גנבו לי את האמצע

לפני 3 ימים, ישבנו באיזו מסעדונת חביבה בפתח תקווה (כן, כן – יש דבר כזה! פתח תקווה נמצאת על המפה!), והתנהלה שיחה על הא ודא, וכמובן – איך לא? – היא הגיעה לנושא הפופולארי – הדרך בה המדינה שלנו מתנהלת (רמזז: כמו בית משוגעים שיצא משליטה). בין לבין, אמרה לי ידידתי השמאלנית (ולא במילים אלו בדיוק, אבל הן די דומות), שהגיע הזמן שאתעורר ואריח את הקפה: "אתה ימני".

האמת? לזה לא ציפיתי. בחיים לא ראיתי את עצמי כימני. לא תתפסו אותי עם המכנסיים למטה מצביע לביבי או לליברמן, לאיחוד הלאומי או לבית היהודי, או בכלל – לאף אחת ממפלגות הימין למיניהן.
מצד שני, וזה גם נכון – לא תתפסו אותי מצביע לחד"ש. למר"צ דווקא אף פעם לא היתה לי בעיה להצביע, ואפילו זכיתי פעם בהתערבות על בקבוק יין מעולה, בימים שמר"צ עוד הצליחה לקבל 10 מנדטים. זוכרים את ההיסטוריה העתיקה הזו? כן, כן ילדים – זה קרה עוד בימי דורינו…

בכל מקרה – מאוד הופתעתי מהאמירה הזו שלה. אני? ימני??
ואיכשהו זה היכה בי בו ברגע – גנבו לי את האמצע!

ידידתי אמרה לי, ש"כשכל הסקאלה זזה, אתה חייב לבחור צד – שמאל או ימין, כי רק הקיצוניים נשמעים" (גם זה נאמר במילים אלו פחות או יותר. אני לא אשבע על הנוסח המדויק).
אבל מה אם אני לא רוצה או פשוט לא יכול לבחור??? התחלתי להרגיש ממש מתוסכל מכל העניין, ואני חושב על השיחה הזו מאז.
והנה כמה תובנות שהגעתי אליהן:

אני בטוח, בכל רמ"ח איבריי, שאני לא ימני בדיעותיי, ובטח שלא מתקרב אפילו לדיעות הפאשיסטיות של ליברמן. כל הדיבורים האלו על ועודת חקירה של מקורות מימון, חוקי נאמנות וכו' – גורמים לי לראות עתיד שחור משחור למדינה הזו. אני מאמין שהמשטרה הפרטית שהקימו מרזל וחבריו, נגד העובדים הזרים בדרום תל אביב ובבת ים היא נוראית, ושצריך היה להוציא אותם מהחוק במדינה מתוקנת. אני נגד התנחלויות, חושב שמתנחלים רבים עוברים על החוק ושצריך להרוס בתים גם של מתנחלים שנהרגו בצבא. לדעתי אלה שני נושאים שאין ביניהם קשר, ושהכשרת השרץ ע"י שירות בצבא היא טמטום. אני חושב שהרבנים בימין הם מטורפים – לא פחות – ושמזמן היה עליהם לשבת מאחורי סורג ובריח. ההסתה שלהם חסרת פרופורציות, והרצח הפוליטי הבא הוא רק עניין של זמן, אם אלה ימשיכו בשלהם. אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על פעילויות "תג מחיר" – שעל עושיהם הייתי גוזר שנים רבות בכלא בטחוני. אני חושב, שמי אומר שהוא לא יחלק את ירושלים מטומטם – כי ירושלים כבר מזמן מחולקת. כל הדיבורים האלה סביב – תחולק או לא תחולק, וגם מי יחלק – הם דיבורי סרק. הפעם האחרונה שביקרנו במזרח ירושלים בלי אבטחה (למי שעוד בכלל מעז לבקר) היתה לפני 15 שנים. גם חברון כבר מזמן לא שלנו, ותעזבו אותי מסיסמאות מפגרות של "מאז ולתמיד", "עיר האבות" ושטויות כאלו. הסיורים שגדעון סער (שר החינוך, בשבילכם) רוצה לעשות לתלמידים בהר הבית ובחברון, היא בושה, וחבל שהוא לא חושב על כמות האבטחה שהוא יזדקק לה ועל שלומם של התלמידים, כשהוא מסכן אותם בשביל "טיול פוליטי".

מצד שני, אני גם בטוח, בכל שס"ה גידיי, שהסכם שלום אינו חד-צדדי, כמו שמנסים לצייר אותו בשמאל, ושהוא תלוי גם בצד הפלשתיני – שאיך לומר בעדינות? – לא מראה יותר מדי רצון לשלום. להיפך – הם נוקטים בכל טקטיקה אפשרית כדי לדחות את המו"מ. להזכירכם, הקפאה ביו"ש (שהייתי ואני עדיין בעדה) היתה גם היתה – אבל הפלשתינים חיכו ולא עשו עם זה דבר. אבו-מאזן וחבריו (וגם ערפאת לפניהם) דחו כמה וכמה יוזמות לשלום, ואני לא מדבר רק על אלה של ברק ואולמרט, אלא גם על אלה של יוסי ביילין, עמי איילון, סרי נוסייבה והיוזמה הסעודית. ככל שוויתרנו על שטחים עד היום, כך החינוך שלהם לאלימות החריף. ראינו את זה בעזה, ראינו את זה בלבנון (שאין שמח ממני שיצאנו משניהם, ד"א), וגם במצריים ובירדן, ובכל זאת – כל המראות הללו לא מספיקים לאנשי השמאל, שבטוחים שבצד השני יושבים אנשים נפלאים ונחמדים, שרק מחכים לנו בזרועות פתוחות ובחיבוקים ונשיקות.עם זאת, אני מאמין שממשלת ישראל חייבת להכריז על מדינה פלשתינית כבר היום, בגבולות זמניים, כדי למנוע מייג'ור-פאדיחה (וזו כמובן בלשון המעטה) בספטמבר, כשהמדינה הזו תוכרז על אפם ועל חמתם של ביבי וחבריו לימין, אבל לא חושב שאנחנו צריכים לוותר על כל שטחי הארץ הזו (ובמיוחד לא על הגולן) לטובת שלום עם סוריה. אני חושב שאחד היתרונות הגדולים להכרה במדינה פלשתינית הוא, שאז תהיה לנו לגיטימציה להפציץ להם את הצורה בכל פעם שהם יורים טיל לכיוון ישראל, כי תהיה להם מדינה, על כל המשתמע מכך.

האם כל אלה הופכים אותי לימני? לשמאלני?

נראה לי יותר, שאני יוצא מוקצה מכאן ומשם. השמאלנים לא יקבלו אותי לחיקם, אך גם הימנים ישמחו להיפטר מנוכחותי. הקיצונים בשני הצדדים פשוט גנבו לי את האמצע. אין דבר כזה יותר "אמצע". אני חייב לבחור צד, ואני פשוט לא יכול!
אני אדם פרגמטי (או לפחות כך הייתי רוצה להאמין). אדם שלוקח קצת מימין וקצת משמאל – ובעיקר – את הדברים המתונים שבשני הצדדים. אני לא רוצה ולא מוכן לבחור בצד אחד, כי אני לא מאמין שאף אחד מהצדדים צודק צדק מוחלט בדבריו. האם בגלל ש"הסקאלה זזה", אני חייב לבחור צד? האם אני חייב להחליט באיזו קיצונות מתאים לי לבחור, רק בגלל שאחרת אני אשאר נטול-צד?

מה שהורג אותי זו העובדה, שאיבדנו את היכולת להקשיב, ואנחנו ישר מקטלגים את מי ש"נגדינו" במגירה של ימין או שמאל. זו "איתנו" או "נגדינו", וחבריי היקרים מהשמאל – בקטע הזה אתם לא שונים במאום מחבריי בימין. אתם אולי קוראים לזה אחרת, אבל זה בדיוק מה שאתם עושים בפועל. תייפייפו את זה כמה שתרצו במכבסת המילים הנהדרת שיצרתם לעצמיכם (כמו שעשו גם בימין) – אבל יש ביניכם, לבין הקיצונים הימנים, יותר דימיון ממה שנדמה לכם, בסוגיה זו: הימין משתמש בתמונות של משפחה משוספת גרונות בכדי לגרום לעולם "לראות את האור" ולהבין מול מי אנחנו מתמודדים (וכן – אלה שרצחו את הילדים האלו ביישוב איתמר – התנחלות או לא – הם חיות אדם ואין לזה שום הצדקה. גם לא לנשק נ"ט נגד אוטובוס של ילדים). מצד שני, השמאל משתמש בנשק החרם הבינלאומי בכדי לנסות לכפות על ישראל דברים שהיא בחיים לא תוכל לעמוד בהם – אי-דאגה לשלום הציבור היהודי בישראל, והסכמה שבשתיקה לירי טילים לשטחה.

ואני שואל את עצמי – ואתם מוזמנים להגיב, כמובן – לאן נעלם השיח הזה? לאן נעלמה היכולת לדבר על הנושאים האלה, ולהסכים עכל דברים שעוברים בקו האמצע? כי כל כך הרבה דברים עוברים בקו הזה, של האמצע – מוסכמות לוגיות, הגיוניות להפליא, שאין שום סיבה להתבצר מאחורי דיעה זו או אחרת בכדי להסכים עליהם. למה כל דבר קטן, חייב לעבור דרך העיתונות או התקשורת, ולהתנפח למימדים מטורפים, במקום פשוט לסגור אותם כשהם עוד קטנים? בינינו לבין עצמינו?!

ובקיצור – מישהו מוכן להחזיר לי את האמצע הזה בבקשה?? הוא באמת ובתמים חסר לי!

הנה לכם שיר קטן. נכון שהוא נשמע כשרי ימני – אבל זה תלוי רק בכם. אתם יכולים גם להבין אותו כאנשי אמצע, כמוני:


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

3 תגובות לפוסט “גנבו לי את האמצע”

post_author." -->\n"; ?>
  1. אלה הגיב:

    אני אגיד לך איפה האמצע – – –

    האמצע הוא…. בצד!

  2. יהודית הגיב:

    מרגישה בדיוק כמוך.
    אם אני מעזה לומר שצה"ל הוא לא הצבא המוסרי בעולם ושמבצעים בעזה פעולות שהן אפורות מאוד מבחינת חוקיותן, הימנים יאכלו אותי.
    אם אני מעזה לומר שצריכה להיות מדינה פלסטינית וכמה שיותר מהר כדי שאז אכן תהיה לנו לגיטימציה "להיכנס" בהם, השמאלנים יאכלו אותי.
    הבעיה היא ששני הדברים לא יכולים (לפחות מבחינת הלך הרוח הציבורי) להתקיים במקביל. כל מדינת ישראל הקצינה לשני הכיוונים ולאנשים מתונים כמוך וכמוני לא נשאר מקום.

  3. […] שכתבתי בסוף השבוע האחרון את הפוסט הזה, אני לא מפסיק לחשוב על כל העניין. בעקבות כל מיני שיחות […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות