עולם מעוות

אני שוכב בבית היום, כל היום, אחרי שבוע מתיש, פיסית ונפשית, ומנסה להבין באיזה עולם מעוות אנחנו חיים. זה עולם שבו, אם תיפתח רגשית, זוגיות פוטנציאלית תהפוך, במקרה הטוב, לידידות, ובכדי למצוא זוגיות, אתה צריך "לשחק עם הקלפים שלך" בזהירות. וזה לא רק בעולם הזוגיות. זה נכון גם במקום העבודה, ובלא מעט אספקטים אחרים בחיים. מתי כנות הפכה להיות מילה כל כך גסה? מילה שכל כך הרבה שולפים אותה מהמותן בלי קשר למה שעומד מאחוריה? מתי הכל הפך לפוליטיקה מזויינת? אני לא מבין איך אנשים הולכים לישון בלילה, כשהם צריכים לחשוב איך ומה לומר בצורה כל כך מכאנית.

הבעיה היותר גדולה היא, שזה התחיל גם לסחוף אותי לאחרונה, מה שמעורר בי המון סימני שאלה. בניגוד מוחלט לאופי שלי, לאיך שחייתי עד היום, אני מתחיל לחשוב איך להתבטא, במקום לתת לרגשות האמיתיים שלי לצאת. בעיקר בגלל שאני פשוט לא רוצה לפגוע באחרים מצד אחד, ולא רוצה למצוא את עצמי פגוע מצד שני. וזה פשוט משגע אותי. זו מערבולת רגשית שאני לא יודע איך להתמודד איתה, ואני, בתור בנאדם מאוד אמוציונאלי, מנסה לעצור את הסחף, אבל ללא הועיל. אני לא יודע אם אני אחרון התמימים בעניין הזה. אני מניח שיש אנשים שמרגישים שהם נסחפים בסערה דומה לזו שאני מתאר, אבל כמו כולם הם מורידים את הראש, כדי לא לקבל את הכאפה שהם יודעים שתגיע. וכשכולם מורידים את הראש – לך תמצא מישהו מיוחד. בתור איש מאוד אופטימי (ומדובר בחלק ניכר מהחיים שלי), לא חשבתי שאי פעם ייצאו מילים כאלה מהפה שלי, מהראש שלי ובטח שלא מתחת לאצבעותיי המקלידות, אבל אני מרגיש שפשוט בא לי להרים ידיים. אם דברים כל כך בנאליים, כמו רגשות וכנות הופכים למשהו מכאני, אני לא יודע אם אני יכול להמשיך במשחק הזה.

אני לא רוצה לשחק עם הקלפים שלי בזהירות. אני לא יודע איך לעשות את זה בגיל 33, ואני לא רוצה להתחיל ללמוד. מה כל כך קשה להבין שאני מחפש כנות? משהו אמיתי בחיים האלה?


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

7 תגובות לפוסט “עולם מעוות”

post_author." -->\n"; ?>
  1. ענבה הגיב:

    A big hug for you!!

  2. נוקית הגיב:

    דיברנו על זה.
    אתה יודע מה דעתי,אבל אני אכתוב אותה בפומבי בכל זאת…
    אני מרגישה-עם דגש על להרגיש:)-שלחיות אחרת זו טעות,שמשלמים עליה יומיומית בריבית ד'ריבית.
    גם אני ,כמוך,אופטימית מאד,וריגשית מאד,ואני לא יודעת לחיות אחרת.
    ליתר דיוק,מחקתי את ה"לדעת" הזה, ולא רוצה לחזור אליו לעולם.
    משחקים ואני לא נהיה באותו הצד יותר,מעבר לכמה דקות אולי… מעצם ההרחקה שלהם אותי מעצמי.
    ולמה לך להרחיק את עצמך ממך?!
    האם תרצה להיות עם מישהי שגרמה לך להרחיק אותך ממך? שאולי עושה בדיוק את אותו הדבר לעצמה?
    אני לא. כל כך לא.
    אז צריך מישהו שיהיה מסוגל לעמוד ב*עין* הסערה,להיות מספיק רגיש כדי לא להימעך,ולא לדחוף אותי. אוקיי.
    נדיר.
    לא בלתי אפשרי,וגם אתה וגם אני יודעים שיש כאלה.
    אז לא נפלת עליה השבוע,so fucking what
    וזה לא עיניין של היכרות,בעיני ולניסיוני. ז הפשוט 1/0, קיים או לא.
    ואם לא-אז שלום.
    זה לא הופך אותי לפגומה,זה פשוט אחת מהדרישות שלי מבן זוג, כמו שלכל אחד יש דברים שהם הכרחיים.
    זה חוק ה0 שלי:)

  3. נוקית הגיב:

    חוק 0 שלי…:)
    בכל פעם זה מופיע אחרת פה,משום מה:-S

  4. עירא הגיב:

    אוף, כל כך מזכיר לי את הייאוש שלי מסצנת הדייטים. יש את עדר החברים שהיה אומר לי לשמור על פאסון בפגישות הראשונות, ויש את האחרים שאומרים לי תהיה אמיתי. אני לא יודע לעשות הצגות וכשאני אמיתי, אמרו לי כבר "למה אתה ישר מדגיש את הצדדים הגרועים עם הטובים" (?!) ו"אתה עובר 'קשה'". מה אמור אדם לעשות? כולם אומרים לי להמשיך לנסות כי כל סירוב רק מחזק, אבל אותי כל סירוב מחליש ומשפיף עוד יותר. מה עושים?

  5. גיא הגיב:

    זה נכון, נוקית. ומהיכרותי איתך, את באמת כזו.
    אבל זה נדיר. וזה שזה לא קרה השבוע – עזבי. זה פשוט עוד משהו ששבר את גב הגמל, אני מניח. אני פשוט מלא מחשבות על זה שכנות לא מוערכת מספיק בדורינו, וכשאני מספר משהו אישי, כמו על המחלה שלי, או סיפורים אחרים מהעבר, אני לוקח סיכון. אני צריך לברור את המילים שלי מעבר למה שאני חושב שהוא סביר. הסיפורים האלה הם הרי חלק אינטגרלי ובלתי נפרד ממני.
    איך בנאדם כמוני, אמור לעשות את ההפרדה הזו? זה הרי חלק מהדרך שבה אני מציג את עצמי. זה חלק ממני. לא לספר על זה, גם אם לא בפגישה ראשונה, זו הונאה, בעיקר הונאה עצמית. מה אני אמור לעשות? לחכות עם הסיפורים האלה? אוקיי. נגיד וחיכיתי. עד מתי? מתי עובר הגבול הזה של "לא סיפרתי, אז לא שיקרתי"? בפגישה השנייה? השלישית? אחרי חודש? מתי? הרי אין חוקים כתובים לגבי זה, ואני מזמן לא מאמין במשפט הזה, שמתאים יותר לגיל 16. כולם היום מדברים על "זרימה", מילה שאני כל כך לא אוהב, כי שוב – אין בה את המרכיב של כנות. אף אחד לא באמת "זורם". עובדה שיש דברים ש"תוקעים" את ה"זרימה".
    ועירא – הקטע הוא שאני מאוד משתדל לא "לעבור קשה". אני דווקא שם דגש על הצדדים החיוביים שלי. העניין הוא כזה: יושבת מולך בחורה, ומספרתלך ברצינות על דברים שהיא עברה.  עכשיו יש לך שתי אופציות: האחת – לשבת בפאסון ולהקשיב (במקרה הטוב), ולהגיד כמו איזה גולם "ככה זה" או משהו כזה. הדרך השנייה, במיוחד עם יש לך מה לתרום לשיחה, היא לספר. ופה, ידידי – אתה מסתכן. ופה גם הבעיה שלי. למה אני יכול להקשיב שעתיים לדייטים מהגיהנום שבחורה עברה, אבל לא לתרום סיפור משלי, בלי שהיא תבין? וזו באמת סתם דוגמא. יש לי אלף כאלה.

    אז שוב – השאלה המרכזית שאני שואל היא: עד מתי אפשר להתעלם מרגשות ומכנות בסיסית?

  6. Danielle הגיב:

    לא להתעלם מרגשות ומכנות בסיסית.
    אנשים פשוט שכחו איך עושים את זה, ולא ממש יודעים איך אוכלים מישהו שכן עם עצמו, ובסדר עם זה. כיום כולם צריכים להיות מושלמים, חתיכים, חכמים, מוצלחים… וכשמגיע מישהו שבסך הכל רוצה להיות הוא-עצמו, הם לא יודעים איך לאכול את זה. זה לא אתה שלא בסדר, זה הם.

    אף אחד לא רוצה משחקים, אבל אנשים מפחדים to put themselves on the line. אנשים לא יודעים איך לחזק את עצמם שלא על חשבון מישהו אחר, ולא יודעים להיות בלי שזה יהיה ביחס למישהו אחר.

    וחוץ מזה, לא חסרים גם אידיוטים סתם.

  7. ג'ירפה הגיב:

    בוא אסבך לך קצת את העניין:
    ניקח את עולם המשחקים :
    זה כמו שאתה משחק עם מישהו שחמט , עם כל אדם אתה צריך למצוא את הטקטיקה הנכונה וגם אז כל משחק הוא אחר.

    זה נכון שאני בערך האחרון שצריך לדבר , הרי כבר מזמן משרד הפנים רצה להחזיר לי את תעודת הבתולין שלי ואפילו האפיפיור התקשר והזכיר לי שאני לא כומר קתולי, אך מכיון שבכל זאת אני משחק את המשחק הזה, אני מעדיף לשים את הקלפים על השולחן ולא להסתיר דברים שנראים לי חשובים, זה לא אומר שאין לי אסים מוחבאים, זה רק אומר שיש דברים שאני מעדיף שהבחורה תדע לאן היא נכנסת ואני לא ארגיש שאני מסתיר ממנה משהו.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות