רפואה "ציבורית" – חלק א'

לפני שאני מתחיל לכתוב על הנושא הזה של רפואה "ציבורית" ועל הסיבה שבגינה שמתי את המילה ההיא במרכאות, אני רוצה לפתוח בכמה מילים על העיתונות הכלכלית. בשנים האחרונות, אני נוטה, מתוך בחירה כמובן, להיחדף למוספים יומיים של כלכלה, בין אם מדובר ב"ממון" של ידיעות אחרונות, כלכליסט או דה-מרקר, תחום הכלכלה מעניין אותה ומושך אותי, ואני מניח שזו גם אחת הסיבות לכך שאני מסיים עתה את התואר הזה במנהל עסקים. תחום הכלכלה וההשפעות שלו – הן האישיות והן הגלובליות, הם במאקרו והן במיקרו – מצליחים לרתק אותי.
בתוך כל הכתבים והכתבות למיניהן, ישנם 2 כתבים, שניהם כתבי ידיעות אחרונות, שאני מתמוגג מלקרוא את הטורים והכתבות שלהם, את הניתוחים המעמיקים שלהם ואת הדרך בה הם מציגים את הנתונים, שנוטים להסתתר מעיניהם ה"בלתי-מזוינות" של האזרח נרגיל, ההדיוט. שני הכתבים האלה הם סבר פלוצקר וגדעון עשת – שגם אם לעיתים קרובות אינם רואים עין בעין אירועים מסוימים, נקודות המבט האישיות שלהם, הניתוח ומסקנות המחקרים שהם מביאים בפני הקורא, גורמים לי להעריך מאוד את דעתם.

לפני כשבוע, ביום ראשון ה-10.4.2011, במוסף "ממון" יצא סבר פלוצקר נגד כל ההגדרה של "רפואה ציבורית" בארץ, והראה, שכל המערכת הזו נמצאת תחת קריסה, שחוקה לעיפה ועוד. מה שהדהים אותי, הם הנתונים שהאו הביא מדוחות ה-OECD אודות ישראל שהתפרסמו, ומההיסטוריה של מערכת הבריאות בארץ. אין לי מספרים כדי לבסס זאת, אבל לדעתי, מעטים הם האנשים שקוראים בעיון את המוסף הזה (שלצערי לא התפרסם בגיליון סוף השבוע, שם היה מקבל תפוצה רחבה בהרבה) על כתבותיו. כי אם כן – הטור של פלוצקר היה צריך, לכל הפחות, לעורר דיון מעמיק ורציני.
בשבועיים האחרונים נכתבו ונאמרו מילים רבות על מערכת הבריאות ועל שביתת הרופאים. אבל הנה כמה נתונים, שספק אם מספיק אנשים נחשפים אליהם, בהיבט הכלכלי. אני אצטט כאן את כתבתו של פלוצקר. קחו רגע נשימה עמוקה ותקראו. אני בטוח שתפנימו מהר מאוד איך המדינה מתנהלת בכל מה שקשור לבריאות האזרחים שלה:

הדיון בשכר הרופאים בישראל עמוס בצדקנות ובצביעות. הצביעות מתחילה עם האמירה לפיה מערכת הבריאות בישראל היא ציבורית, ואין לשנות זאת. מערכת ציבורית? נכון ל-2010, המדינה מממנת כ-57% בלבד מההוצאה הלאומית לבריאות. זה שיעור המימון הציבורי מהנמוכים ביותר בעולם.
בדירוג 32 המדינות התעשייתיות המפותחות החברות ב-OECD, לפי אחוז המימון הציבורי של מערכת הבריאות, ממוקמת ישראל במקום השלישי מהסוף. רק בארה"ב ובדרום קוריאה משתתפות הממשלות בביטוח הבריאות של אזרחיהן בשיעורים נמוכים מאשר בישראל.
"המימון הציבורי של הבריאות בישראל", נכתב בסקירה של הארגון, "נמצא הרחק למטה מהממוצע המקובל ב-OECD, שהוא 73%".
נחזור על הנתון: במדינה מערבית מתוקנת מממנת הממשלה כ-73% מסך כל עלות האספקה של שירותי הבריאות לאזרחים. בישראל היא מממנת רק 57% (לעומת 70% מימון ציבורי ב-1996/97). השאר ממומן על ידי ביטוח בריאות פרטי לסוגיו, וכן ישירות מהכיס שלנו….
אזרח ישראלי מממן ישירות מכיסו 30% מהוצאות הבריאות שלו, השיעור השלישי הגבוה מבין המדינות החברות ב-OECD וכפול מהנהוג במדינות אלו. יש לנו כיום מערכת בריאות ציבורית הכי פחות ציבורית שאפשר.
לא זו היתה כוונתו המקורית של חוק ביטוח בריאות ממלכתי כשנחקק בימיו של חיים רמון כשר הבריאות. הכוונה היתה לגבות מס בריאות פרוגרסיבי מכלל התושבים – שכירים, עצמאים ומעסיקים. מס הבריאות אמור היה לממן גישה פתוחה ושוויונית של האזרח הנזקק, ללא הבדל גיל, מין, מוצא ויכולת כלכלית, לשירותי הבריאות המתקדמים ביותר. רק מה? בהמשך בוטל מס הבריאות על המעסיקים, קופת האוצר לא עמדה בעלות המימון הנוספת שנדרשה כדי למלא את החסר, וחלקים גדלים והולכים של מערכת הבריאות עברו הפרטה כפויה. מחוץ לסל הבריאות הבסיסי התפשט במהירות "ביטוח משלים". הוא נפוץ כיום, בצורות שונות, אצל שלושה רבעים ממשקי הבית בישראל. אנחנו משלמים גם מס בריאות גבוה וגם ביטוח בריאות פרטי גבוה.

אתם הבנתם את זה, ברוך?
מכל כיוון אפשרי, המדינה הזו דופקת את האזרחים שלה – ואנחנו שותקים.
אנחנו נוטים להתפאר במערכת הבריאות הציבורית, ולדבר על כך שבאמריקה אף אחד לא יורק לכיוונך. אז נכון – באמריקה זה באמת ככה. אבל מה עם שאר המדינות המפותחות? רק לאמריקה משווים אותנו? ההשוואה לארה"ב היא בריחה יפה מהמציאות, אבל התעלמות מהנתונים שהוצגו לעיל, נתונים מספריים חד וברורים, היא בדיוק מה שמצפים מאיתנו באוצר. ועכשיו ברצינות:האם נראה לכם, אחרי שקראתם את הנתונים האלו, שיש לנו מערכת בריאות ציבורית תקינה, או שהעניין הזה זיעזע רק אותי??

לגבי שכר הרופאים עצמו וכל מה שעומד מאחורי השביתה, יש לי לא מעט השגות. סבר פלוצקר כותב על כך, ששכר הבסיס של רופא, אחרי כל שנות לימודיו, הוא כ-12 אלף ש"ח ברוטו לחודש, וכי את שאר מרכיבי העלות, המביאים את הרופאים לשכר משתנה מאחד לשני – מרכיבים סעיפי ישראבלוף שונים, הכלולים במערכת התגמולים התלויה בתאגיד אליו משתייך הרופא. זה יכול להיות על אקסטרה משמרות, ביצוע ניתוחים מקצרי תורים וכו'. בתכל'ס, אם התאגיד הרפואי שאליו משתייך הרופא לא עשיר מספיק בכדי לתגמל אותו, הרופא הציבורי פונה לפרקטיקה הפרטית, או לפחות משלב בין השניים, מה שמביא אותו לעבודה של לפחות משרה וחצי. אחת הדוגמאות שיוצא לי לראות לפעמים, דבר שמקומם אותי מאוד, הוא להגיע לחמי (שהוא רופא משפחה וילדים – והיום בדיוק הוא חוגג 60 אביבים! מזל טוב עגול שכזה) ולחמותי בשבת, ולראות אנשים דופקים על הדלת בביתם, בלי בושה, ודורשים טיפול לילד שלהם, כאילו לרופא אין חיים פרטיים. 15 דקות נסיעה מהם יש בית חולים שנותן שירותי חירום. למה הוא אמור לקבל אותם בשבת, ועוד אצלו בבית??! מה קרה? אני לא זוכר שמימיי העליתי אפילו בדעתי להפריע לרופא/ת המשפחה שלי בשבת, גם אם לא היו שמורי מצוות. זה נימוס בסיסי! בשבת האחרונה זה קרה פעמייים במהלך 45 דקות ששהינו שם (כשבאחת מטופל כלשהו לא הרגיש טוב, ובשני הילד נפצע קלות – שני מקרים שיכלו להיות מטופלים במיון בית החולים הקרוב). זה נראה לי פשוט אבסורד!

אני יודע שלא מעט יקפצו ויזעקו, כשאני אגיד את המשפט הבא: אני חושב שצריך לאפשר לרופאים לבצע שר"פ (שירותי רפואה פרטיים) במסגרת בתי החולים הציבוריים – כפי שכבר קיים ומיושם במשך שנים בבתי החולים הציבוריים בירושלים (שתי ההדסות, ביקור חולים ושערי צדק).
לפני שאתם קופצים, קבלו עובדה פשוטה: הרופאים הבכירים נמצאים בבתי החולים עד הצהריים, ומשם ממשיכים לבתי החולים הפרטיים או לקליניקות הפרטיות שלהם. זו עובדה. כל מי שעיניו בראשו רואה את זה. מי שמשלם על כך הם המטופלים.
עכשיו השאלה היא פשוטה: האם אתם רוצים שהרופאים הללו יישארו בבתי החולים גם בשעות אחרי הצהריים, בכדי לקבל תמונת מצב טובה על בן משפחתיכם, אהובכם או חברכם? זו, בתכל'ס, השאלה היחידה שצריכה להישאל. אז כן, הביטוחים המושלימים, המושלמים, כסף, זהב או פלטינה, יצטרכו לשלם עבור טיפול טוב יותר. אבל גם ככה אתם משלמים את הביטוחים האלו! לפחות 75% מהאוכלוסייה בישראל, משלמת כסף רב על ביטוחים פרטיים יקרים להחריד. לדעתי המספר אף גבוה יותר. אז למה לא לנצל את קופות החולים ואת הביטוחים האלו? האם אתם לא משלמים בדיוק עבור המטרה הזו גם ככה?

אז כן – אני בעד שר"פ בבתי החולים הציבוריים, ואני בעד שימוש בביטוחים שאנן משלמים לקופות החולים. האם זה אומר שאני גם בעד העלאת שכרם של הרופאים? או.. אז זהו, שקשה לי לענות על זה באופן חד-משמעי. מצד אחד, אם יתאפשר שר"פ נורמלי, כל הדיבורים על העלאת שכר, שבתכל'ס לא תשנה דבר (ואני בטוח שהאוצר, במוקםד או במאוחר, יגיע לאיזה הסדר איתם, שיכולול העלאה במה פעימות – לא בדיוק בסכומים שהרופאים דורשים, אבל תהיה פשרה זו אחרת), וזה בדיוק מה שהאוצר רוצה שיקרה. האוצר רוצה עוד שנה-שנתייים של שקט. זהו. אין שום מחשבה לטווח הארוך. בעניין הזה אני חוזר לדבריו של פלוצקר, שכותב בהמשך הטור שלו, שמה שצריך לקרות פה זו מהפיכה אמיתית, מהיסוד, במערכת הבריאות. לא רק איזו תוספת של כמה מאות מיטות בכל הארץ (והנתונים בתחום הזה גם מפתיעים, וקראתי עליהם גם לפני טורו הנוכחי של פלוצקר: בזמן שהאוכלוסיה בישראל כמעט והכפילה את עצמה, לא נוספה ולו מיטה אחת לבתי החולים בארץ ב-2 העשורים האחרונים! ).
האם מהפיכה כזו תקרה הפעם? אני בספק.

בנוסף, יש לי בעיה קשה עם היחס, שחולים מקבלים היום במערכת הבריאות ה"ציבורית" הזו.
ועל זה אני אכתוב בחלק ב'..


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

10 תגובות לפוסט “רפואה "ציבורית" – חלק א'”

post_author." -->\n"; ?>
  1. מרק ק. הגיב:

    זו בעיה רצינית כשפותחים פוסט בתיאור של סבר פלוצקר ככתב כלכלי רציני. "הבעיה" העיקרית איתו היא שהוא מספיק מסודר בשביל שלא יהיו לו כשלים לוגיים פנימיים בכתיבה שלו, אבל הנחות יסוד מוטעות יש לו בטונות.
    ראשית כמובן לממשלה אין כסף, רק לאזרחים יש כסף ולכן הם תמיד מממנים 100% מהמערכת, אבל מעבר לסמנטיקה, אין שום הגיון בהשוואה יחסית כאשר מה שמושווה אינו דומה כי שירותי הרפואה שהישראלים צורכים אינם זהים לאלו של האמריקאים וגם לא לאלו של הנורבגים.

  2. אלה הגיב:

    לדעתי כל אדם באשר הוא זכאי לשירות הרפואי הכי טוב ומסור שהוא יכול לקבל. זה מבטל לגמרי את שירותי הרפואה הפרטית. אולפ אני יודעת שלהגיע לשם זה אוטופיה, בדיוק כמו להגיע לממשלה ישרה, נמרצת ודואגת לאזרחיה ב-א-מ-ת…

    אולי ב-2012 יהיה פה גן עדן… (-;

  3. גיא הגיב:

    @מרק – ראשית, סלח לי, אבל כן – אני חושב שסבר פלוצקר הוא כתב כלכלי רציני מאוד, ואני מחשיב את דעתו.

    שנית, אני לא מבין למה אתה מתכוון באמירה שלך – כיצד בדיוק שונים שירותי הרפואה בין המדינות המפותחות? אני אשמח אם תוכל להעיר את עיניי בנושא.
    אני מסכים איתך שיש הבדל משמעותי במדיניות הרווחה ועלות השירותים הציבוריים המסובסדים ע"י המדינה, אבל על זה בדיוק מתקיים הוויכוח.

    שלישית – לממשלה אין כסף?? אז איך אתה קורה לכל השקעותיו של בנק ישראל בחו"ל? כיצד את מסביר את תקציב הממשלה השנתי? הרי ברור לכל שלא כל התקציב מגיע ממשלמי המיסים, וגם שהגירעון של מדינת ישראל הוא עדיין אינו גדול דיו בכדי להצדיק את מה שאתה אומר. העובדה שיש חברות דירוג בינ"ל (שעל יעילות ההחלטות שלהן אני בהחלט לא מוכן להגן – אבל זה כבר סיפור אחר), ושמשקיעים נוטים לפעול על פי אותן חברות דירוג, מוכיחות בצורה חדה שלממשלות יש כסף, והן אכן מנפיקות אג"חים למיניהם.
    אני מתקשה להבין כיצד מדינה יכולה להנפיק אג"ח בבורסה, מבלי שיהיה לה כסף, בטח לא כאלה שהסיכון שלהן (לפחות במקרה של ישראל) נחשב לנמוך מאוד. אם התחייבויות הממשלה למשקיעיה היו תלויות בכספי הציבור (דהיינו משלמי המיסים בלבד), היינו במצב גרוע בהרבה.

    היית רוצה להבין, כיצד אם כן אתה מודד – ואני מתכוון במספרים מוכחים, בעלי היגיון לוגי ברור – את מה שקורה במערכת הבריאות? לצערי, ממשלות ישראל – ולא רק זו הנוכחית – דאגו למוטט את מערכת הבריאות בצורה מחפירה, בדיוק בגלל התהליך שמתואר בטור של פלוצקר. אם אתה לא מסכים עם ההנחה הזו, ני אשמח אם תפרט איך הגעת לטיעונים אחרים.

    @אלה – אני לא חושב שרפואה פרטית היא שורש כל הרע במערכת הבריאות הציבורית. רחוק מכך. אני חושב שעצם העובדה שאנחנו נאלצים לשלם ביטוחים משלימים ומס שתכ'לס הולך לכיס אחר של אותו ביטוח לאומי, שלא נותן לאזרחים כלום בתמורה ל"השקעות" בו (מה שהיה אמור להיות תפקידו של הביטוח הלאומי מלכתחילה) – זו הבעיה העיקרית.
    העובדה שאנחנו משלמים מס בריאות חסר כל היגיון, ללא שייעשה בו שימוש בדיוק למטרה שלשמו נחקק – כאן נמצאת הבעיה. אם היו מתחילים להוסיף מיטות בבתי החולים הציבוריים, אם היו מוסיפים תקנים לרופאים ואם היו מטפלים ביחס המגעיל שחולים מקבלים בשירות הציבורי – היינו בעולם אחר. אבל זה מה שקורה, כשסגן הבריאות לוקח את הכסף מהמס הזה, ונותן אותו לפרזיטים בישיבות ובכנסת, שלא תורמים למדינה הזו בשיט. במקום שהכסף יגיע למי שנתן אותו, הוא מגיע לכל המקומות הלא נכונים.
    הרפואה הפרטית מצילה היום חיים, במקומות שהשירות הציבורי כבר מאוס, מלא במחדלים וברשלנויות אינספור. ללא הרפואה הפרטית, סבתא שלי היתה נמצאת היום בחור הזה שנקרא "בית רבקה" או במקומות גרועים ממנו.

    בדבר אחד אני כן מסכים איתך – אנחנו עוד רחוקים מהמצב האוטופי, שבו כולם יקבלו שירות רפואי אמיתי, בהתאם למה שהם משלמים למדינה לאורך כל חייהם. עד אז, אני מעדיף שיהיה שירותי בריאות פרטית (ומי כמוני יודע שבמצבי הכלכלי, זה לא שאני יכול לבחור בשירותים אלו, מבלי התשלום החודשי לביטוח המשלים של מאוחדת).

    בקיצור – מה שאני חושב שכן צריך לעשות זה אחד משניים:
    1. שמס הבריאות שאנחנו משלמים מדי שנה יוקצה אך ורק למערכת הבריאות הציבורית ולשיפורה המתמיד. כדי שבתי החולים לא יצטרכו לקושש נדבות אצל סמי עופר, שרי אריסון ושות' (מי שראה את שני המגדלים החדשים באיכילוב, של סמי ושרי, לא יכול שלא לתהות למה המדינה לא מימנה את הסיפור הזה לגמרי).

    2. שיבוטל מס הבריאות בכלל. ואם כבר – שיעשו את אותו הדבר לביטוח הלאומי, שהאוקסימורון שעולה משמו זועק לשמים כבר שנים.

    • מרק ק. הגיב:

      גיא, בארצות הברית יש בעית השמנה עם מחלות נלוות, באנגליה בעית שתיה ומחלותיה, בישראל פצועי פיגועיים ומלחמה. באירופה האוכלוסיה גריאטרית, בישראל היא צעירה. בחלק מהארצות מהגרים לא חוקיים מקבלים טיפול זהה לזה של אזרחים, באחרות לא (ואז הם נחשבים מחוץ להוצאה הציבורית). בחלק מהארצות טיפולי שיניים נכללים בהוצאה ציבורית בחלק לא. בארצות הברית הנשים עוברות הגדלת חזה ובישראל הגברים עוברים מריטת שערות מכל הגוף.
      לפני שניתן להשוות צריך לראות שהדברים שמשווים ביניהם הם אכן דומים מספיק בשביל להיות ברי השוואה ופלוצקר מדלג על החלק הזה באופן עקבי בכל הכתיבה שלו.

      לממשלה אין כסף, אחרת היא לא היתה צריכה לגבות מיסים. בנק ישראל הוא *בנק* ואינו חלק מהממשלה (ולפי חוק אסור לו להלוות כספים לממשלה בצורה ישירה או עקיפה), ובכל מקרה בהתחשב בכל ההלואות שהממשלה לקחה במשך השנים, גם אם יש לה במקרה כסף במקום כזה או אחר, הכסף הזה חסר משמעות ליד החובות שלה.

      תפקוד מערכת בריאות ניתן למדוד רק בצורה אחת, זמן הטיפול והתוצאה של הטיפול. מי שחולה בכלל לא מענינת אותו הסיבה שבגללה הוא לא מקבל טיפול, או טיפול חלקי, האם זה בגלל שהוא עני מדי או בגלל שביורוקרט החליט שהטיפול לא נחוץ. לכן, מה שחשוב זה האם המערכת מטפלת בצורה משביעת רצון מבחינת הנגישות לטיפול והטיפול בכל מי שזקוק לו. (כמובן שעוד לפני כן צריך להחליט האם ניתוח הגדלת שדיים וויאגרה הם אכן טיפולים רפואיים)

  4. גלעד הגיב:

    יש לי הרבה מה לכתוב על זה, אבל מעט זמן. רק בקצרה למרק – תקציב הממשלה אכן מגיע מהאזרחים, אך נגבה בצורה לא שוויונית (אידיאלית, בצורה פרוגרסיבית) ומחולק ע"פ מה שהממשלה מחליטה, ולאו דווקא ישירות לאזרח ממנו נלקח הכסף. כך, אם כ- 30% מהוצאות הרפואה הן פרטיות, זה אומר שה- 30% האלו טיפלו באנשים שהיה להם כסף שלהם לתת למערכת (או לוו כסף מהבנק, או כל דבר דומה). ה- 70% הנוספים מחולקים ע"פ, למשל, סל הבריאות, וכמשכורות לרופאי קופת חולים, שיפגשו אדם בלי קשר לכמות הכסף שלו.

  5. vandersister הגיב:

    פוסט מרתק על בעיה כאובה ביותר. תודה. אין לי הרבה מה להוסיף, קטונתי מלהבין את בעיות הכלכלה הכרוכות בסכסוך השכר הזה. אני כן מאמינה שלרופאים מגיע שכר יותר גבוה לא רק על ההכשרה הניכרת שהם עוברים אלא גם על האחריות הכבדה שמוטלת על כתפיהם, ועל שעות עבודה מתישות ומאמצות. לגבי התקציב?… כשמשרד הביטחון צריך איזה תקציב פתאומי בשביל מערכת הגנה כזו או אחרת, פתאום נמצא הכסף בתקציב המחורר של מדינת ישראל. אז אני פחות קונה את התירוצים ש"אין כסף". זה לא עניין של כסף, כמו שזה עניין של סדרי עדיפויות.

  6. גיא הגיב:

    @מרק – נשמע לי שאתה קצת תמים, או שלא ראית תקציב ממשלתי מימיך. הכסף ממיסים הנגבה מהאזרחים בהחלט לא מכסה את תקציב הממשלה השנתי. למעשה, יש הרבה מקורות הכנסה, ביניהן אג"חים שהממשלה מנפיקה ומיסי חברות ומשקיעים זרים, המאפשרים לממשלה להתגלגל.
    עם זאת – גביית המיסים חשובה, בכדי להגדיל את התקציב מספיק, כדי שכוווווולם יהיו מרוצים. בפועל, כמובן – סדרי העדיפויות במדינה הזו דפוקים מן היסוד: החינוך לא מקבל פה מספיק עדיפות (אם בכלל – נראה שמישהו שכח שמנוע הצמיחה הכי חשוב במדינה הוא חינוך, ולא ביטחון או ישיבות חרדיות), מערכת הבריאות נמצאת במצב גרוע מאין כמותו – אבל מה? כמו שוואנדר ציינה – כל פיפס הכי קטן ממערכת הביטחון, והעם צריך לשלם את המחיר של אוזלת היד והמנהיגות הרופפת (וזה מושג באמת עדין ל"מנהיגות" שיש כאן היום).

    ד"א – אם כבר מדברים על נתונים תכל'ס, אותה "צמיחה של 7.8%" שהציג האוצר לפני חודשיים היא עלבון לאינטיליגנציה, ובפועל הצמיחה אפילו לא עלתה על 4%. המס' המצוץ מן האצבע הזה הוא מושג "ברוטו" במקרה הטוב, ואינו כולל את הצמיחה פר נפש בישראל, שהוא הנתון 'הנכון' להצגה. האוצר והלמ"ס מטעים את העם תוך "ניים דרופינג" של מושגים מעולם הכלכלה, תוך ידיעה ברורה שרובינו לא מבינים בזה דבר.

    אחד הדברים שאני שמח שלמדתי בתואר שאני מסיים בקרוב הוא, שכל נתון כזה – וד"א, זה כולל גם את הנתונים על העוני (שבהם מדברים על גודל העוני אבל לא על פער העוני – שהוא הנתון החשוב באמת) – צריך לקחת בזהירות, ולנסות להבין מה לא אומרים לך.

  7. […] שהבטחתי בחלק הקודם, יש חלק שני, ובו אני אתרכז ביחס שקיים ברפואה הציבורית […]

  8. עירא הגיב:

    גיא, אני רחוק מלהבין בכלכלה, אבל מספיק נכתב על איך מערכת שר"פ בתוך בתי החולים תמוטט את שארית מערכת הבריאות הציבורית שעוד מתפקדת כי היא מכניסה אינטרסים כלכליים לשירות שהאינטרסים שלו – נסכים כולנו? – צריכים להיות בריאות הציבור.

    אין מה לעשות, השוק הוא קפיטליסטי, וכשמודדים הצלחה לפי מדדים כלכליים ומיקסום רווחים, דברים כמו תנאי עבודה ושכר נשחקים הצידה. בריאות החולים גם. השירות ניתן לפי יכולת הלקוח לשלם. אם הרווחים היו איכשהו נקבעים מלאכותית לפי אחוז הבראות או נפילת אחוז התמותה וכיוצא באלו פרמטרים שהציבור מעונין בהם, אז היינו במקום טוב יותר. תיארתי לך פעם את המצב בסין במחוזות כפריים? הרופא האיזורי מקבל משכורת גבוהה מאוד, אבל כל הוצאות הריפוי (או תוצאות כשלים בטיפול) יוצאות מכיסו, ואז האינטרס הכלכלי שלו הוא שכל תושבי הכפר או המחוז בריאים ולא מתלוננים, יוצא שמשקיעים נכון בטיפול ובטיפול נכון (למשל, קח נעלמות תרופות מסורתיות שלא פועלות משוק הבריאות הסיני, כולל דיקורים ושאר שטויות), ורופאים כאלו גם ישקיעו ברפואה מונעת כראוי. לדחוף סתם כך שר"פ לבתי החולים לא ישיג את המטרה, ואולי ירחיק אותך.

    זכור בבקשה שיש שיקולים שאינם כלכליים, יש אנשים שם, אני לא צריך להגיד לך את זה, נכון? אתה מכיר לא מעט מטופלים, אתה מכיר אפילו את העומס שנופל על המטפלים בחלק מהמקרים, הקפיצה למסקנה ששר"פ הוא פתרון קסם לא מתאימה לך.

    והנה עוד חיבור מצוין של החשיבות שבזכירת האנשים שמאחורי הנוסחאות הכלכליות…

  9. רוני הגיב:

    באיחור של כמה חודשים, רק הערה לגבי סבר פולצקר:
    מי שמגיע לחתונה של הבת של נוחי דנקנר, ועוד עם מתנה, לא ראוי להיקרא כתב כלכלי רציני.
    יש שמות לתופעה הזאת, רובם כוללים את המילים "לשון" ו"תחת" בשילובים שונים יחד עם מילים נוספות. אבל שם התואר "עיתונאי" היא לא אחד מהם.