שני כותבים – דעה אחת (חלק א')
לעיתים נדירות יוצא לי לקרוא משהו ממש טוב בעיתון. ובטח כשזה קשור לצהובונים למיניהם.
אבל ביום שישי האחרון, במוסף "7 ימים" של ידיעות, קראתי שני טורי דיעות, של יאיר לפיד ושל רענן שקד – וזה היה בדיוק זה. כל כך חשבתי מה לכתוב בתגובה על מה שהם כתבו. חשבתי לעצמי איך אני יכול להביא את דבריהם בצורה הטובה ביותר, במיוחד אחרי שכבר כתבתי על המיאוס בחינוך ההורים המתעלמים מילדיהם, והמתפלאים איך זה שאותם "בני טובים", אונסים ילדות, דופקים מכות לאנשים חפים מפשע, ועוד.
הגעתי למסקנה, שאין לי דרך טובה לעשות את זה, מלבד להביא לכם את הדברים כלשונם. את שני טורי הדיעה האלה סרקתי בעזרת תוכנת OCR לא מצויינת – אבל מספיק טובה בשביל שלא אצטרך להדפיס ממש הכל מחדש.
אני מוכן לחתום על כל מילה ומילה שכתבו השניים הללו. אין דרך טובה יותר לתאר את מה שאני מרגיש שקורה פה לאחרונה. הם פשוט הוציאו לי את המילים מהפה.
אני רוצה להתחיל עם טורו של יאיר לפיד, שהתפרסם תחת הכותרת "הכל קשור" (מיום ו', 12.3.10).
אבל אני רוצה להקדים עם כמה מילים: יאיר לפיד, שטוריו מתפרסמים זה שנים ב"ידיעות", כותב על כל מה שקורה אצלינו מנקודת מבט מפוכחת משהו. לפעמים יוצאת ממנו מעט ציניות, לפעמים גם הומור לא רע. אבל לאחרונה נדמה שהאיש החליט להקדיש את עצמו לעוולות שקורות בציבור הישראלי, ולא חסרות כאלו. לא מעט בזכותו כיתה של מעוטי יכולת תיסע השנה לפולין, בעיקר בשל פרסום שלו ותמיכתו בהם מעל גבי העיתון ובעצומה שעזר להפיץ. על מה שקורה במערכת החינוך במקומות מסוימים, במקומות הכי לא צפויים – הוא מספר בהרחבה, ואף משתמש בביטויים נוקבים כדי לתאר את הדרך שבה גונבים לנו ולילדינו את המדינה.
למרות שאקטואליה, פוליטיקה ומה שביניהם הם אף פעם לא כוס התה שלי, קשה לי להתחיל את השבת שלי בלי לקרוא את הטור השבועי שלו.
אז הנה מה שהוא כתב השבוע (בחלק ב' יפורסם הטור של רענן שקד):
ביום חמישי שעבר, שנראה כבר לפני מאה שנה, יצאתי
מאולפני נווה-אילןבשמונה בערב. זה היה ערב גמר "האח הגדול" וראיתי אותם עומדים מחוץ לגדר, קבוצות-קבוצות, מוקפים במחסומים משטרתיים ובאנשי ביטחון מודאגים עם סרבלים בצהוב-זרחני, צורחים ללא הרף.
אין לי מושג למה הם צרחו, הגמר עוד לא התחיל והיה ברור שיושבי בית "האח הגדול" לא יכולים לשמוע אותם, אבל הם לא הפסיקו לצרוח. "אלירז, אלירז", או "אלין, אלין", או שהם סתם צרחו אחד לכיוון השני, "הבאת קולה?" או "אבא שלי יבוא עוד חצי שעה". כאילו האפשרות שאנשים ידברו אחד עם השני בוטלה והעולם כולו החליט להגביר את הווליום עד למקסימום.
העמדתי את האוטו בתחנת הדלק ע"ש אלביס, מתחת לירכיו של פסל הפייברגלס הגדול של הזמר המנוח שהמעריצות שלו ייסדו את ז'אנר הצורחות לפני יותר מחמישים שנה, ועמדתי והסתכלתי עליהם. אנשים צעירים, לבושים יפה, הבנות עם ג'ינסים מרובי כיסים, מהודקים על התחת עד המקסימום, הבנים עם טי-שירטים לבנות למרות הקור הירושלמי .
שלוש ילדות חלפו על פניי. מאיפה אתן? "מראשון-לציון", למה באתן? "אנחנו מעריצות את אלירז", הן אומרות במקהלה, למה? הן בהו בי כאילו נפלתי מכוכב אחר. "כי הוא מקסים", אמרה האמיצה שבהן כאילו התשובה ברורה מאליה. הן לא נראו יותר מבנות חמש-עשרה אז שאלתי איך הן הגיעו לשם. אחת, עם שיער בהיר שקווצה צבועה בוורוד מבהיקה מתוכו, אמרה שאמא שלהן הביאה אותן, ואיפה היא עכשיו? "שומרת לנו את התור", הן ענו במקהלה.מי האמא הזו? מה גורם לה לצאת מהבית באמצע הלילה, לנסוע להרי ירושלים, ואז לעמור ולשמור לילדה שלה על התור כדי שהיא תוכל לצרוח את שמו של מלצר שזכה בתחרות ריאליטי?
אין לי שום רבר נגר מלצרים, בנעורי אפילו מילצרתי קצת, אבל מתי הגיע הרגע שבו הרגישה האמא הזו שאסור לה להגיר פשוט לא? מתי היא איבדה את הזכות ההורית הבסיסית להגיד לילדה שלה שתישאר בבית, שתקרא ספר , שתעשה שיעורים, שילדות בנות חמש-עשרה אינן אמורות להסתובב בלילות ולהעריץ מלצרים מתוכניות ריאליטי? מה הילרה אמרה לה? "אבל אמא, בחייך, אמא, נו, אל תהיי כבדה, אני חייבת, אני אמות אם אני לא אראה אותו, אמא, תהיי טובה". והיא רוצה להיות אמא טובה. כל כך רוצה, שהיא שכחה שאמהות טובות אומרות לפעמים לא.
בדרך לתל-אביב אני מדבר בטלפון עם שירה דונביץ', עורכת דינה של קורבן האונס הקבוצתי בתל-אביב. לפני שנים רבות, כשהייתי מתדרך כתבים צעירים שהתקבלו לעבורה בעיתון, נהגתי ללמד אותם שאסור לכתוב "אונס מחריד", מפני שכל אונס הוא מחריד, אלא שהאונס הזה, באמת, מחריד.
"אתה חייב לעזור לי לסלק את המצלמות מתחת לבית שלה", אומרת לי שירה, "היא פוחדת לצאת מהבית",
אני סוגר את הטלפון ואומר לעצמי שזה לא קשור, שאסור לזה להיות קשור, שזה לא הוגן אפילו לרמוז שזה קשור.הבעיה היא לא אצל "האח הגדול", זו רק תוכנית טלוויזיה, בדיוק כמו שהבעיה בפרשת האונס לא הייתה אצל רשויות הרווחה. הם סתם נמצאים בקו-האש מפני שאנחנו מעדיפים תמיד להאשים מישהו אחר מאשר להודות שהבעיה אצלנו ולקחת אחריות.
להורים אין שום סמכות מול ילדיהם, למורים אין סמכות על התלמידים, לשופטים אין סמכות מול עבריינים, למדינה אין סמכות מול אזרחיה. הריבונות הישארלית, בכל רמותיה, איבדה שליטה. לכולם יש רק זכויות.
"מה תעשה לי?" מתגרה בי ילד בן 11 שאמרתי לו להפסיק לקלל את בתי. מה אני אעשה לו באמת? אוריד לו סטירה? הוא יודע שאסור לי.
אבל מה לגבי מה שאסור לו? איך קרה שאיש לא אמר לו שאסור להתחצף ככה למבוגרים? איך זה שהוא יודע שגם אם ההורים שלו ישמעו אותו, לא יקרה לו כלום. לכל היותר הם יסבירו בלחישה שהוא "בתקופה קשה", או שהוא סובל מהיפר-אקטיביות קלה, יש להם את האבחון, מקופל בכיס.
סעיף 9 ב"הצהרת הזכויות של הילד", אותה מפרסמת "המועצה לשלום הילד" בראשותו של ד"ר יצחק קדמן, אומר כך:
"זכותו של כל ילד העובר על החוק להתחשבות מיוחדת בגילו ובמצבו, לפטור מאחריות פלילית עד הגיל הקבוע בחוק ולטיפול מתאים ומיוחד". אם הוא אונס מישהי במשך שלוש שנים, מסתבר, הוא צריך לפגוש פסיכולוג.קדמן הוא איש טוב, אבל זהו חינוך רע. מפני שאתה לא יכול לפרסם את מגילת הזכויות של מישהו, בלי להצמיד אליה את מגילת החובות שלו. אם הילר שלנו רוצה "התחשבות מיוחדת בגילו ובמצבו", שיתחיל בזה שיתנהג בהתאם לגילו – ובגילו לא שותים וודקה. וגם לא אונסים ילדות.
כי יש שאלה שאני רוצה לשאול את הילדים שאומרים "מה תעשה לי?" ומה תעשו לנו?
מה תעשו לנו אם נעיף את הפלייסטיישן מהבית אם תדברו לא יפה? אם לא ניתן לכם את האוטו אם אתם חוזרים הביתה דקה אחרי חצות? אם לא נממן את הנסיעה לפני-או-אחרי הצבא אם תשתו אלכוהול? אם לא נרשה לבנותינו לצאת מהבית לבושות כמו זונות ולבנינו כמו אמני היפ-הופ על קוקאין? ואגב, מה תעשו כשיתברר לכם שאם לא תביאו ציונים סבירים אז אין טלוויזיה, אין חברים, ואתם מקורקעים עד להודעה חדשה? מה תעשו אם נתחיל, לעזאזל, להתנהג כמו הורים?
נו? מה תעשו? תפטרו אותנו? תנדו אותנו מהירושה? תפסיקו לאהוב אותנו? זה האיום הגדול? שנסתובב בעולם ונרגיש שילדינו לא אוהבים אותנו? תסלחו לי אם זה יישמע קצת מהפכני, אבל זה שאנחנו רוצים שילדינו יחשבו שאנחנו פשוט-מהממים אינה הורות, אלא הפקרות. הלכנו רחוק מדי עם זכויות הילד. התפקיד שלנו הוא לא לגרום להם להאמין שאנחנו נפלאים, אלא לעשות מהם בני אדם טובים יותר. גם אם לפעמים זה בניגוד לרצונם.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
הרבה שנים לא סבלתי אותו. כי הוא פופוליסט. כי הוא מתנחמד. כי הטור שלו היה פשוט נופת צופים מתקתקה ומתלקקת.
אני לא יודעת מה קרה לו בשנים האחרונות. אולי זו בגרות, אולי התפכחות ואולי המוות של אביו שגרם לו לפתוח את העיניים, אבל מה שזה לא יהיה, הגרסה הנושכת שלו טובה בעיני בהרבה והטורים שלו שוב חזרו להיות אחד הדברים הראשונים שאני קוראת בעיתון (יחד עם הטור של רענן שקד והמדור של דניאלה לונדון דקל).
ולעניין הטור עצמו – כל מילה בסלע. ילדים צריכים להבין שבבית יש חובות ולא רק זכויות. אני יצאתי בן אדם נורמלי (על אף שיש מי שיטענו אחרת…), האחים שלי יצאו נורמלים – ואנחנו המיעוט פה. ההתנהגות של אנשים מסביבי גורמת לי לחשוב שאני, על נימוסיי והתנהגותי, שייכת בכלל לאירופה של המאה ה 19 לעומת עדרי הבבונים הרצים בחופשיות ברחבי הסוואנה הארצישראלית.
[…] בעקבות הפוסט הקודם, אני מפרסם בחלק זה את טורו של רענן שקד מאותו תאריך כמו […]