לא מקורי
טוב.. לא מקורי, נלקח ממודי, אבל גם ממש לא מקורי. כל מה שיש לי לומר – אנחנו עשינו את זה קודם, הרבה שנים קודם לכן, עם פינגווינים…
Singapore – Day 1
Good morning and welcome to day 2 in Singapore. Now that I woke up for this, I can summarize what happened yesterday. Well.. last night, after we finished studying, our host took us to this huge mall, called Sim-Lim, which has 5 full floors one main theme: electronics. Anything you want – you can find here. In Israel people prepared for the fact that Singapore is much-much cheaper that the US or Israel, and thus this IS the place to buy gadgets. And Sim-Lim is the place to be. Think of it as it was Shuk Hacarmel, but only electronics stores. All brands from all kinds. New and old. I finished my tour with one buy: An external 250GB WD HD, 2.5". That cost me something like 200 US$.
When we were done with that, we were taken to a river-side Singapore restaurant by our hostess and her husband, both working at VeriFone Singapore. The food was mainly consisted of seafood. Specifically squids (in brown sugar and rice – excellent), red crabs, the size of your arm (was perfect) in a spicy gravy, and prawns (I could swear that the tempura was made with humus). I also drank a coconut drink out of a white coconut (which was absolutely amazing). Consider that we had a great company, and VeriFone paid for the whole thing, and you get a perfect meal.. 
Of course there is also the issue of the local branch of "Hooters". We didn't go in for now, but at least I got a photo. I think I will need check this branch further this week…
We finished the day at 23:00, tired. We saw on the way that 10 minutes walk from our hotels, we have Chinatown bars, and we think about trying them today. Also, it seems that we might have Thursday off fro traveling, since it is an Indian national holiday, and there's supposed to be a big festival in Little India. According to one of our trained customers (an Indian girl), it should be pretty crowded. So I might be reporting from that as well.
One detail I owe from yesterday, according to Ira and Danielle – the beer I drank is called Tiger. It was nice. Unfortunately for me, most draft beers in Singapore are lagers, which are pretty light. The advantage is, that you can start drinking at noon..
Writing from Singapore
Well… I got to Singapore last night. Flight took a bit more than 10 hours to Bangkok and 2 hours to get here. They seem to be very organized here, and most of all – very hospitable. The hotel I'm staying in, the M-Hotel, os in mid-chinatown, 2 minutes walk away from the company. The only problem I've encountered was last night, when Singapore airlines decided to send my lagage with another flight, without informing me in advance. That caused us to wait another hour for the next flight to land. The thing is, that they have a '17 minutes' law in the airport. If the lagage is not arriving into the terminal in 17 minutes, the whole shift loses their daily salaries! Only in Singapore! You can actually see supervisors watching their clocks all the time.
Besides that, as I said things are very organized, and you can pretty much ask’em anything. Breakfast here is very nutritious, and the beds are much better than the ones we had in Scotland. Price-wise, things are not very cheap here, but not that cheaper than any other country in the west. The city seems to be very western, and highly crowded.
We started the day with preparing ourselves for the training. Everything went pretty smoothly. After a few ours of training, we needed some food, of course. Our hosts decided to take us to a Vietnamese restaurant. I heard a lot of good things about this kind of food, and it was a new experience. I ate a seafood soup, which was spicy and delicious, with some white rice on the side. The main course was a Vietnamese beef steak with vegetables. It comes with some black&white pepper and lemon, which should be mixed together and put as gravy on the steak. As horrible as it may seem, it was pretty tasty. A local beer washed the whole thing down (general score for the restaurant: 8).
We intend on visiting some good restaurants around the area, and look for some souvenirs, electronics and such.
I hope I'll have more time to write from here, about new experiences in the next few days. BTW – The reason I'm writing in English, is that I have no Hebrew fonts on this laptop, and I feel pretty lazy about installing them. So get used to it..
יום שישי, 21.9.07 – קצת אכזבה…
בעקבות הפוסט של עירא, החלטתי קצת להקדים את הפוסט שלי ולפרסם אותו לפני הנסיעה. אז הנה הסיכום שלי:
ערב יום כיפור בישראל.
את היום התחלנו קצת מאוחר. הכאבים די הרגו אותי אתמול בלילה ובקושי הצלחתי לתפוס שינה. אחרי ארוחת הבוקר הרגשתי שאני רוצה לנוח עוד קצת. אני מניח שאחרי שבוע של ריגושים כמעט בלתי נפסקים, הגיע הזמן שתהיה גם קצת ירידת מתח. וזו אכן הגיעה. יצאנו מהבית רק אחרי 11:00. התחלנו את הטיול במבשלת הבירה לש Uig, הרי היא מבשלת Cullin שטעמנו אתמול. לצערינו, מדובר במבשלה מאוד קטנה, שלא עושה סיורים מסודרים, במיוחד כאשר המבשלה עובדת(!). לכן עשינו טיול לכיוון צידו המערבי של האי, סביב כמה עיירות, שהמרכזית בהן הייתה Dunvegan. לומר את האמת – מבחינתי לא היה ריגוש גדול בנופים היום. לא ראיתי משהו מיוחד ששווה לדווח עליו לקוראים. העניין הזה לא כל כך עודד אותי, במיוחד אחרי ההמלצות החמות מאוד שקיבלנו על האיזור הזה של האי.
בכל מקרה, אחרי שיטוטים לא מעטים, עצרנו ב- Loch Bay, כדי לעודד את רוחינו באוכל ושתייה. את הארוחה המפסקת, קצת לפני תחילת הצום, ב-Loch bay Seafood, פתחנו בשתי כוסיות ויסקי כהרגלינו:
Old Pulteney 12 years, ויסקי בעל צבע זהוב עמוק ושמנוני, עם ריחות peat, מלח ים, עץ וטיפה פירות חמצמצים. הטעם היה של דבש ושקדים בעיקר, עם סיום מלוח למדי. ויסקי שמתאים מאוד לפירות ים (7).
Tobermory 10 years מהאי Mull, בעל צבע זהוב קליל, ריח שמשלב פרחוניות עם עץ, למונגראס, שקדים ומליחות קלה. בטעם הפרחים שוב משתלטים. ויסקי קליל מאוד, נחמד (6).
הלאה לאוכל: עירא הזמין מנה של 6 אויסטרים, שהיו מנה פשוט נהדרת. הם היו מתובלים עם לימון, ותוספת של גבינה, שפשוט עשו את העבודה. אני לקחתי מרק שרימפס, שהיה נחמד ביותר, ועבד טוב עם הסינגלים.
מנת הביניים שלנו – ניחשתם נכון – עוד ויסקי:
Scapa 14 years, ויסקי שמגיע מאורקני (Orkney), הנמצאת בחלקה הצפוני ביותר של סקוטלנד. הריחות שהורגשו בו היו שילוב של תה עם לימון ודבש (עירא גם טען שהוא יכול להישבע שהוא מריח את עוגת הלייקעך של סבתא שלו). הטעם מתוק למדי, כמעט ללא עץ או עשן, מזכיר וניל ודבש, ועם סיום חמצמץ. שוב – ויסקי חביב שהולך טוב עם המנות שהמסעדה מתמחה בהן (7).
המנות עיקריות היו כבר בליגה אחרת: אני הזמנתי לי לובסטר קטן, שהוגש אחרי הרתחה בלבד כשהוא חצוי, פושר ומוכן לאכילה. הלובסטר היא רך, קל לפירוק ולמאכל, ועשה רושם שהוא באמת טרי-טרי, כפי שאמרה לנו בעלת הבית. לצידו הוגשו גם צ'יפס וסלט (אפילו הצ'יפס היה עשוי כהלכה).
עירא לקח דג בריל חצוי על הגריל, שגם היה רך וטרי, והגיע עם אותן התוספות. בהחלט מנה טובה.
אבל מה? נעזוב בלי קינוחים? אין מצב – אז הנה: עירא לקח פודינג ג'ינג'ר עם רוטב ג'ינג'ר וברנדי, שלטענתו היה נהדר (אני לא ממש מחובבי הג'ינג'ר). אני הזמנית מנה של מוס שוקולד מרוכז, עם שכבה דקה של שמנת טרייה ומצוינת שעטפה אותו.
לסיכום: ארוחה משובחת מאוד. עכשיו כשזה נאמר, אפשר לומר גם מה קרה אחר כך. אני לא יודע כמה האוכל היה באמת טרי שם, כי חצי שעה אחר כך התחלתי לרוץ לשירותים מספר פעמים, ואיך לומר בעדינות – זה קצת הרס לי את החוויה ב-Skye, מה שהשאיר לי קצת טעם מר מכל הסיפור. לכן גם הציון של הארוחה הזו יורד (7).
בין ריצה זו לאחרת, עירא ואני יצאנו מהעיירה, ופתאום ראינו את Skyeskyns Tennary, שהוא בעצם מפעל קטן להכנת עורות. זו הייתה ספציפית לכבשים. אחרי סיור קצר, ואחרי שהסבירו לנו איך מייצרים את העורות והשטיחים מצמר ועור הכבשים, הביאו אותנו לחנות מרשימה ביותר, שבה ראינו מגוון רחב מאוד של כבשים, או מה שהיו פעם כבשים מסוגים שונים: כבשים איסלנדיות, לבנות, חומות, ואפילו שטיחי טלאים. עירא קנה כבשה שלמה כמתנה לאחותו, ואני, אחרי שראיתי משהו שיכול להתאים לי כמושב נעים לכיסא בבית, במחיר יותר משפוי, לקחתי אותו לעצמי.
אחרי זה, כאמור – בעיקר בגלל מצב בריאותי הלא ממש שפיר, חזרנו הביתה לעוד מנוחה של אחרי הצהריים. אני מניח שכבר לא ייצא לנו לראות את האי יותר מדי, אבל מה שראינו גם בדרך חזרה, לא היה מלהיב במיוחד, ולכן אין בי חרטות מיוחדות על זה. מה שראיתי ברוב היום, היה קצת משעמם.
בערב, ניסינו לבדוק עוד מסעדה אחת ב-Uig, אבל בסופו של דבר חזרנו ל-Pub on the pear, כדי לסיים את היום בעוד קצת שתייה. בכל זאת – צריך ארוחת ביניים לפני שהצום נגמר.
התחלנו עם Glenfarclas 21 years, בעל צבע אדמדם וגוף מלא, עם הרבה שרי, פירות הדר כתומים (תפוזים, מנדרינות) וקצת דבש בריח. אפשר היה גם לזהות רמז מועט לסוכריות וליקריץ. הטעם היה בינוני באורכו, מתקתק בתחילתו, ובהמשך מעט עץ ומרירות, מזכיר קצת ג'ינג'ר ותבלינים שונים (8).
המשכנו עם Dlamore 12 years – צבעו היה מעט בהיר יותר, עם ריח מאוד מתוק (של סוכריות), הרבה הדרים, עם סיומת קלה של לימון. הטעם היה קצר בהרבה מקודמו, מריר מאוד ולא מזכיר את הריחות שלו. הסינגל הזה לא מילא את חלל הפה, והיה חסר לי שם משהו מאוד משמעותי. אפשר לקרוא לזה חסר-אופי, אני מניח. בכל מקרה – הוא היה עדין מדי בשבילי (5).
אחרי עוד קצת אוכל, סיימנו את היום.
סיכום? בסה"כ לא היה יום מלהיב במיוחד. אני מתלבט אם להשתמש במילה "נחמד" כדי לתאר את היום. היו כמה קטעים חביבים, אבל הכאבים שלי הצליחו הפעם להאפיל על ההנאה, וה"חוויה" שאחרי המסעדה בצהריים השאירה את רשמיה לאורך היום. בקיצור, וכמו שהבנתם כבר מהכותרת – קצת התאכזבנו.
מחר מתחילים יום חדש עם חוויות חדשות, שתכלולנה נסיעה ארוכה מזרחה, לכיוון Spey Side. זו אמורה להיות הנסיעה הארוכה ביותר שלנו ביום אחד, במהלך הטיול הזה.
עבדאללה ב-PorterHouse בתל מונד
קיימת אקסיומה מתמטית ידועה שאומרת שאם א=ב וגם ב=ג, אז א=ג. או במילים אחרות: אם אני אוכל פרות, ופרות אוכלות ירוקת – מה אני אוכל??!! (ואני מבקש לא להתחכם עם תשובות שאתם יודעים שהן לא נכונות). בכל מקרה, אחת לזמן מה, צריך לבדוק גם פרות איכותיות יותר מהדברים שאני מכניס לגוף שלי ביום-יום, ולאחר המלצה שקיבלתי ממספר אנשים, החלטתי לבדוק את מסעדת PorterHouse בתל מונד עם בת זוגי לאותו ערב.
כבר בהזמנת מקומות היה לי קטע לא ברור: ביקשתי מקום לזוג באיזור הלא מעשנים, והבחורה שענתה לי, שאלה בתגובה: "כמה אנשים תהיו?".
אבל זה באמת רק המתאבן. הגענו ב-20:00 בערב, למקום שהיה בהתחלה חצי ריק, אבל קצת התמלא בהמשך. המקום שוכן באיזור מוסכים מבודד, ליד הכביש הראשי. המוסיקה התחילה נהדר עם קצב דרום אמריקאי מקפיץ, מה שבישר טובות. ואז הגיע המלצר. כמו רובוט שתוכנת מראש, הוא ניסה להסביר לנו איך עושים את הפרות שלהם ואיפה מיישנים אותם (במסעדה עצמה), וגם איזה סוג של פרות אלה (מבוגרות, כאלו שעברו לידה אחת לפחות). עד כאן – סביר. עכשיו – אתם מכירים אותי, אבל לא את הדייט שלי לאתמול, אז מספיק שאני אומר שהחלטנו ללכת על מנת הפורטרהאוס 1 ק"ג שלהם (235 ש"ח), עם תוספות של אורז-שום ותפו"א פיקנטיים.
למנה ראשונה, כחלק מכל העסק הזה, קיבלנו לחם, עם חמאה, פטה כבד, שום-צ'ילי וגם מלח גס ופלפל שחור גרוס. וכמובן – איך אפשר ארוחה כזו בלי יין? תפריט היינות שלהם בהחלט לא רע, והוא מאוד מגוון. חבל שאין שם אף אחד שיודע משהו על יינות בכלל, אבל אחרי בדיקה מדוקדקת של שנת הבציר, הלכנו על מרקיז דה קסרס 2002, שהיתה שנה טובה מאוד בספרד (195 ש"ח). היין הגיע בטמפרטורה הנכונה, ואחרי כמה דקות חזר המלצר לפתוח לנו אותו ולטעום. מדובר, כמובן, ביין ריוחה עם 100% טמפרניו, והיין היה מתאים בול לאוכל. פשוט נפלא. הוא גם נפתח לאורך הארוחה באופן משביע רצון, וגילה את כל טעמיו של הזן הכל כך אהוב עליי. לא היתה לנו בעיה "להתגבר" על הבקבוק).
אבל עכשיו לאוכל עצמו – ביקשנו את המנה ברמת עשייה מדיום (מתברר שלא כולם אוהבים סטייק מדמם. ואל תסתכלו עליי ככה. זה לא אני). הבשר הגיע על פלטה חמה, וכבר בהתחלה הבנתי שמדיום זה לא. החלקים שהיו קרובים לעצם היו אולי מדיום. השאר היו קרובים יותר ל-WD. הבשר היה איכותי אמנם, אבל העשייה היתה מוגזמת. הדבר שהרגיז הרבה יותר מדי, היו המלצרים (בעיקר מלצרית עם קול שהזכיר שריטות של ציפורניים על לוח. יש אנשים שעושים את הבחירות הכי לא נכונות עבורם מקצועית..), שחזרו כל 10 דקות (על השעון. מדדנו רק בשביל הצחוקים בשלב כלשהו), כדי לשאול אם הכל בסדר. חבר'ה – פעם,פעמיים זה מספיק! אני יכול להסתדר שעה שלמה בלעדיכם – תאמינו לי. זה נראה כאילו מישהו אשכרה תיכנת אותם לעבוד בצורה מאוד ספציפית. וחבל. כי יחס קצת יותר חמים ולא חונק היה מביא אותי לשם שוב כדי לראות איך הם עושים סטייק מדמם רציני. זה כנראה לא יקרה. השירות אמנם היה מהיר מאוד, אבל לפעמים צריך גם לקחת את הזמן. סיימתי את שירותי הצבאי כבר מזמן, ואני לא "עומד בזמנים".
לסיום קינחנו במנה שתוארה כסורבה תות, עם נענע, רוטב פירות יער, מרנג ועוד מיני טעמים. בפועל, הגיעו שני כדורי סורבה על ופל מבדיל ביניהם, עלה נענע ביצבץ מעל כדור הסורבה העליון, ושלוש כפות קטנות של פירות יער (מהקפאה) בצד, שתובלו (אולי בנענע, ועוד דברים בלתי מוסברים). בקיצור – נחמד. לא בדיוק שווה 36 ש"ח שלקחו עליו. שאר הקינוחים היו די בנאליים ולא נשמעו מעניינים.
סיכום –
אווירה במסעדה – נחמדה.
עישון – רק בחוץ על המרפסת.
שירות – מהיר, אבל מאוד מייגע.
אוכל – אכלתי יותר טוב בימי חיי.
חשבון: 466 ש"ח, לא כולל שירות.
ציון סופי: 7.
סקוטלנד לא נעלמה…
אני יודע שזה נראה שבזמן האחרון סקוטלנד קצת נעלמה מהבלוג, ואני מתנצל על כך.
ביום שבת הקרוב אני נוסע לשבוע לסינגפור מטעם העבודה, חוזר בשישי לפנות בוקר, ובראשון הבא אחריו בצהריים אני כבר אהיה בחזרה בבן גוריון כדי לעלות על טיסת אחה"צ ללונדון לעוד שבוע. שתי הטיסות הן למטרת הדרכות של לקוחות החברה. מה שאומר בעיקר שאין לי זמן לנשימה כמעט. כל ההכנות מעייפות אותי, וכמעט אפילו לא שמתי לב שאתמול פולי נפטר לנו ככה באמצע החיים. בכל מקרה, לקחתי איתי לסינגפור את כל ההקלטות של סקוטלנד על הלפ טופ, ואני מקווה להספיק קצת לכתוב שם. אולי בכלל אני אתחיל לכתוב ולהקליט על סינגפור, שלא הייתי בה בחיי. על הצד החיובי של כל הנסיעות האלה, קיבלתי יום וחצי חופש בלונדון על חשבון העבודה, אחרי ההדרכה שם, וזה כבר נראה טוב. אולי אפילו אני אספיק להיפגש עם דניאל בערב האחרון שלה שם. בקיצור – החיים לא כל כך רעים
נתראה בעוד שבועיים…
ו.. פוק מבורך לכולם!
איטליה בעקבות איראן
הרבה זמן כבר לא מצאתי חדשות ששוות לכתוב עליהן, עד שבמקרה היום ראיתי את זה.
איטליה מחליטה, כמדינה "נאורה", מערבית, לסתום פיות של בלוגרים, ע"י בירוקרטיה. אני חושב שכל מה שאני אכתוב כאן פשוט מיותר. תקראו ותזדעזעו. הנה כמה רעיונות שעדיין לא יושמו ע"י הממשלה שלנו. בקרוב – אולי.
“ארליך” – ערב ללא עישון
לאחרונה החליטו בפאב "ארליך" בתל אבי להתחיל במסורת חדשה – "ערב ללא עישון" בימי רביעי. וידוי קטן – מי שמכיר אותי יודע שאני מעשן. לא כבד מאוד, אבל מעשן. בכל זאת, החלטתי, אחרי שראיתי בסקוטלנד כי טוב, לנסות לראות איך זה עובד בארץ. במיוחד אחרי המלצות של ענבה, שאת דעתה אני מעריך מאוד.
אם הייתי צריך הוכחה למה זה לא יעבוד בארץ, עד שמישהו ייקח את העסק ברצינות – קיבלתי אותה ב"ארליך". בעל הבית החליט, שמי שלא מעשן, כנראה חי חיים בריאים למופת, ולכן אין טען להוציא ללקוחות את כל התפריט. ההחלטה שהתקבלה, נראית יותר לצורך חיסכון בכסף, מאשר על מנת להיטיב עם הנוכחים. מדובר בתפריט מאוד מצומצם של סלטים ושאר מאכלי "בריאות" (אני מזכיר שמדובר בבר שמגישים בו בירה, ויסקי ועוד מיני משקאות "בריאים"). מילא זה – אפילו את הנשנושים ליד הבירה חסכו מאיתנו, ותהרגו אותי – אני לא מבין מה כל כך לא בריא בזיתים.
סחתיין עליהם שהם החליטו לא לעבור על החוק ערב אחד בשבוע. באמת סחתיין. אבל זה נראה כאילו הם באמת מנסים בכוח להבריח את הלקוחות. מוסיקה ישראלית כל הערב, רובה לא קשורה לכלום. שירות איטי להחריד (מלצרית אחת על פאב שלם). ותסלחו לי, אבל לשלם 25 שקל על חתיכת פוקצ'ה דקה עם שני מטבלים מסכנים??? מה נהיה??? אה, כן.. וקפירנייה ב-42 שקל, כוסות בירה אחידות של שליש בלבד במחירי חצי, ועד כהנה וכהנה. אני בדרך כלל משתדל לפרגן למקומות על חידושים ורעיונות חדשניים – אבל זה לא יעבוד ככה. אם אני או חבריי צריכים להתחיל לחפש אוכל בנמל, כנראה ומשהו לא עובד. אם אפילו ענבה צריכה ללכת ולהוציא את הכעסים שלה על בעל הבית – על אחת כמה וכמה זה לא עובד.
מישהו שומע? מישהו מוכן להרים את הכפפה הזאת? אני אשמח ללכת לפאב ללא עישון. רק תנו את זה ברמה.
בצד החיובי – החברה היתה נהדרת. מזל שיש לי חברים כאלה.
