גבולות

בעקבות הפוסט האחרון על האונס המתוקשר, דיברתי היום בצהריים עם מודי, חבר יקר, שמאמין בדרכי חינוך "אחרות", מאשר אלה המקובלות במקומותינו (ואשר נחת בארץ הבוקר למשך חודש כמעט).
אחד הדברים שהעליתי בפני מודי בעקבות כתיבה של הפוסט הזה, הוא עניין הגבולות*.

זה הדבר שהכי חסר לי פה היום, בחינוך הדורות הבאים – גבולות. זה התחיל עוד בדור של ההורים שלנו, והתפשט כמו אש בשדה קוצים, גם בעזרתו האדיבה של מר יצחק קדמן היקר – לא מכים ילדים. לילד יש זכויות. הבעיה בכל זה היא, שההורים שכחו שלילד יש גם חובות, והחובה הגדולה ביותר היא להבחין בין טוב לרע. החובה היא לא רק להבחין, אלא גם להתריע כשמשהו רע כמו אונס מטורף כזה נמצא מול עיניו.
נערים נוספים, שהוזמנו לקיים יחסי מין עם הנערה אך לא הסכימו, לא חשבו אפילו לגשת למשטרה או להוריהם ולשתף אותם בפשע הנתעב הזה. אף לא אחד מהם חשב מה זה עלול לגרום לנערה. שום מוסר לא עמד לנגד עיניהם. מבחינתם – שום גבול לא נחצה כאן.
האמנם?

קפיצה קטנה לעבר:
כשהייתי צעיר, ההורים לשי ניסו להנחיל לי גבולות של טוב ורע, ואני חושב שהם גם הצליחו.
אני סולד מאלימות מכל סוג שהוא, ואולי אפילו רגיש מדי לעוולות הנעשות כלפי אחרים.
לצערי, אחי לא קיבל ברצון את אותם גבולות. הוא אדם אלים עד היום (ואני באמת לא רוצה להרחיב על זה את הדיבור, למרות שהייתי יכול לכתוב על זה הרבה מאוד), ובצעירותי חוויתי – כפי שכבר סיפרתי פה בעבר – אלימות פיסית קשה מאוד ממנו, וזאת במשך שנים רבות. הגוף שלי עדיין נושא חלק מהצלקות שהוא השאיר עליי במתקפות הזעם שלו. גם פיסיות וגם נפשיות.
אז נכון – גם אני התכנסתי לתוך עצמי בתקופה ההיא, והיה לי קשה מאוד לדבר על זה, גם עם ההורים (למרות שאיכשהו אני בטוח, שהם היו מודעים למצב בבית). לא הלכתי למשטרה. לא יידעתי אנשים נוספים על מה שעובר עליי. שתקתי שתיקה רועמת, כי לא היה לי למי לפנות. היום אני חזק יותר – לא מדבר עם אחי כבר עשור או יותר (למי אכפת בכלל?), ואני שמח על זה. אדם אלים שכמותו – מקומו לא צריך להיות בחברה פתוחה.

הנקודה היא, שאני חושב שאם היו מנחילים לו את הגבולות ביד קשה יותר – הוא היה אדם אחר. גם אז וגם היום.

ואם נחזור לימינו אנו:
אתה רואה היום אנשים שמסתובבים ברחובות, ואתה מפחד לא לתת להם סיגריה או אש כשהם מבקשים ממך, לבל תותקף. אתה שומע על עבריינות רחוב מטורפת. רק בחודשים האחרונים, ישבו להם חבורת צעירים בשכונה שלנו בראשל"צ, ובכל ערב היו מפוצצים זיקוקי דינור ונפצים מתחת לבית. מילא על ההפרעה לנו – אבל מה שזה עשה לכלבים ולבעלי חיים אחרים בסביבה – זה היה כמו איזור מלחמה פה (וכשכבר נמאס לנו, וערב אחד קראנו למוקד העירוני שיטפל בבעיה, לקח להם מעל ל-3 שעות להגיע לכאן). וזו עוד שכונה שנחשבת למאוד טובה בעיר הזו. לא רוצה לדעת מה קורה במקומות אחרים, למרות שאני כן יכול לשער.

ובזה לא אשם בית הספר, עם כל הכבוד. לפחות לא רק בית הספר.

הגורם ה"אשם" מספר אחד בכל הסיפור הזה, הוא הבית. ההורים. העובדה היא, שאף אחד לא חושב לשים גבולות לילדים האלה. וכן – אלה ילדים שמתחפשים למבוגרים. אלה לא מבוגרים באמת. אתה רואה ילדות שלבושות (וסליחה על הצרפתית שלי) כמו זונות, בגיל 10 או 12. אתה רואה אנשים קטנים שנוהגים באלימות אחד כלפי השני בלי סיבה, מדברים בשפה שבנויה מקללות בלבד, שהכינוי "בן זונה" הוא תחליף ל"אחי". שאין שום כבוד בין אדם אחד לשני.
אז איך לעזאזל ילמדו הילדים האלה לא לאנוס, לרצוח, להרביץ? מבחינתם הרי זו הנורמה. זו הנורמה גם בבתי הספר חסרי האונים (ושוב – תודה למר קדמן, שדאג כל כך שלא יוכלו להעיף ילדים מהכיתות) וגם ברחוב. זה נכון בשעות שאחרי בית הספר, בבית. ואף אחד לא עושה כלום.

כשהייתי צעיר יותר שטפו את הפה שלי בסבון אם הייתי מקלל, או לפחות מאיימים לעשות את זה.
כשהייתי צעיר היתה משמעות לביטוי "אם לא תאכל – יבוא שוטר". זה אשכרה הפחיד אז.
והיום? שוטר? מה, אתם צוחקים עליי? שוטר? זה כל מה שהצלחתם להביא?

אמרו את זה כבר לפניי, אבל ההורים של האנסים האלה – והאנסים הם לא "בני טובים", והם לא באו ממשפחות "טובות". אין משפחות טובות שלא שמות לב לדבר כזה – לא מבינים איך הילד שלהם "נפל" ככה. הם לא מבינים איך אפשר להציל את הילד. עכשיו הם דואגים. לא לפני המעשה המזוויע, אלא בדיעבד. "איפה הם היו עד עכשיו?", שואלים כולם – ואני אענה לכם: הם לא היו שם.

אז מה אם אבא של אחד מהם הוא שוטר בפני עצמו? אז מה זה אומר? שהילד נורמטיבי? נו, באמת. איך ילד, שאנס מישהי יחד עם עוד 5 אנשים במקביל יכול להיחשב נורמטיבי? ואיך ההורים שלהם מעיזים לצאת נגד הנערה עכשיו?
לשמחתי, מניסיוני האישי, גם לזה יש תשובה – הם לא מסוגלים להתמודד עם יציר כפיהם. עם המפלצת ה"אנושית" שהם יצרו. הם קורסים מאשמה. וכולם יודעים, שההגנה הטובה ביותר היא התקפה. אז הם מתקיפים את חסרי הישע עכשיו.

ושוב – זה פשוט מגעיל אותי. כי במקום להיות שם בזמן אמת – הם מטיחים באחרים את אשמתם. במקום לשים לילד שלהם גבולות ברורים (שכן – לפעמים הם מצדיקים סטירה מצלצלת), הם עכשיו צועקים על אחרים ומאשימים את מערכת החינוך.

חברים – אני יודע שאני כותב על זה יותר ממילה או שתיים, אבל אני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב על כל הפרשה הזו בימים האחרונים. אני לא אדם שמתעניין כל כך בחדשות. אני לא אדם שיושב מול המקלט או מחכה להקשיב לרדיו על כל פיפס או אסון זה או אחר. "ברוך השם", כמו שאומרים – יש לנו מספיק וגם יותר מדי מאלה. אבל האכזריות שפושה פה בזמן האחרון, מוציאה ממני מחדש את הרצון להחזיר את עונש המוות למדינת ישראל. איכשהו, מערכת הענישה במדינת ישראל כבר לא מרתיעה את העבריינים. וזה מתסכל, כי אנחנו בדרך להפוך את המדינה הזו לכאוס אחד גדול (ולא – אנו עדיין לא הגענו לשם. אנחנו קרובים מאוד – אבל עדיין לא בדיוק שם).

כואב לי לומר את זה יותר ממה שתוכלו לדמיין, אבל זו לא המדינה שלי. כך אני לא מסוגל לדמיין אותה. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי מפחד ללכת ברחוב, מפחד לנהוג בכבישים, מפחד לתת לילד שלי בעתיד לצאת לשחק מתחת לבית או בשכונה. אני פשוט לא מסוגל. וככל שהמקרים האלה מתרבים, אני מתחיל לחשוב – אולי בכל זאת יש מקום אחר לגדל את הילד שלי? אולי זה כבר לא תלוי בי יותר, החינוך של הילד? אולי עתידו של הילד שלי נתון בידי חינוכם, או ליתר דיוק – חוסר חינוכם – של ילדים אחרים בידי הוריהם? והאם זה דבר שאני מוכן לקבל? ועד מתי?

עצוב.

* סתם בשביל ידע – מודי לא הסכים איתי, אך לא פירט מעבר לכך. הסכמנו לדבר על זה בהזדמנות.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

5 תגובות לפוסט “גבולות”

post_author." -->\n"; ?>
  1. דניאל הגיב:

    יש עונש מוות בישראל. הנה, הבחורה הזו שאתה מדבר עליה קיבלה עונש מוות (חיים לא ממש יהיו לה אחרי ה"חוויה" הזו), כל פעם שאתה תופס למישהו חניה והוא שולף עליך סכין יש סכוי שתקבל עונש מוות, וגם הילד ההוא, שהחבר שלו דחף אותו מהגג קיבל עונש מוות על שימוש בסמים.
    אם בית המשפט לא דואג לזה, החברה תדאג לזה. לא ככה?
    :-/

  2. לשאלתך אז איך לעזאזל ילמדו הילדים האלה לא לאנוס, לרצוח, להרביץ?

    אענה בקצרה: איך לעזאזל ניתן ללמד בכפיה משהו מלבד שלחזק מותר לכפות על החלש?

  3. לימור הגיב:

    מלבד גבולות שאתה צודק, הייתי מוסיפה לבלות זמן עם הילדים שלכם, להיות עם הילדים שלכם. נכון, לא פשוט היום כשאנשים רודפים אחרי הקרירה שלהם, ואחרי הרצון ל"יותר", כשהילדים שהביאו נמצאים בתחתית סדר העדיפויות. עיוורים למה שגדל אצלם בבית, או שחיים בהכחשה.

  4. […] שכתבתי כאן על גבולות? על איך שאנחנו נראים ואיך ייראו ילדינו? אז הנה דוגמא […]

  5. […] במדינה הקטנה שלנו. אבל זה לא נגמר בזה. כבר העליתי לפני כמה פוסטים את עניין הפחד שלי ממה שקוה במדינה הזו באופן […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות