השירים שמלווים את חיי…
דובי כתב אתמול פוסט מרגש, שגרם לי לרצות להתחיל לכתוב על כל מה שאני אוהב בעולם המוסיקה. יחד עם שיחה שהיתה לי אחרי הצהריים בטלפון לגבי הופעות אלטרנטיביות בתמונע, החלטתי לעשות בדיוק את זה, כי התגובה לפוסט של דובי תהיה פשוט קצרה מדי ולא ממצה.
אני לא יודע למה אני לא כותב פה מספיק על מוסיקה. אני הרי חי ונושם מוסיקה מגיל מאוד צעיר. כשכולם התחילו עם פט שופ בויז, אי שם בכיתה ד', אני הייתי מוקסם מלד זפלין, בעקבות הפעם הראשונה שבה שמעתי את Immigrant song, דווקא בביצוע של מינימל קומפקט. הפעם הראשונה אצלי, תמיד מצליחה להחזיר אותי לימים ההם. זה ב-1982 והייתי אז רק בן 8.
מאז נפרץ הסכר – ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל, גת'רו טאל, ומי לא. הייתי פשוט מוקסם לחלוטין מהיכולות הווקאליות של הזמרים והיכולות הווירטואוזיות של הנגנים. אני עדיין לומד את המוסיקה של השנים ההן, החל משנות ה-50 ועד סוף שנות ה-80. שם זה נפסק, מסיבה כלשהי. אין היום כמעט אף להקה שאני יכול לומר עליה שאני מעריץ שלה. כן, היו כמה הרכבים טובים, כמו סקאנק אנאנסי (שאני חושב שסקין, הזמרת שלהם, היא אחת הטובות שיצאו ב-20 השנים האחרונות), פיית' נו מור, ועוד כמה – אבל הם נדירים. את הדברים הטובים באמת, הפסיקו ליצור לפני 20 שנה.
מה שכיף, זה שיש לי עדיין הרבה מה ללמוד! כל פעם מתגלה לי הרכב חדש (לאחרונה זה היה עם Cactus המצויינים), שלא הכרתי, ושפעל לזמן קצר בשנות ה-60 וה-70, בעיקר. כמעט כל שיר, מזכיר לי משהו, לטוב ולרע.
למשל, יש שיר אחד מיוחד, Brothers in Arms של ה-Dire Straits שאיכשהו תמיד גורם לי לבכות, דווקא. זה שיר שידידה שלי לימדה אותי לנגן את הסולו שלו, אי שם בימי התיכון. אותה ידידה נהרגה בקו 5 בדיזנגוף, בזמן שהייתי ג'ובניק בצה"ל. מעולם לא נשמעו מילים כאלו נוגות כל כך עבורי.
מצד שני, Red House Blues של הנדריקס, מעלה חיוך על פניי בכל פעם שאני שומע אותו. הציניות שלו תמיד הצליחה לשעשע אותי. רק לפני 4 שנים בערך, נודע לי שהשיר הזה הוא בכלל לא שלו, במקור, אלא של רוברט ג'ונסון. ועדיין, מבחינתי, הביצוע של הנדריקס הוא זה שמצליח לגעת בי.
הרגע הראשון שבו שמעתי, למשל, את Black Sabbath היה משהו שאני בחיים לא אשכח. חבר טוב שלי, עופר שמו, סיפר לי עליהם, ונתן לי לשמוע דיסק הופעה חיה של אוזי מ-1982, כמה שנים טובות אחרי, שהלהקה התפרקה. השירים היו של Black Sabbath, אבל בלי שאר חברי ההרכב. הייתי בהלם מוחלט. חודש אחרי זה, כבר היו לי את כל האלבומים שהלהקה הוציאה אי פעם. עד היום, זו הלהקה האהובה עליי בכל הזמנים.
יש עוד אלפי רגעים כאלה, שקשורים יד ביד עם שירים לאורך חיי. השירים האלה תמיד הגיעו מ-3 קבוצות של מוסיקה: רוק קלאסי (כולל רוק מתקדם), בלוז וג'אז. עד היום, אני לא מסוגל לשמוע מוסיקה אלקטרונית על רוב סוגיה, וגם לא פופ או מוסיקה שחורה. את הרגש אני שומר לצליל הנפלא של הגיטרה…
אני מחזיק היום משהו כמו 500 ומשהו דיסקים, מתוכם אולי 20-25 צרובים. כל השאר מקוריים לחלוטין. לקנות דיסק חדש, כמו ספר חדש, זו חוויה מרגשת עבורי. לקרוע את העטיפה, להריח את הריח, להסתכל על החוברת המצורפת. זה משהו ש-MP3-ים אף פעם לא יצליחו למלא. אז נכון, אני כבר לא אשקיע 90 שקל בדיסק, כי אני חושב שזה קצת מופקע (מה גם שרוב הכסף מזמן לא הולך לאמנים, אלא לחברות ההפקה הדורסניות), אבל 10 דולר לדיסק נשמע לי תמיד כמו עסקה מצויינת. אני בהחלט מוכן לשלם 40 שקל על דיסק שנותן לי חוויות רגשיות שכאלה. אז אני מחכה קצת, כמה שנים, שהזמן יעשה את שלו והפופולריות של הדיסק תרד, ואז אני יוצא לציד.. ככה זה היה עם Mad Season המדהימים, ככה זה היה אלבומי בלוז של בי.בי. קינג או ג'וני לי הוקר שלא נס ליחם.
אז אולי אני באמת צריך להתחיל לכתוב פה קצת יותר על מוסיקה. או לפחות על רגעים מרגשים ששירים מסויימים מעלים בי. אולי. זה בהחלט מצריך עוד מחשבה…
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
תנסה את The Brian Jonestown Massacre:
http://www.thecommitteetokeepmusicevil.com/store.asp?p=s
אפשר לשמוע שירים שלהם בהזרמה, או להוריד את חלקם (פעם אפשר היה להוריד את כולם), ויש שם אלבומים של כמה להקות אחרות שאני לא מכיר.
זה כמובן חוקי.
עוד להקה היא כמובן Slipknot – אני לא חובב גדול של הגראול שיש בכמעט כל שיר מטאל אז כשאני שומע שירי מטאל בסגנון כזה אני לא ממשיך להקשיב, אבל Psychosocial שמעתי ואהבתי ואחרי זה שמעתי את wait and bleed:
http://www.youtube.com/watch?v=Wws7mnMewPw
גם חוקי – הערוץ ביוטוב הוא של חברת התקליטים.
תודה! אני אנסה את זה!
ד"א, דווקא את Slipknot לא ממש אהבתי.
אין לי בעיה עם גראול, כל עוד הוא איכותי. לצערי, אין הרבה מטאל טוב בשנים האחרונות. הכל די חוזר על עצמו, בעיקר כל מה שנכנס תחת ההגדרה של נו-מטאל. הכל פשוט נשמע אותו דבר. זה בערך כמו היפ-הופ לטעמי. הרבה זבל.
אחד הגראולים הטובים ביותר לדעתי, הוא דווקא אלבום של מטאל אופרה, של להקה בשם Tristania. הם הוציאו אלבום ב-1998 בשם Widow's weeds, והוא אחד מיצירות המופת המדהימות ששמעתי.
כבר כמעט שלא יוצא לי לשמוע מטאל בגלל כל הזבל. יצא לי להגיע לפני שנתיים וחצי בערך למסיבת מטאל, שהייתה פשוט גרועה. ולא מדובר בדי ג'יי שאני לא מכיר או משהו כזה. העניין הוא, שהצעירים שם פשוט נהנו מהזבל, אבל כשהגיעה קצת קלאסיקה, לא היה להם מושג בשיט מי מנגן. אז גם הבנתי שאני כמראה זקן מדי בשביל זה. לא בשביל המוסיקה, כמו בשביל המסיבות האלה. מפעם לפעם אני מנסה להתעדכן, אבל אז פתאום הרכב משנות ה-60 או ה-70 שעוד לא שמעתי עליו מושך אותי אחורה, ואני נרגע…
זה לא אני – זו המוסקיה שנעשית דפוקה יותר..
גיא – פוסט מצוין I couldn't agree with you more.
כתבתי פוסט בנושא גם אצלי עם התמקדות בשירים אהובים.
בכל מקרה, זפלין תמיד יהיו הפייבוריטים שלי, בכיתי במשך כל השבוע שהם הופיעו ב O2. הייתי משלמת המון כדי להיות שם.
קצת קשה לי עם מטאל אבל כשהייתי צעירה יותר אהבתי את System of the down.