ביקורת ספרים: חזרה למקורות

יום כיפור וסוף השבוע שלאחריו עברו עליי בקריאה. כמה מפתיע.
מה שכן, החלטתי לחזור קצת למה שאני מכנה ה"מקורות". אני אכתוב על שלושה ספרים בפוסט הזה: שניים של דיוויד מורל ועוד אחד של אייזיק אסימוב.

"מסדר האבן" (1985), "אחוות הוורד" (1984) / דיוויד מורל
דיוויד מורל הוא סופר קנדי שהתחיל את דרכו בתחילת שנות ה-70. ה"התמחות" שלו היא ספרי אקשן. אתם מכירים אותו בתור זה שכתב את "משחק הדמים" (First Blood, ספרו הראשון מ-1972), על פיו הוסרט הראשון בסדרת סרטי "רמבו" (1982). הדבר שאני אוהב בספריו של מורל (כולם בהוצאת אודיסיאה), היא הפשטות. מהרגע הראשון שאתה מתחיל לקרוא, ועד העמוד האחרון – כולם יורים בכולם. יש טובים, יש רעים. אתה יודע בדיוק מי זה מי ומי נגד מי. לפעמים יש איזה טוויסט קטן (שאם נודה על האמת, הוא לא ממש מפתיע). הספרים שלו הם מאלה שאתם תסיימו ב-24 שעות או אולי בקצת יותר, אבל אתם תודו מהר מאוד על זה שהאקשן הזה סוחף. שוב – אל תצפו למורכבות. לפעמים אפילו יש בעיה בהדפסה, וחסרה אות פה ושם (למרות שזה נדיר). אבל הקצב – הו, הקצב! מה שעוד חביב בעיניי, זו ההשוואה שבין מה שאנחנו מכירים היום, לבין הטכנולוגיה ה"מתקדמת" שהיתה בתחילת שנות ה-80. לפעמים ההשוואה הזו מגוחכת, אבל היא באמת מעניינת. תחשבו על זה שהאינטרנט לא היה קיים אז מבחינתינו. גישה למידע נעשתה ב"דרך הישנה". ועדיין – יש חדשנות מסויימת, כי אם מבינים מתי התרחשה עלילת הספרים, מבינים שבאמת מעניין לראות איך סופרים ראו את העתיד הטכנולוגי שלנו. מורל הוא לא אסימוב – הוא לא מדבר על חברה עתירת רובוטים וטכנולוגיה. הוא סופר אקשן. הטכנולוגיה שלו משמשת להרג. חד וחלק. אין התייפייפות.
"אחוות הוורד" מספר על זוג יתומים, שגדלו זה לצד זה, ממש כמו "אחים", והוכשרו להיות רוצחים בשירות ממשלת ארה"ב. עכשיו הם נמצאים בשני קצוות שונים של העולם. מה קורה כאשר "אביהם", האיש שלקח אותם תחת חסותו מגיל 5, מחליט לחסל אחד מהם? הקטע המשעשע, הוא בעיקר בנקודה הישראלית בספר הזה. הרוצחים שלנו, סול וכריס, עברו הכשרה בקרב מגע ישראל, אחד מהם מאוהב נואשות בסוכנת מוסד שמלווה אותם ממש עד הסוף, ובכלל – לכל אורך העלילה המוסד (על יכולותיו השונות) חוזר ועולה כחלק אינטגרלי מהסיפור.
"מסדר האבן" מספר על רוצח שכיר בשם דרו, שמחליט יום אחד להשאיר את עיסוקו זה מאחוריו, ומתחיל חיים חדשים כנזיר שתקן במנזר מבודד. חמש שנים מאוחר יותר, מישהו מצליח לאתר אותו, רוצח את כל הנזירים, ומתחיל במצוד אחרי דרו. מכאן, כמובן, מתחילה עלילה רוויית הרג, כפי שניתן לצפות, כשדרו מחפש לנקום את מות חבריו הנזירים. בדרך, הוא צריך לבחור במי לבטוח, דבר שאינו פשוט כלל ועיקר.

ועכשיו לקלאסיקה האמיתית:
"שמש עירומה" / אייזק אסימוב
ספר זה נכתב בשנת 1956, וכמו רבים מספריו של אסימוב, הוא משאיר אותך נפעם מיכולותיו של הסופר הזה לברוא עולמות חדשים, שאינם כל כך רחוקים מהמציאות שלנו בתחילת המאה ה-21. עלילת הספר מתרחשת על כוכב לכת בשם סולריה, כאלף שנה מעכשיו. האדם כבר יצא אל הכוכבים לצורך התיישבות, אבל אלה שיצאו את כדור הארץ נשארו מבודדים בעולמותיהם החדשים, תוך כדי שהם מתייחסים אל האדם ה"פשוט" שבכדור הארץ, בהתנשאות יתרה. סולריה הוא כוכב לכת שכמעט ואינו מיושב ע"י בני אדם (20 אלף תושבים), והוא מתקיים, רובו כוולו, בעזרת רובוטים (כ-200 מיליון מהם). שני האדם חיים באחוזות ענק, הקשר ביניהם מתבצע באמצעות הולוגרמות תלת-מימדיות, זיווגים הם דבר שבשגרה, תהליכי הרבייה הם טקס יותר מאשר הנאה, הילודה נשלטת, והרובוטים משרתים את האדם נאמנה – כל אחד בתחום "התמחותו". אפילו הרפואה אינה כוללת ביקור חולים כפי שאנו מכירים אותו. אל תוך כל הסיפור הזה, "מונחת" מכדור הארץ בלש בשם אלייג'ה ביילי, יחד עם "שותף" רובוטי, אשר אמורים לפענח מקרה רצח. התרבות והפוליטיקה השונות על פני הכוכב, הם זרים לביילי. בסולריה אין משטרה, כי פשוט אין פשע. אין פשע, כי אין דרך שיצור אנושי אחד יגיע לבקר יצור אנושי אחר (הסייג היחיד הוא בני זוג שגרים תחת קורת גג אחת, אך בשני צדדים של כל אחוזה). ובכל זאת – רצח התבצע, ומאחר וחוקי הרובוטים אים מאפשרים להם לפגוע באדוניהם – ברור שנפרצה פה חומה כלשהי.
אסימוב מצליח לטוות את העלילה בצורה מאוד משכנעת, כהרגלו. מאוד מעניין להרגיש את העוצמה שבעולם החדש שהוא ברא. מעניין ללמוד, תוך כדי קריאה, את התרבות הזו שהסופר מבקר באופן כל כך חד משמעי. הביקורת החריפה, לפיה העולם שאנחנו יוצרים הוא גולם שעוד יעלה על יוצרו, לא נותנת מנוח. אסימוב לא מאכיל את הקורא בכפית, אלא נותן לנו לחשוב ולפתח את הדימיון שלנו בעצמינו. הוא נביא זעם שעומד בשער. נביא שנותן לנו הצצה קטנה למה שעוד עלול לקרות לנו, אבל לא מאפשר לנו לגשת עד הסוף. הוא משאיר פתח לשינוי. היכולת שלו לבנות עולם כזה, הוא אחד הדברים שהופכים את הסופר הזה לאחד מ"אבות המזון" שלי, מאז ומתמיד.
לאחרונה הוצאת "ינשוף" מוציאה חלק מספריו של אסימוב מחדש, וזה רק אחד מאלה שקניתי. כבר כתבתי כאן בעבר על הערכתי הרבה להוצאה הזו, ועל רמת התרגום המצויינת. גם כאן, אני עומד מאחורי כל מילה שלי.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

תגובה אחת לפוסט “ביקורת ספרים: חזרה למקורות”

post_author." -->\n"; ?>
  1. […] עבר ממש הרבה זמן מאז שכתבתי איזושהי ביקורת ספרים. זה לא אומר שלא קראתי – אלא […]