עצוב

בשבועיים האחרונים, הרגש הכמעט-יחיד שיש בי הוא עצב. כל כך הרבה עצב. אני מרגיש כמו איזה איוב בגירסה המודרנית והמוקטנת, שמישהו מכוון אליו חיצים-חיצים, יורה אותם, וכל פעם מצליח לפגוע במטרות – גם סביבי וגם בי (כן.. זה אחד מאותם פוסטים נוגים על הגיגים ודברים עצובים.. מפתיע, הא? מי שלא רוצה – לא חייב להמשיך. אני מבטיח לא להיפגע).

ביום שבת לפני שבועיים, סבתי היקרה שברה את הירך.
לצערינו, זה היה שבר די מסובך, בגלל שהעצם הסתובבה לחלוטין. הניתוח באיכילוב ארך למעלה מ-4 שעות ארוכות ועצובות. בסופו של דבר היא צלחה את הניתוח, אך הבעיה היא, שככל הנראה היא כבר לא תחזור הביתה יותר. בשנים האחרונות, לאחר מס' אירועים מוחיים שהיא עברה, היא היתה כלואה בביתה בתל אביב, תחת השגחה צמודה של מטפלת שגרה אצלה 24/7. בחודשים האחרונים, היא בקושי מצליחה לזוז, אפילו מהכורסא בסלון למיטה. את הירך היא שברה בשירותים. עכשיו יש סיכוי גבוה מאוד שהיא תיאלץ "לבלות" את שארית חייה בבית אבות סיעודי. עצוב לי נורא – כי היא עדיין לא מודעת לזה כל כך. ההורים שלי מנסים לעודד אותה, ולכן לא מספרים לה. ואם זה לא מספיק, אז בחודשים האחרונים, הסבתא המדהימה הזו מאבדת את צלילותה לאט-לאט. זה שובר את הלב לשמוע אותה שואלת מתי יבוא סבא, כשאתה יודע שהסבא שהיא מתכוונת אליו, נפטר עוד לפני שאני נולדתי…
כרגע, בלחץ של ההורים ובית החולים, קופת החולים הסכימה לתת צ'אנס לשיקום ב"בית רבקה" בפתח תקווה. עד כמה שזה היה יכול להישמע חיובי – זה לא. זו הפעם השלישית של סבתא שלי ב"בית רבקה" הפעם הראשונה היתה די מזמן, אחרי אירוע מוחי, במחלקה שנראתה כאילו מי שמגיע לשם – מגיע בכדי למות. מחלקה של זומבים. הטיפול היה נוראי, ההגיינה לא פחות. בפעם השנייה, המצב היה טוב בהרבה. שני אירועים מוחיים נוספים – בזה אחר זה – הביאו אותה לשיקום נוסף, הפעם במחלקה בקומה אחרת. שם היה צוות מדהים, שטיפל בה במסירות, המחלקה היתה מאוד נקייה, וסבתא שלי הצליחה להשתקם תוך 3 חודשים. לפני פחות משבוע, היא הגיע ל"בית רבקה" בפעם השלישית. והפעם – למחלקה שלישית, אחרת. זרקו אותה במקום שלא הייתי זורק בו עכבר. מחלקה לא נקייה, עם יחס חסר סבלנות של האחיות, ולא פחות גרוע – אין אפילו לחצן מצוקה ליד המיטה שלה. אם כואב לה (ותאמינו לי – כואב לה), אין עם מי לדבר. המטפלת נמצאת במהלך היום, גם אמא שלי נמצאת שם לא מעט, אבל בלילה – היא לבד. היום ביקרתי אותה בפעם השנייה השבוע. הכל שם מסריח, אין אוורור, הכל מחניק. בין כמה קירות גבס יש מיטות, זוגות-זוגות של מיטות, של אנשים חיים-מתים. זומבים.
בשבוע שעבר אמא שלי ניסתה להעביר את סבתא שלי לקומה השנייה, בחזרה למחלקה הטובה שבה היא היתה אז. כל האחיות זוכרות את סבתא שלי, כי בסיום האשפוז שם, סבתא שלי איבזרה להם את כל המטבח מחדש, כמתנת הוקרה. בהתחלה אמא שלי הצליחה. שעתיים אחר כך, בגלל ויכוחים פוליטיים-פנימיים, היא הוחזרה לחור המגעיל במחלקה שאליה הגיע מלכתחילה.
נורא עצוב לי לראות אותה שם. אין הרבה על מה לדבר איתה. היא רוצה הביתה, וכל פעם שהיא אומרת את זה – הלב שלי נשבר מחדש. במיוחד כשאני יודע שרוב הסיכויים הם, שהביתה היא כבר לא תחזור.

ויש עוד..

עצוב לי בגלל שלאישתי כואבים שני האגודלים בידיים שלה (מה שמכונה Trigger Fingers) כבר תקופה ארוכה למדי, אולי בגלל דלקת מפרקים, וכואב לה נורא. אישתי, מורה לפיתוח קול, חייבת ש-3 דברים אצלה לא ייפגעו, בכדי להמשיך וללמד: הקול שלה, השמיעה שלה והידיים שלה. בהתחלה רופא אורטופד אחד שלח אותה מיידית לנתח את 2 האגודלים, וגם אמר לה שכדאי לה להתחיל לחשוב גם על שאר האצבעות. אני משתגע מרופאים שששים אלי ניתוח, מבלי לשקול את האלטרנטיבות. לפני 20-30 שנים, כמה רופאים ניסו לגרום להורים שלי לרסק את כל עצמות כפות הרגליים שלי ולסדר אותם מחדש, רק בגלל שיש לי פלאטפוס דו-צדדי ב-2 הרגליים. עם הפלאטפוס הזה, רצתי מירוצים של 10 ק"מ. מזל שההורים שלי סירבו להצעה ה"נחמדה" של כל אותם רופאים. 3 ימים אחרי האורטופד הראשון, הלכנו לשמוע חוות דעת שנייה. הרופא, שמתמחה בכף יד, אמר לה שלפני הכל היא תצטרך לנסות פיזיותראפיה ואמבטיות חמימות עם שמן פראפין. בהיותו חרדי צעיר, הוא גם הציע לי בצורה מאוד מפורשת להתחיל לשים תפילין בכל בוקר, כי "זה עוזר לבריאות של האישה" (טוב, כל עוד זה לא היה בכפייה, והוא לא התנה את הטיפול בה בחזרה שלי בתשובה, קיבלתי את זה בהומור). עוד חודש יש לנו תור נוסף אליו. אני מקווה שעד אז הדברים ישתפרו. בינתיים, אישתי סובלת. וזה מתסכל לדעת שאין הרבה דברים שאני יכול לעזור איתם. בינתיים היא מתנהגת כמו גיבורה אמיתית, וממשיכה ללמד, למרות הכאבים. אני, לעומת זאת, ממשיך לדאוג.

עצוב לי גם בגלל שיומיים אחרי שסבתא שלי אושפזה, גילו אצל א', החברה הכי טובה שלי בלימודים – גידול ברחם. בגודל של תפוח, לא פחות. 5 על 6 ס"מ. אני מרגיש שהיא הפכה להיות כמו משפחה שלי בשנתיים וחצי האחרונות. היא השותפה שלי לכל העבודות האקדמיות, בחורה פשוט כיפית, אמביציוזית בצורה מטורפת, ומי שלמדתי לסמוך עליה בעיניים עצומות. היא הפכה לחברה מאוד-מאוד קרובה. רק מחר בערב תהיה תשובה, אולי רק חלקית, והיא תדע מה עושים עם זה, אם זה ממאיר או לא וכו'. אני מחזיק לה אצבעות, ובינתיים בוכה מבפנים. בפע הראשונה מזה הרבה זמן, אני מתפלל ומייחל לנס – שהיא תצא זה מזה בקלות, ותעמוד לידי כשנקבל את התואר ביחד.

ויש עוד סיבות שעצוב לי. לנ' – עוד חברה מאוד טובה שלי, הפסיק ההיריון שלה מעצמו, באמצע החודש הרביעי, בדיוק באותו יום שגילו לא' את הגידול. זה קורה המון בשנים האחרונות, לא ברור לי למה, אבל נחמת רבים רחוקה מלהיות נחמה או אפילו חצי נחמה. עוד בחורה מדהימה, שכל כך התרגשה על ההיריון הזה, ופתאום – פוף! נעלם… נגמר…

וממבט מהצד (וכן – אני מודע לעובדה שמדובר במעבר די חד), לא פחות קשה ועצוב לי הוא המקרה של הטבח שהיה באיתמר לפני שבועיים. תשאלו מה לי ולזה? שום דבר אישי. לא היתה לי קירבה לאף אחד מהם. גם לא קירבה-רחוקה. אבל כל מה שהתחולל בנושא הזה מאז עושה לי רע. זה ממש בוער בי מבפנים.
הימנים הקיצונים ניכסו לעצמם את האסון, והפכו אותו למשהו לאומי, חרף בקשות המשפחה להשאיר את זה פרטי. הממשלה פירסמה את תמונות הגופות המשוספות, המתבוססות בדמן, כאילו אין זכות לילדים ששרדו להחליט מה טוב עבורם. אריאלה רינגל-הופמן, כתבה לפני שבוע וחצי ב"ידיעות", טור שצימרר אותי: היא כתבה איך בשנות ה-50 או ה-60 (אני לא בדיוק זוכר), אחרי פיגוע כלשהו, לאחר שפונו הגופות של הדודים שלה, הממשלה דרשה להחזיר את הגופות, כדי שיוכלו לצלם אותם ולהפיצן לעולם, בכיד להצדיק איזו טענה. עד עצם היום הזה, אלה התמונות היחידות של הדודים שלה, שהיא יכולה למצוא באינטרנט. האם מישהו בממשלה המגוחכת הזו חשב על שלושת היתומים, שהתמונות האלו ילוו אותם כל ימי חייהם? האם באמת מותר לנו, מוסרית, להשתמש בתמונות האלו ברמה הלאומית? כי כל מה שהממשלה הזו עשתה היא להוכיח טענה. זהו. בשביל זה היא הורסת זכרונות של משפחה שלמה. בשביל טענה. הרב המגעיל והקיצוני לבנון (שמי ייתן וייפול עליו מקרר), נכנס בהתרסה לבית בו ישבה המשפחה שבעה, והודיע להם שעל אפם ועל חמתם – האירוע הזה לא יישאר פרטי. איש מגעיל.
עכשיו אני מדמיין לי את כל השמאלנים הנחמדים מהנהנים בראשם לאות הסכמה. אבל גם השמאלנים העציבו אותי מאז. המוני בלוגרים, מהצד ה"צודק" של המפה הפוליטית, לקחו את האירוע הזה, והצדיקו את הרצח במיליון דרכים שונות: חלקם טענו שזו אשמת ההורים שלהם שהתגוררו בהתנחלות, חלקם כתבו על הרוצחים האחרים, שיצאו מאיתמר ופגעו בערבים בכפרים השכנים – כאילו שכל זה משנה את העובדה, שכמה חיות אדם רצחו שני ילדים קטנים, חסרי ישע. שכמה מנוולים שיספו את גרונו של ילד בן 3-4 חודשים. תסלחו לי אם אני לא מבין את ההיגיון המעוות שלכם, אבל האם רצח של ערבי מצדיק רצח של יהודי? האם רצח של ילד ערבי מצדיק רצח של ילד יהודי??
לאן הגענו, לעזאזל??
האם אנחנו עד כדי כך טומנים את הראש שלנו בתוך התחת של עצמינו (וסליחה על הצרפתית), שאנחנו כבר לא מוכנים לקבל את האחר, את השונה? האם אנחנו עד כדי כך שונאים אחד את השני, שנגמרה היכולת להקשיב? לדבר? האם הגענו למצב כזה, שאנחנו מצדיקים רצח של ילדים חסרי ישע, בגלל דיעה פוליטית?? אתם בכלל קוראים את מה שאתם כותבים שם, לפני שאתם לוחצים של הכפתור "לפרסם"??!

על אלי ישי בכלל אין מה לדבר. אדם שמגרש ילדים זרים מהמדינה, כאילו היה קלגס ממשטרים אפלים (שקיוויתי, איכשהו, שאנחנו לא נחיה תחת אחד מהם). ילדים, לעזאזל! ילדים שיודעים עברית, שכל חייהם היו כאן – ורק כאן, ילדים שמפחדים להוציא את הראש החוצה מפני משטרה ביריונית שתאסוף אותם ותעיף אותם בחזרה לגזר דין המוות שמחכה להם אי שם, רק בגלל שההורים שלהם מדברים את השפה הלא נכונה. איך האיש הזה מצליח להסתכל על עצמו במראה? איך ראש הממשלה שמאפשר את זה מצליח להסתכל על עצמו במראה? איך אנחנו, כעם, מרשים שהדבר הזה יקרה כאן, במדינה דמוקרטית, שנבנתה על יסודות הפליטים שברחו מן הטבח הנורא באירופה? איך אנחנו לא יוצאים לרחובות על הדבר הזה? אנשים שנאנסו, התעללו בהם ועברו דרך של גיהנום בדרך למדינה הזו – כבר שכחנו שעד לפני 60 שנים אלה היינו אנחנו? ההורים שלנו, הסבים והסבתות שלנו? האם תכניות הטלוויזיה והפייסבוק מעוורים אותנו עד כדי כך, שאנחנו לא מסוגלים לראות מה קורה למדינה הזו מתחת לאף שלנו? אני רואה ילדים מתחננים להישאר פה, ללכת לצבא, ללמוד ולהתפתח בארץ הזו, ועצוב לי. קורע לי את הלב לראות אותם מגורשים באלימות, ללא רחמים, אל מותם או אל עתיד לא ידוע במדינה שבה הם מעולם לא היו.

וברמה הכי אישית, עצוב לי כי המצב הבריאותי שלי מחמיר, עוד יותר ממה שניתן היה לחשוב שהוא יחמיר. התרופות כבר כמעט לא עוזרות – לא המשככים ולא התרופות האחרות. את התרופות הפסיכיאטריות הפסקתי לקחת מזמן, כי הרגשתי שהן פשוט לא עוזרות לי. הדיכאון והעצב שיש בי מגיעים בגלל הפיברו, וכל מה שקורה מסביב, ולא להיפך. אין טעם להלעיט את עצמי בעוד תרופות שלא נותנות לי כלום. בשבועות האחרונים הכאבים רק מתגברים, והם קשים מנשוא. אתמול היה לי התקף שהתחיל ב-7 בבוקר ונמשך עד 3 וחצי לפנות בוקר ביום שלמחרת, עם רק חצי שעה של רגיעה – בין 23:00 ל-23:30 בלילה. ב-3 וחצי לפנות בוקר נרדמתי מתשישות. ידידה טובה שלי הציעה לי לבדוק אם לא מדובר בצליאק, אחרי שהיא העלתה רעיון שלפיו כאבי מפרקים הם סממן למחלה הזו. מתברר, שאפילו לא ידעתי, או לא זכרתי, אבל לפני כשנתיים עברתי בדיקת דם לגילוי המחלה, ו"נכשלתי". כלומר עברתי. כלומר אין לי צליאק. חוצמזה, גם ככה הכאבים הם בשרירים בכל הגוף, ולא במפרקים.
הגוף שיל השתגע לגמרי השנה. אם עד כה היה ברור לי שקור עושה לי טוב, דווקא החורף הזה לא הביא עימו שיפור, ואם כבר – קרו מספר פעמים בהם אשכרה רעדתי מקור. אני! מקור! בישראל! זה בחיים לא קרה לי פה קודם. אני מת על קור, לעזאזל! אבל למי שחשב שקצת חום יעשה לי טוב – יש לי חדשות בשבילכם: לצערי זה לא המקרה. הכאבים מטרפים, ההתקפים מתארכים, מתעצמים, ולאף אחד אין פיתרון איך לעצור את זה. רופאת המשפחה שלי, היום אחה"צ, הציעה לי לחזור למרפאת הכאב באיכילוב, לד"ר קובי אבלין. העניין הוא, שכבר לפני הרבה זמן, הוא אמר לי שאין לו מה לעשות איתי יותר, ושאני פשוט אצטרך ללמוד לחיות עם זה. איך לעזאזל חיים עם התקף כאבים שנמשך יותר מ-20 שעות?? איך?? אם לפחות היה איזה דד-ליין, איזו תפגוה ידועה לכאבים האלה, הייתי ממשיך "לסחוב", כמו שאומרים. אבל אין! המחלה המזוויעה הזו יכולה ללוות אותי עד יום מותי, שאלוהים יודע מתי הוא יגיע. אני בקושי מצליח להחזיק עיתון ביד, מרוב כאבים. מחליף את העיתון בין הידיים כל 10 דקות בגלל הדקירות והרגשת השריפה שיש לי באצבעות, כשאני סוגר את כף היד.
בעוד חודשיים אני אמור לסיים את התואר (ואם הכל יעבוד כמו שצריך – גם בהצטיינות, טפו טפו). אבל מה אז?! אמא שלי מנסה לדחוף אותי להתחיל לעבוד מהבית, בכתיבה טכנית – כעצמאי, אבל זה פשוט לא באופי שלי. ניסיתי את זה בשנה וחצי האחרונות. זה לא עבד, בעיקר כי יש לי יותר מדי מסיחים בבית. אני צריך מסגרת. אפילו את העבודות ללימודים אני כמעט לא עושה בבית. אני צריך מקום שאני אקבל בו משכורת חודשית בזמן. זה אני. הבעיה? איך אפשר למצוא מקום שירצה להעסיק מישהו עם מחלת שרירים, שעלול להתפרק באמצע היום? איך הגוף שלי יעמוד במשימה של משרה מלאה, אם בקושי עם הלימודים וקצת עבודה בשביל חנות ספרים קשה לי לעשות.? איך לעזאזל אני אביא פרנסה הביתה?
בינתיים גם ביטוח לאומי יושבים לי על הזנב, ודורשים כמעט 3,000 ש"ח על 5 השנים האחרונות. חלק ניכר מהשנים האלה, מהחודשים שהם טוענים של עבדתי בהם – ועוד איך עבדתי. אני רק צריך למצוא את כל תלושי המשכורת. אבל גם זה מצריך חפירה. וכל ההליך הזה של קבלת אחוזי נכות נתקע, בעיקר בגללי, אחרי שביטוח לאומי התחיל לדרוש עוד ועוד מסמכים נוספים ואישורים. אני מניח שאני אקח איזה עמותה כמו "זכותי" או משהו בסגנון, בכדי להיעזר בהם בעניין. מתברר שללכת לביטוח לאומי לקבל אחוזי נכות בלי עו"ד, זה הימור לא קטן.
תוסיפו לכל זה את אותה תביעת לשון הרע שעומדת נגדי, שעושה לי חתיכת כאב ראש, ואתם יכולים להבין שהחיים שלי מרגישים כמו ביוב מסריח במיוחד.

כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה להתחפר באיזה בונקר, ולא לצאת משם עד שהכל ייגמר. מה זה "הכל"? לא יודע. הכל. קשה לי להגדיר. פשוט להוריד את הראש. אני רוצה לחיות כמו אדם נורמלי, לצאת לבלות עם אישתו ועם חברים, רוצה לעבוד במשרה שתגלם את כל מה שלמדתי בשבילו, להתקדם בחיים כמו שצריך, ולהפסיק לומר "לא יכול" או "כואב לי" כשאנשים רוצים להיפגש או לבלות ביחד. איך עוברים את הגועל נפש הזה? איך לומדים לחיות עם מחלה, שלוקחת ממך את כל הדברים שאתה הכי אוהב ורוצה, אבל אין לה סוף ידוע או תאריך תפוגה..? (מלבד זה שכולנו הולכים אליו בשלב כלשהו, כמובן).

איך גורמים לכל העצב הזה להיגמר?


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

8 תגובות לפוסט “עצוב”

post_author." -->\n"; ?>
  1. מודי תולשששש הגיב:

    אוי איש. אין לי תשובה, רק חיבוק.

    עוד שבועיים אני וסקויה מגיעים לארץ. נדבר.

    ולאלה אני ממליץ להפסיק לאכול סולניים. פתר לאמי את כל הבעיות, ואולי גם לי: אני כבר חודש בלי עגבניות, והיד כמעט ולא כואבת.

  2. sorter הגיב:

    לא יודע איך גורמים לעצב להגמר, לא יודע איך מתמודדים עם רצף שכזה שנראה שכל אירוע נפרד בו מספיק בשביל להפיל אדם נורמלי.

    לא יודע אפילו מה נגמר בסוף עם איוב. וגם עם כן לא נראה לי שזה היה עוזר.

    הדבר היחידי שאני יודע שמההכרות איתך אתה חזק יותר מאדם נורמלי.
    אני כן יודע שאתה לא לבד, ואם בדר"כ אני לא יודע מה נותנים הבלוגים האלה, אז יש מקרים כאלו שעונים על השאלה.

    הבלוג הזה גורם שאנשים שאפילו לא פגשו אותך מעולם חושבים עליך, דואגים לך, מקווים איתך לשיפור, ויש כאלו שגם מתפללים איתך לנס.
    ואם זה לא יועיל זה בטח לא יזיק.

    תחזיק מעמד,
    גם אני באלו שמקווים לקצת שלווה עבורך…
    סורטר.

  3. גיא הגיב:

    תודה לשניכם.
    הפוסט הזה נכתב, לצערי, בימים באמת לא קלים.
    זה לא שאני מחפש רחמים ממישהו, אבל הייתי חייב להוציא את זה. הבטן שלי פשוט מלאה בגועל נפש בשבועיים האחרונים, ולצערי אין שום דבר שגורם לי ממש לחייך.

    מזל שיש חברים טובים ומשפחה אוהבת.

    (וסורטר, לגבי איוב.. אני די בטוח שהוא מת בסוף. אולי לא בסוף הספר הנושא את שמו, אבל אני לא חושב שהוא יושב וקורא פוסטים למחייתו)

  4. יהודית הגיב:

    צר לי לשמוע את החדשות לגבי סבתא. מאוד חיבבתי אותה.
    לצערי, אני מבינה את הכאב מנקודת מבט אישית (סבתא שלי נפטרה לפני כחודש וחצי) ואני מאחלת לסבתא שלך בריאות גופנית ונפשית. בדרך כלל אני מאחלת גם אריכות ימים אבל הפעם אני אתן לך להחליט בנושא.
    ד"א, אם אני לא טועה, סבתא הייתה בבית רבקה גם פעם רביעית (או ראשונה, בעצם) – כשעברה את הניתוח בברך. אם אני זוכרת נכון היא יצאה משם כמו אריה ואחרי שהעמידה את כל המחלקה על הרגליים 🙂

    אני מקווה שרצף האירועים הקשים בחייך הסתיים ומכאן יתחיל שלב רגוע ונעים יותר (בשינוי של פתגם סיני עתיק "שיהיו לך חיים משעממים") ומאחלת בעיקר הקלה בכאבים אבל גם overall wellness

  5. זרש הגיב:

    חבל לי לשמוע.

    אין לי יותר מדי מה להגיד, מלבד שליחת חיבוק וירטואלי ואנרגיות מעודדות (למרות שאני לא מאמינה באנרגיות).

    אם אתה צריך לדבר עם מישהו – או לבכות או לקטר או לצעוק – אתה מוזמן להתקשר אליי. באמת.

  6. ולנסיה הגיב:

    אם אתה באיכילוב, תגיד.
    אני לא יכולה לעזור, אבל אני יכולה לעשות לך קפה (תה?)… 🙁

    הלוואי והיה לי משהו יותר מנחם להציע.

  7. גיא הגיב:

    המון תודות לכולכן. אני מאוד-מאוד מעריך את זה.

    @יהודית – אני משתתף בצערך. אני מקווה (ואני יודע שלא תמיד זו נחמה גדולה), שלפחות היא לא סבלה. לאף אחד לא מגיע לסבול.

    סבתא שלי חיה בתוך הדירה הקטנה שלה, מבלי לצאת מהבית, כבר מספר שנים. חוץ מלחתונה של אלה ושלי, שבה שכרנו צוות שלם עם אמבולנס כדי להביא ולהחזיר אותה הביתה, היא נמצאת במעין כלא פרטי (ומאז שפרצו לה לבית בפעם השנייה, הוא גם מסורג מכל הכיוונים), שהוא הבית בו היא גרה.
    בימים האחרונים לפחות מצליחים להושיב אותה על כיסא גלגלים (במאמץ לא פשוט) ולהוציא אותה לגינה, וגם זה משהו. זה עושה לה טוב, למרות כל שאר הגועל נפש. עכשיו חזרתי מעוד ביקור אצלה, ולמרות שאני מאוד מקווה שהיא תהיה בסדר, אני מניח ש"בסדר" זה מושג יחסי. רוב הסיכויים הם שהיא לא תחזור כבר הביתה, כאמור.
    אני משוגע על הסבתא הזו, היא ג'דאית לא קטנה, ואני מקווה שלפחות היא לא תסבול יותר מכאבים, כפי שהיא סבלה בשנים האחרונות. זה לא שאני מייחל למותה (כפי שהיא בעצמה כן מייחלת), אבל גם לראות אותה סובלת לא עושה לי טוב. יש לי איתה קשר מאוד מיוחד. תמיד היה. ואני רק רוצה שפשוט יהיה לה טוב, איפה שזה לא יהיה.

  8. יאיר הגיב:

    היי גיא מצטער לשמוע
    כפי שאמרתי לך פעם כשנפגשו בטעימות של ויתקין. בת הזוג שלי הייתה חולה מספר שנים בפיברו אכזרי מאד. תכלס היא לא תיפקדה בכלל. כיום היא לומדת עובדת וחזרה לחיים, והחשוב מכל הפיברו נעלם, איכות החיים שלה עלתה והכאבים נעלמו. זה לא מהלך בינארי ואין קסמים אבל כדאי לך לדבר איתה.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות