התקף כאבים תתחיל לבעוט בי ואני מבטיח לך הזדהות אמיתית ומעמיקה (וראסיות מדי פעם). איזה חבר אני? אה? 😉