מהפיכה בחינוך – האם זה אפשרי?
בשבוע שעבר, הגיעה לידי חוברת בשם "מחר – סדר יום יהודי חדש". מי שעומד מאחורי החוברת הזו הם חבורה בשם "מנהיגות יהודית", חבר'ה שיש לי הרבה נקודות של אי-הסכמה עימם, אך ה'עיתון' מצהיר על עצמו במילים שמשכו את תשומת ליבי:
'מחר' הוא עיתון מסוג חדש, עיתון שעוסק בעתיד ולא בהווה.
'מחר' ינסה לעשות חיבורים חדשים בין המקורות היהודיים שאנו נושאים איתנו מהעבר, לבין המרחב הציבורי והאתגרים העתידיים של המדינה.
'מחר' יציג אלטרנטיבה למדינת ישראל כיום בנושאי ממשל, מדיניות חוץ וביטחון, מוסר ומשפט, כלכלה וחברה – ובכל יתר המרכיבים שבונים את זהותה ומעצבים את דמותה.
אנחנו מבקשים לפתוח את הבמה לכל מי שרואה את עצמו שותף למופע ההיסטורי והמפעים של חזרת עם ישראל למולדתו ההיסטורית….
ולמה אני מציג לפניכם את החוברת הזו?
מכיוון שבגלייונה השלישי, שיצא לפני כשבוע וחצי, החוברת עוסקת – רובה ככולה – במערכת החינוך הישראלית, ובאובדן הדרך, החינוך לערכים ועוד.
מה שיפה הוא, ולא בפעם הראשונה – אך בדרך מקורית – ניתנת נקודת מבט מעניינת על הדרך לפתרון המשבר במערכת החינוך – משבר שהוא גם משבר אמון של כולנו במערכת הזו (כולל של אנשים הנמצאים בתוך המערכת עצמה) וגם חוסר היכולת של המערכת להביא לידי ירידת רף האלימות ושיפור היכולת "לחנך" ולא רק "ללמד".
לפני שאני מצטט לכם את התוכנית כולה, כפי שהיא מופיעה בסעיפים שונים בחוברת זו, אני רוצה לעשות הפרדה מסוימת בין שני המושגים שציינתי לעיל:
רבים מבין אזרחי המדינה היום כבר לא מאמינים במערכת החינוך הממלכתית, ושולחים את ילדיהם למערכות חינוך פרטיות. למי שהכסף נמצא בכיסו, זו אפשרות ריאלית וטובה. אבל מה קורה עם מי שאין ביכולתו לממן חינוך מצוין, כפי שזו מוצעת במערכת הפרטית?
מערכת החינוך בישראל נכשלת כישלון חרוץ שנה אחרי שנה – ואני לא מדבר על כל מבחני המיצ"ב או פיז"ה או איך-שלא-יקראו-להם. אני מדבר על חינוך לערכים, לסובלנות, לאהבת וקבלת האחר, ובכלל – לשפה נקיה מקללות, לדיבור נטול שימוש בידיים, וללא אלימות מיותרת. האלימות גוברת מיום ליום, וניתן לראות את זה גם בין כותלי בתי הספר וגם מחוץ להם.. זהו כישלון קשה פי כמה לעניות דעתי מכל מבחן במתמטיקה (למרות שכבודה של המתמטיקה במקומה מונח).
מן הסתם, מערכת החינוך איננה האשמה היחידה – ההורים אשמים לא פחות. הבעיה היא, שלא כולם יכולים לחנך את ילדיהם בפרטיות של ביתם או בעולם סגור מתחלואות שונות ומשונות, וכך האלימות מחלחלת גם לאלה שחושבים שיש דרך אחרת. מערכת החינוך הישראלית עומדת חסרת אונים. ואם ניקח בחשבון שכל שר חינוך במדינה הזו מנסה להביא להישגים קצרי-טווח, ולא לאסטרטגיה ארוכת-טווח – אם ניקח בחשבון שכל מה שמעניין את משרד החינוך ושליחיו הוא מקומה של ישראל בתחרות הבאה במתמטיקה – ככה אנחנו גם נראים. הבבואה המשתקפת מהמראה שלנו היא מעוותת מבחינה חינוכית.
אחת הבעיות המרכזיות לדעתי, היא שבמקום "לחנך" אנחנו מלמדים את ילדינו לשנן.
מהו ההבדל בין "חינוך" ל"לימוד"? – חינוך הוא משהו הוליסטי יותר, כוללני – כזה שכולל בתוכו גם נימוס, דרך ארץ, ערכים וכו'. "לימוד" הוא רק שינון, ותו לא.
את ה"מחלה" הזו אני רואה גם בלימודים אקדמיים, ולא מאתמול. כבר לפני למעלה מ-10 שנים, כשעשיתי את התארים הראשונים שלי בהנדסה, זה נראה הזוי למדי – אנשים הפסיקו לנסות להבין את הלוגיקה שעומדת מאחורי הדברים, הפסיקו לרצות ללמוד לעומק. הכל נע על פני השטח – "שטחיות" ו"רדידות" היא שם המשחק.
ועכשיו, כאמור, יוצאת החוברת הזו 'מחר', ומציעה דרך קצת אחרת. אני רוצה לצטט לכם אותה במלואה, כי אני חושב שהיא מאוד מעניינת, ויש בה פן חיובי ומחשבה לטווח הארוך:
תכנית להעצמת האחריות ההורית בחינוך
כללי
1. יבוטל החוק המקנה לשר החינוך את האחריות לחינוך, ובמקומו ינוסח חוק אחר המחייב את המדינה לאפשר לימודים לכל ילד מגיל 3 ועד גיל 18.
2. משרד החינוך יעסוק בפיקוח ובבקרה.
3. מוסדות החינוך יתנהלו במסגרת שוק חופשי.
תקציב החינוך
1. לכל ילד בישראל יוקצה קופון שווה כסף. בהתאם לקריטריונים שייקבעו.
2. הורי הילד יוכלו לממש את הקופון בכל מסגרת חינוכית שיבחרו.
3. תקציב בית הספר יהיה סך כל הקופונים שייכנסו למוסד.
4. משרד החינוך יקצה תקציבים מיוחדים על פי קריטריונים ברורים לאיזור הפריפריה, איזורי מצוקה, ולמסגרות שייקלטו לתוכן תלמידים בעלי צרכים מיוחדים.
5. מסגרות חינוכיות שבהן ההורים יתרמו מכספם, יזכו לתוספת תקציבית, בתנאי שהן ישלבו תלמידים ממשפחות מעוטות יכולת ביחס של לפחות 30%.
6. במקרים קיצוניים שיוכח בהם, כי ההורים אינם מממשים את אחריותם לחינוך ילדיהם, משרד החינוך, בתיאום עם גורמי הרווחה, יוכל לקבוע אפוטרופוס לנושא זה לפי קריטריונים ברורים.
פיקוח
1. מוסדות החינוך יחויבו לפרסם את:
- נושאי הלימוד ותכניו.
- כישורי הלימוד שהמוסד מקנה לתלמידיו.
- המשנה החינוכית של המוסד החינוכי.
- קריטריונים לקבלת תלמידים.
- פרטי חברי הסגל והכשרתם.
- דוחו"ת כספיים.
2. משרד החינוך יקיים בחינות ארציות בתחומי הלימוד השונים במועדים קבועים. בחינות אלו ייעשו מרצון. התוצאות האישיות יימסרו להורים, והתוצאות הכלליות – לפי שיוך מוסדות – יתפרסמו בציבור.
3. משרד החינוך יערוך ביקורות ומבחנים אשר יבחנו את התאמת ההתחייבות של המוסד הלימודי להורים מול המציאות באותם מוסדות. תוצאות ביקורות אלו יתפרסמו.
4. משרד החינוך יקבע קריטריונים לתעודות גמר במקצועות הלימוד השונים, ויעניק אותן לכל מי שיעמוד במבחנים המתאימים.
5. משרד החינוך יוכל לשלול את מימוש התקציב (הקופונים) ממוסדות שיעסקו בתכני לימוד אסורים, כגון שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, פורנוגרפיה וכד'.
כאמור – אני חושב שהתכונית מעניינת מאוד, אף כי הכותרת מעט מטעה.
לצערי, גם כאן האחריות ההורית היא יחסית מעטה, והיא נשענת, רובה ככולה – על מערכת החינוך הממלכתית.
חסרים לי פה כמה סעיפים, וגם הייתי משנה כמה דברים.
דוגמאות? בבקשה:
1. לדעתי, יש לקנוס תקציבית בתי ספר של יישמרו על רף אלימות נמוך. כן – גם בהפסקות. הכל, כמובן – לפי קריטריונים חדים וברורים.
2. צריך להיפטר ממורים שאינם מהווים דמות חינוכית, ו/או שאינם עומדים בקריטריונים מסוימים.
3. יש לבדוק אחת ל-3 שנים, פלוס-מינוס, את ידיעותיהם של המורים ואת יכולתם להסתגל לשינויים הקיימים בחברה. מורים שאינם מסוגלים לחנך ולהסביר דברים לעומק – לא צריכים להיות מורים. ללמוד כמו תוכי כל אחד יכול.
4. יש למנוע מכל מיני "יועצות חינוכיות" להחליט עבור תלמידים מה כל אחד מהם מסוגל או לא מסוגל לעשות. "בזכות" מטומטמת אחת כזו, שחשבה שאני בחיים לא אהיה אדם שמסוגל ללמוד מקצועות ריאליים (איפושהו אחרי חודש בלבד בכיתה י', מבלי שפגשה אותי פעם אחת, ולאחר שבחטיבת הביניים היתי בהקבצה של "האצה מתמטית"), התקבעה אצלי מחשבה שאני באמת כישלון בתחומים אלו למשך שנים רבות, ואף על פי כן – היום אני בוגר תארי הנדסה, ובדרך לסיום תואר במנהל עסקים (אינשאללה – בהצטיינות).
5. צריך להחזיר למנהלי בתי הספר את הכוח לקבוע מי יוכל ללמד אצלו ומי לא. התוכנית החדשה של ארגוני המורים, להוריד את סמכותם של מנהלי בתי הספר היא לעג לרש במקרה הטוב. במקרה הרע, אנשים לא מתאמים יחנכו את הילדים שלנו.
6. והכי חשוב – יש לשים דגש על "חינוך" ולא רק על "למידה".
ועכשיו מגיע תורכם: האם יש לכם רעיונות נוספים?
אני אשמח לשמוע אתם חושבים על התוכנית הזו:
ראשית – האם היא ישימה בכלל?
האם באמת ניתן לעשות שינוי כל כך עמוק במערכת החינוך, או שלעד נהיה תקועים בביורוקרטיה ובמאבקים פוליטיים על גב דור העתיד שלנו?
האם יש מספיק אנשים במדינה הזו, שיהיו מוכנים לצאת לרחובות ולהלחם על החינוך של הדורות הבאים?
האם יש מספיק אנשים שבאמת אכפת להם, שאנחנו הולכים בדרך-לא-דרך כיום, ושאפשר לשנות?
האם נוכל לתת לכולם הזדמנות שווה באמצעות חינוך מצוין, באמצעות השכלה גבוהה, ובאמצעות יצירת עתיד טוב יותר לכולנו?
ושאלת השאלות – האם אנו בנויים להיות מדינה של מובילי דעה, של מוחות מבריקים – ולא של מזדנבים?
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
סעיף 5 באמת לא מפריע לך? למשל, זה שלא מדברים על המדינה כדמוקרטית, אלא כיהודית בלבד? זה שלא נאמר דבר לגבי מי קובע מהם "תכנים אסורים"? לפי זה, כל בית ספר שינסה ללמד שישראל היא מדינת כל אזרחיה, תקציבו יבוטל. באופן כללי, לא הייתי רוצה התערבות של דת במוסדות חינוך. יש גם תלמידים שאינם יהודים, וגם ככה הם מוזנחים מדי במערכת החינוך הנוכחית. להתמקד עוד יותר בתכנים "יהודיים" לא נראה לי כמו הפתרון.
אני כן מסכימה לחלוטין שצריך לפקח על רמת ההבנה וההכשרה של המורים בצורה הדוקה יותר, ושמדיניות אפס סובלנות לאלימות היא חיונית. בזה אין ספק.
@ואנדר – ברור שזה מפריע לי. כבר כתבתי שיש לי הסתייגויות לא מעטות לגבי חלק מהדברים ש"מנהיגות יהודית" עומדים מאחוריהם, וגם אני הרגשתי לא נוח כשציטטתי את הסעיף הזה.
עוד משהו שהייתי מוסיף ושכחתי לכתוב קודם לכן, הוא לתת שכר גבוה יותר למורים מצטיינים.
אני חושב שהצטיינות, בניגוד למה שחשובים כיום במשרד החינוך – היא לא רק כמה אחוזי גיוס או כמה אחוזי זכאות לבגרות יש בבית ספר זה או אחר.
כדי לקבוע מיהם המורים המצטיינים, יש לעשות את מה שנקרא "משוב 360", שהוא בעצם משוב של המנהלים, העמיתים וגם של תלמידים והוריהם על המורה (דבר שנהוג היום במוסדות אקדמיים, כגון זה שאני לומד בו כעת, "רופין" – מדי סימסטר מועלה סקר הוראה לאתר מסוים, וסטודנטים ממלאים אותו, לחיוב ולשלילה ומציעים נקודות לשימור ולשיפור). דבר זה, בשקלול עם רמת העברת התכנים, הציונים והורדת רף האלימות – כל אלה ביחד יהוו ציון שיקבע אם לתת למורה זה או אחר תנאים טובים יותר. גם חינוך לסובלנות, חינוך לזכויות האדם ועוד הם דברים שיש לקחת בחשבון (נופלים תחת ההגדרה של תכנים שכתבתי עליהם לעיל)
אני חושב שחשוב שתהיה הפרדה דיפרנציאלית מבחינת תנאים ושכר בין המורים. המצב היום לא מעודד מורים ללמוד ולהתפתח, ולצערי – מי שמשלם על כך הם התלמידים, בראש ובראשונה.
בגלל ארגוני המורים, השחיתות והפוליטיזציה שבהם, מורים רבים שאינם אמורים להיות במערכת החינוך עדיין נמצאים בה, ומורים מעולים אינם מוערכים דיים – הן מבחינה כספית והן מבחינת הכבוד המגיע להם.
אני לא יודע אם את מודעת לכך, אבל לפני שבועיים-שלושה, פרסם משרד החינוך באחד העיתונים כתבה על כך, שאחוז מאוד לא מבוטל מהמורים למתמטיקה במערכת החינוך הממלכתית, נכשלו כישלון חרוץ במקצוע אותו הם מלמדים, וזאת אף על פי שניתנו להם מס' מועדים. כמובן, שמשרד החינוך לא פרסם מיהם אותם מורים, וכך נוצר מצב אבסורדי, שמורים גרועים אלו מלמדים תלמידים, מבלי שיידעו או יבינו את החומר אותו הם מלמדים – ומשרד החינוך וארגוני המורים מגבים אותם!
זה נשמע לך הגיוני??!
ועדת דברת, שמונתה ע"י שרת החינוך בשעתו לימור לבנת, היה הדבר הכי קרוב לשלמות מבחינת מהפיכה בחינוך. אבל ארגוני המורים (בראשות רן ארז ויוסי וסרמן, שהם רחוקים שנות אור מניהול הארגונים שלהם באופן דמוקרטי), שבעיקר דואגים לתחת של עצמם ולמורים בינוניים ומטה, גרמו לכזו סערה פוליטית, שדוח הוועדה בוטל ע"י אותה שרה וגם ע"י זו שבאה אחריה (יולי תמיר).
בצורה זו, אנחנו קוברים את הילדים שלנו במערכת שרואה בהם נטל, ומנסה לעשות כמה שפחות. היא בעיקר "עוזרת" לתלמידים להעביר את הזמן, אבל המערכת אינה מחנכת אותם – והתוצאה היא זו שרואות עינייך – חוסר הכרה בזכויות אדם, חוסר אכפתיות בכל מה שקשור לפרטיות, הרצון להיות "סלב" בכל דרך קיצור אפשרית ועוד.
מבחינתי הרעיון שהעלו "מנהיגות יהודית" הוא לפחות הרבה יותר מקורי ממה שהועלה עד כה, והוא מנסה לראות לטווח הארוך יותר. זה יותר ממה שאני יכול לומר על שרי החינוך ב-30 השנים האחרונות.
הי גיוש, טוב שחזרת לכתוב.
מה דעתך על לימודי ליבה? גם הם לא מוזכרים פה.
@היי גי – תודה.. באמת התגעגעתי. אין לי עדיין הרבה זמן לכתוב כמו שהייתי רוצה, אבל לפחות זו התחלה..
לגבי השאלה שלך – מן הסתם, ישנם מקצועות, שאמורים להכנס ללימודי הליבה, ושכדאי להכניס אותם למערכת החינוך – ואני מתכוון לכל מוסדות החינוך (לא משנה מאיזו עדה ולאיזה מגזר אתה משתייך). עם זאת, אני לא חושב שכולם חייבים ללמוד תנ"ך לבגרות ,למשל (כנ"ל לגבי היסטוריה, ספרות, פיזיקה וכד').
ישנם מקצועות מסוימים שהם הכרחיים לחיים שלנו בעולם המאופיין בגלובליזציה:
1. אנגלית פלוס שפה אחת לפחות (עדיפות לסינית, דווקא).
2. מתמטיקה.
3. אזרחות וזכויות אדם.
4. כלכלה בסיסית.
5. מחשבים – אבטחת מידע ופרטיות ברשת (חשוב ביותר לדעתי!).
ואולי עוד מקצוע או שניים שכרגע לא עולים בראשי (אולי גיאוגרפיה, תרבויות שונות? אני מניח שיש לא מעט דברים חשובים).
מה שחשוב בעיקר זה, שיהיו אלה מקצועות שיהיו מוסכמים על כולם, בלי הבדל של דת, גזע או מין.
אם בתי ספר מסוימים רוצים לתת תגבור לתחום היהדות – סבבה. אם בית ספר אחר רוצה ללמד על תרבויות במזרח התיכון עם דגש על תרבויות ערב – גם סבבה.
כל עוד אין פה קריאה לגזענות, להפרה של זכויות אדם או לפגיעה באחר – אין לי שום בעיה שילמדו את זה:
רוצים קולנוע? לכו על זה!
רוצים רובוטיקה? גם זה מצוין!
רוצים ספרות? למה לא!
מוסדות חינוך צריכים לתת אפשרויות שונות המותאמות לתלמידים שונים. כל עוד יש מבחני גמר ופיקוח נאות – אין לי שום בעיה עם זה.
אחד הדברים שקרו בשנים האחרונות, ואני חושב שהפכו לבעיה לא פשוטה, היא הפיכת התיכונים העיוניים והבגרויות העיוניות לחזות הכל. אפילו רשת "אורט" מחויבת לתת בגרות עיונית, ולצערי דווקא יש פחות תלמידים שלומדים קורסים מקצועיים, סטייל אלקטרוניקה, מכונות וכו'.
בעיקרון, גי – אין ספק שיש דברים שאינם מוזכרים בתכנית שהוצעה ע"י החבר'ה האלה שעומדים מאחורי העיתון "מחר", אבל מה שהם כותבים הוא התוויה ראשונית.
הרעיון שהם מעלים הוא מהפכני, כי הוא נותן אפשרויות בחירה לילד לעצב את עתידו, לפחות החל מגיל מסוים. אם נוסיף את העניין של פיקוח על המורה, הוספת תמריצים ועוד – אנו יכולים להתחיל לצעוד קדימה, במקום לדשדש במקום (וזה – כאמור – במקרה הטוב) ולבכות על מר גורלינו.
גיא, קטונתי מלהבין מספיק בחינוך כדי לתת מענה לחוברת הקצרצרה והפשטנית הזו, אבל ראשית ברור לי שהפרטה זו טעות מטומטמת ממדרגה ראשונה, ואני מסכים איתך שמבחני הישגים הם לא מבחני הבנה ברוב המקרים. הבעיות של מערכת החינוך הן לא רק חמישה-שישה דברים שיפתרו ע"י כסף, זה שנים של הזנחת נושא החינוך, הכשרה גרועה, משכורות שלא מושכות פנימה אנשים טובים, שחיקה של האנשים שיש ועוד ועוד. אתה מערבב פה בפוסט קצר כל כך הרה אספקטים שאין מה לצאת ראש מהסלט הזה ולהגיע למסקנות בכלל. אם הייתי מבין בחינוך, היה לי בטח עוד הרבה יותר מה להגיד.
יש כאן כמה רעיונות נחמדים, למשל בחינות ארציות מרצון, אבל:
בית ספר לא יכול לחנך, מקסימום לאלף. אנשים מאולפים לא יוצרים "מדינה של מובילי דעה, של מוחות מבריקים".
בכלל, אי אפשר "ללמד". לימוד קורה בתוך מוח של אנשים, ועד שימציאו מכונה שמשנה מוחות, כל שאפשר הוא לספק סביבה שמעודדת למידה. זה לא אמור להיות קשה, כי זה מה שטבעי לאדם. כמו שזרע בנוי לגדול, וכל מה שצריך זה מים, אדמה וקצת מינרלים, כך המוח האנושי בנוי ללמוד, וכל מה שצריך זה אהבה, בטחון, מודל חיקוי, אפשרות לטעות, יחס אישי ועוד כמה דברים קטנים.
בית ספר הוא לא סביבה שמעודדת למידה. בית הספר לא מספק אהבה (ואתה לא יכול לדרוש מהמורים לאהוב את כל תלמידיהם); לא מספק בטחון אלא שיפוטיות; לא מספק מודל חיקוי (זה אולי ניתן לשפר); לא מספק אפשרות לטעות אלא פחד מטעויות, ולא יחס אישי כי יש ילדים שלא רוצים מתמטיקה עכשיו אלא ביולוגיה.
בקיצור, בית ספר הוא לא תשובה.
@מודי – האמת, קיוויתי שתגיב כאן, כי אני יודע שהעניין הזה בוער בך לא פחות ממה שזה בוער בי, גם אם אנחנו לא מסכימים על הדרך.
תראה, בעולם מושלם, אתה צודק.
בעולם כזה יש לך זמן לחנך או ללמד את הילד/ה שלך בבית, או לפחות להכשיר אותו – אם המילה "למידה" לא מדויקת, אזי לפחות תודה שהכשרה היא דבר שכולנו זקוקים לו, ולא ניתן למוח לממש את יכולת ההכשרה הזו ללא לימוד. זה נכון לגבי לימוד שפות, כלכלה או מתמטיקה.
העניין הוא, שאנחנו לא חיים בעולם שבו להורים יש את כל הזמן ללמד או להכשיר את ילדיהם.
אני יכול להעיד על עצמי, למשל – שללא מסגרת חינוכית, היתה לי בעיה.
אני לא אומר שאין לי כשרונות, אבל הרבה דברים שאני לומד היום באקדמיה, ואני חושב שגם דברים שלמדתי ב-12 שנות בית הספר היסודי והעל-יסודי – לא הייתי מצליח ללמוד אותם בלי אותה מסגרת.
יתרה מכך – חלק מהערכים שגדלתי עליהם, אמנם קשורים בעיקר לחינוך שקיבלתי מהוריי וסבא שלי ז"ל (שאצלו גדלתי ב-4 השנים הראשונות לחיי), אבל חלק מהם גם לא היו קיימים בי היום אילולא היו גם כמה מחנכים בבתי הספר שהשפיעו עליי באופן זה או אחר.
לא כל המורים "מחנכים" (וסליחה, אבל אני לא רואה במילה "אילוף" מילה גסה – אנחנו מאלפים כלבים כדי שיהיו מנומסים ולא יעשו צרכים בבית, ואני לא רואה סיבה למה לא לעשות אותו דבר עם בני אנוש), אבל יש כאלה – והם אלה שצריכים לאסוף בפינצטה ולתת להם תמריצים ותנאים טובים יותר.
אני חושב שבתי הספר שהייתי בהם – חלקם לפחות – בהחלט היו סביבה שעודדה למידה. יחד עם זאת, אני מסכים איתך שהמצב השתנה היום, ולכן אני חושב שיש פה בעיה.
השאלה שעולה ממה שכתבת, היא האם צריך לבטל לחלוטין את מוסדות החינוך. לצערי, אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמינו.
השאלה השניה היא האם יש דרך לשפר את המצב הנוכחי. לדעתי, עוד אפשר.
וכאן אני מגיע גם לנקודה שעירא העלה.
@עירא – המילה 'הפרטה' הפכה להיות מילה גסה בגלל כל מיני גורמים פרטיים, שדואגים לתחת של עצמם יותר מלעובדיהם או לטובת הכלל.
גם אני חושב שהפרטה כוללת של מערכת החינוך אינה פתרון מספיק טוב. ולכן אני חושב שצריך להיות פה שילוב של פיקוח של משרד החינוך, מול יחידות עצמאיות של רווח והפסד במוסדות ההשכלה השונים. אפשר לעשות fine tuning ולהגיע לנוסחה אופטימלית, ואני חושב שבסה"כ הרעיון המרכזי שעומד בתוכנית לעיל הוא לא רע בכלל.
חוק חינוך חובה חייב לחול על כולם לדעתי, ואותו לא צריך לשנות. כאמור – יש שם סעיף שנוגע גם למצב בו ההורים מחליטים לא לשלוח את ילדיהם למוסד חינוכי כלשהו.
האם התוכנית היא אופטימלית? – כפי שכתבתי, יש כל מיני שיפורים ותוספות שצריך לעשות, כדי שהתכנית לעיל תהיה כזו. מקצועות ליבה הם חשובים, ואלה לא הוזכרו בתכנית הזו (למרות שהייתי משנה כמה ממקצועות הליבה האלה, כאמור – לדעתי לא כולם צריכים ללמוד תנ"ך ,למשל).
הפרטה כוללת היא לא פתרון לשום דבר. בתכנית הזו שנחשפה, אין כוונה להביא איזה "לבייב" או טייקון אחר שיפתור את כל הבעיות.
העניין הוא, שחייבים להודות שמערכת החינוך עומדת בפני שוקת שבורה, ולפי מה שקורה במדינה בנושאים אלו – לא נראה שדברים הולכים להשתפר בשנים הקרובות, ואם כבר – אז להיפך. אנחנו מורידים את מערכת החינוך לרמת זנות, וכולם נפגעים מזה: המורים, התלמידים, השוק היצרני העתידי ועוד.
השורה התחתונה לדעתי היא, שיש וצריכה להיות מהפיכה מחשבתית בכל מה שקשור למערכת החינוך בארץ.
זה ענין של סדר עדיפויות. אם תקציב החינוך ילך ליצירת זמן עבור הורים, יהיה כזה זמן.
ברור שכל אחד צריך ללמוד במובן שמוחו צריך להשתנות באופן שיכיל את היכולת החדשה הזו. יש כאלה שזקוקים למורה, יש כאלה שיסתפקו בספר או בהסתכלות על מומחה, אבל אף אחד לא זקוק לבית ספר, וודאי שלא לבית-ספר כפוי.
פחחח. האחיינית שלי למדה ספרדית מצפיה בטלנובלות.אשתי למדה כמה שפות מטיולים בארצות שונות. אני למדתי פורטוגזית מספר. אני לא מכיר אף אחד שדובר שפה זרה וכל לימודיו באו מבית הספר – להפך, אני מכיר רבים שלמדו כמה שנים שפה בתיכון וכיום יודעים אולי לספור עד עשר. כלכלה לא למדתי, אבל אחרי המשבר האחרון הבנתי שידיעותי בכלכלה נכונות יותר משל מנהלי בנקים רבים. לגבי מתמטיקה, בתי הספר גורמים נזק ברור בכך שהם יוצרים הרבה אנשים שפוחדים ממתמטיקה ומעט מתמטיקאים שהיו לומדים זאת בכל מקרה.
כמו שאמרתי, זה ענין של החלטה. אם מספיק אנשים לא ירצו לשלוח את ילדיהם לבית הספר, אנחנו נחיה בעולם שבו זה פשוט.
גם אני, אבל זה כי גדלנו בידיעה שאין ברירה וזו הדרך היחידה ללמוד. לא למדנו איך ללמוד בעצמנו כי אנו מאמינים בדוקסה שאי אפשר ללמוד קרוא וכתוב בלי בית-ספר (שטות גמורה). אם תאמין שאתה יכול, תוכל, כמו הגיבור של הסיפור "מקצוע" של אסימוב.
בלי איזושהי מסגרת זה יותר קשה כי התרגלנו לכך שלימודים זו מטלה קשה, וצריך עזרה ומישהו שידחף אותנו. בלי מסגרת של 12 שנות לימוד כפוי? ודאי שהיית. כיום יש קורס באוסטרליה לאנלפבתים מבוגרים שלא היו יום בבית הספר. הקורס נמשך שנה, ובסופו הם מקבלים תעודת 12 שנות לימוד שאיתה ניתן ללכת לאוניברסיטה. לא חראם על 12 שנים של בזבוז זמן?
חלק מהערכים שלי קיימים בגלל אנשים שפגשתי והשפיעו עלי. הסיכוי לפגוש כאלה בבית הספר הוא קטן כי אין הרבה מורים כאלה, אבל ילד שפוגש מבוגרים כמעט רק בבית הספר, יקבל את ערכיו מאיפה שימצא אותם. אני מנחש שהשפעה טובה על ילדים נפוצה יותר אצל מדריך בחוג קרטה או ציור, במקום שבו הילד רוצה להיות.
אני חסר מלים. אתה רוצה שילדיך יהיו כלבים? חשבתי שרצית מנהיגות, מדינה של מובילי דעה, מוחות מבריקים. עם אילוף תקבל פחדנים.
המצב בהחלט יותר גרוע, אבל הוא אף פעם לא היה טוב. אי אפשר לעודד למידה ע"י כפיה.
ודאי. אנחנו זקוקים לכוח עבודה זול שאולף לדעת שאין לו מה לשאוף ליותר.
@מודי – בוא נעבור שלב שלב, כי אני חושב שהבנת אותי באופן שונה ממה שהתכוונתי.
על עניין מקצועות הליבה:
שפות – על כל סיפור שאתה מתאר אני יכול לזרוק עשרה 'על המקום', של חבר'ה שלא מדברים מילה באנגלית (שפה די בסיסית, גם במדינת ישראל), בגלל שבבית הספר הם החליטו לוותר לעצמם. ודרך אגב – אני יודע שבית הספר אינה חזות הכל בעניין זה. אתה חייב גם לרצות לעזור לעצמך ללמוד. אבל את הדחיפה הראשונה בתי הספר יכולים להקנות ואף מעבר לכך.
יש לי חבר טוב, מתכנת נהדר, שלא יודע מילה באנגלית, וזה מטורף! אף חברה לא מוכנה להעסיק אותו (וכבר למעלה מ-10 שנים שהוא מחפש).
חסרים סיפורים על כדורגלנים ישראלים שלא יודעים מילה באנגלית והלכו לשחק בחו"ל והתפדחו? לאחרונה ראינו את ארבייטמן, אבל הוא רק דוגמא אחת. כאמור – יש הרבה סיפורים…
כלכלה – אני לא מדבר על מיקרו ומאקרו. אני מדבר על הבנה בסיסית של השוק וההבדל בין קפיטליזם לסוציאליזם, על היכולת להבין מיסים, ביטוח לאומי וכאלה.
מתמטיקה – אין ספק שצריך להנגיש את זה יותר לתלמידים. בזה אני מסכים איתך. זו גם הסיבה שאני חושב שצריך לבחור מורים כאלה במיוחד בפינצטה.
לגבי הזמן הבלתי-מוגבל של ההורים:
מודי, זה לא 'עניין של החלטה' בלבד. אתה שוכח, שאנחנו צריכים גם אנשים שיהיו במפעלים, ומה לעשות, העבודה שם יותר קשה ולוקחת יותר זמן, וכן – גם משלמים שם פחות. לא כולם יכולים לעבוד מהבית ולא כולם יכולים להביא את תלוש המשכורת שאתה מביא היום. אנחנו לא חיים בעולם אוטופי, מודי – ונראה לי שאתה שוכח את זה כל הזמן.
לגבי הקורס באוסטרליה:
סלח לי, אבל לא הייתי רוצה להשתוות ולו ליום אחד לאף אנאלפבית אוסטרלי (קרוא וכתוב, ד"א, למדתי עוד מסבא שלי ז"ל, בזמן שהייתי בגן – באנגלית). בלי קשר, ספר לי בבקשה: מהם אחוזי האנאלפביתים האוסטרלים שמסיימים תארים אקדמיים?
עזוב את אלה שמתחילים. גם אני יכול להתחיל ולנשור אחרי חודשיים.
כמה מהם אשכרה מנצלים את התעודה הזו, מתחילים ומסיימים תואר באוניברסיטה באוסטרליה, וכמה מהם מגיעים למשרות שבהן הם יוכלו לפרנס את משפחתם ללא בעיה מהבית בעתיד?
כשתביא לי תשובות לזה, אני אשמח לשמוע על "בזבוז הזמן" בבתי הספר.
לגבי המורים שהשפיעו עליי:
ברור שאין הרבה מדי כאלה, וברור שיש יותר אנשים שהכרתי מחוץ לבית הספר (אבל הרבה מהם כן קיימים באקדמיה) שהשפיעו עליי: סבי, למשל השפיע עליי יותר מכל מורה. ועדיין – טני טוען שאפשר לשנות גם את זה.
לגבי האילוף:
לקחת את מה שאמרתי והפכת אותו למשהו מילולי מדי. אני לא מתכוון לכך שבני אדם יהיו כמו כלבים (למרות שבהחלט יש כלבים שהכרתי, שהיו הרבה יותר חכמים וטובים מאנשים מסוימים שיצא לי להכיר, אבל נשים את אלה בצד), אבל גם כדי לבנות מנהיגות, צריכים להיות כללים בסיסיים, שבהם החברה שלנו תתפתח, אחרת אנחנו נחיה באנרכיה טוטאלית.
המילה "אילוף" אולי אינה המתאימה ביותר, כפי שציינת, אבל ישנם כללים בסיסיים שאנחנו צריכים לחנך בהם את ילדינו. ואולי זה לא נשמע ככה, אבל זה די דומה ל"אילוף".
אנחנו מלמדים את ילדינו (חלקינו לפחות) לא לזרוק אשפה ברחוב, אנחנו מלמדים את ילדינו על נימוס ודרך ארץ, ואנחנו מלמדים את ילדינו שרצח וגניבה זה רע, ואהבה ורומנטיקה זה טוב (לצורך הדוגמא, כמובן). האם אין בזה סוג של אילוף?
יכול להיות שאצלינו, בניגוד לבעלי חיים, ניתן להסביר בצורה קלה יותר את ההיגיון שבדברים שאנו עושים, אך זה ההבדל העיקרי לדעתי.
תסכים איתי שאם כל אחד ירצח או יגנוב, יזרוק זבל איפה שהוא רוצה וכו' – החברה שלנו תהיה בבעיה לא פשוטה.
יכול להיות שבתי הספר אינם מעודדים סביבה לימודית תומכת – אבל זה דבר שניתן לשנות בכל מיני אמצעים: הקטנת מס' התלמידים בכיתה, תמריצים למורים, וכן – גם יכולת בחירה של התלמידים על מה הם רוצים ללמוד באופן כללי (וזה חייב לכלול לימודי ליבה מסוימים). אולי התלמיד לא יקבע את מה הוא רוצה ללמוד בכל שעה ושעה, אבל הכיוון הכללי אליו ישאף יהיה בידיו (או בידי הוריו, תלוי בגילו וביכולת קבלת ההחלטות של הילד).
מעבר לכך, יש עוד משהו שיש בבתי הספר, שקשה להקנות לילד שלומד רק בבית הוריו, וזה כישורים חברתיים. ילד חייב לדעת להתמודד עם כל מיני סוגי אנשים (מבוגרים וצעירים ממנו, בני מעמדות שונים וכו') ומצבים, שהסביבה המוגנת בבית לא יכולה להקנות. אני מכיר יותר מדי אנשים שההורים שלהם היו מגוננים מדי, והיום, בגיל 30, חיים בבעיה לא פשוטה, כשהם פתאום מגלים עולם חדש. בגיל הזה, אם אין לך את הכישורים הנחוצים, אני לא מקנא בך.
ידידי – מוסדות החינוך אינם 'מוסדות אילוף', כפי שאתה טוען, לדעתי. יש בהם לא מעט ערכים מוספים שאתה לא מתייחס אליהם.
ויש לי עוד משהו קטן לומר לגבי עידוד למידה ע"י כפייה: מודי, הסתכל נא על המגזר החרדי, אותו מגזר שאינו "כופה" על ילדיו לימודי ליבה: הם בורים! אנשים שחיים על קצבאות, אשר משולמים ע"י מי? הממ… נכון מאוד! – ע"י אלה ש"כפו" עליהם ללמוד, המסכנים…
מודי, אחד הדברים ששמתי לב אליהם בשנים האחרונות באקדמיה (ולא רק עכשיו, כאמור, אלא גם כשעשיתית לפני 10 שנים את התארים הקודמים) הוא, שאם לא נותנים לך מטלות/מבחנים וכו' – דברים שאתה מכנה 'כפייה' – הסיכויים שתצא עם יידע כלשהו מהקורס הזה קלושים עד לא קיימים.
כמובן שקיימות 2 טענות:
1. שהקורס לא כל כך חשוב כי הוא לא מעשי / מיושן / המרצה דפוק (מחק את המיותר) – אבל אז לשמחתי המוח שלי יותר לזרוק את מה שלא חשוב עבורי לפח ההיסטוריה.
2. שגם ללא מטלות הייתי זוכר, אם הקורס חשוב בעיניי – טענה נכונה חלקית: כבר הוכח שחלק מהיכולת לזכור דברים (גם אם הם מאוד חשובים), הוא באמצעות אימון של שליפת זכורונות, וכי המוח מצליח לשלוף זכרונות מכתיבה טוב יותר מאשר מקריאה.
מודי – אף אחד לא כפה עליי ללכת לאקדמיה ללמוד תארים אילו או אחרים. אף אחד.
הסיבה שעשיתי את זה היא בכדי ללמוד דברים חדשים, ואין ספק שנוח לי יותר במסגרת (וניסיתי את האונ' הפתוחה – זה ממש לא היה בשבילי). זה נכון בדיוק כפי שמתאים לי להיות שכיר יותר מעצמאי: אולי זה אופי אולי פחדנות, אבל זו עובדה.
וד"א – אם כבר מדברים על כפייה – אף אחד גם לא כופה על אף תלמיד להישאר בכיתה. אני לא צריך לספר לך כמה "חשישניקים" ו"מבריזנים" יש בבתי הספר. העניין הוא, שברוב המקרים – אלה שחיששו או הבריזו – אוכלים אותה בעולם האמיתי. ולרוב הם גם פשוט יותר בורים, מדברים בשפה מלוכלכת, קוראים פחות ועוד.
ולסכם את הכל:
אני מסכים איתך באופן חלקי בלבד. לומר שלא צריך בתי ספר זו הגזמה פראית לדעתי, וגם מסוכנת. צריך גם צריך אותה, ולא בשביל להפוך אנשים לרובוטים צייתניים, אלא בשביל להקנות כלים בסיסיים חשובים (ולא רק קרוא וכתוב).
האם המערכת הזו מושלמת? רחוקה מזה. יש הרבה מה לשפר (וכנראה לא רק בישראל, למרות שאני מתייחס רק למערכת החינוך המקומית).
האם ניתן לעשות את זה בצורה אופטימלית? אני מאמין שכן, אם מקבלי ההחלטות למיניהם יצליחו להתעלות על שיקולים פוליטיים צרים ועל הכסת"חים.
כל צמיחה עתידית מחייבת ויתור על צריכה מיידית. ברגע שנבין את זה, ונחשוב לטווח ארוך יותר, נצליח.