חרם צרחנים

גם אני התעוררתי הבוקר לכותרות הרועשות בעיתונים על "מרד הקוטג'", שפרץ לו בפייסבוק.

למי שלא מודע למה שקורה במדינתינו הקטנטונת, הנה מבזק קצר: החיים בישראל מתייקרים כבר תקופה ארוכה. זה נכון לגבי הדיור, החינוך, הדלק – ולאחרונה גם מחירי מוצרי המזון הבסיסי.
למרות אי-אילו פוליטיקאים שזועקים "עושק! געוואלד!" (אתם מוזמנים לקרוא את הטור של אריה דרעי ב"ידיעות" הבוקר. טור שכשקראתי אותו לא יכולתי להמנע מהרגשה של ציניות מרירה), אבל האמת היא פשוטה למדי: מחירי חומרי הגלם מתייקרים בכל העולם. זה נכון שמדינת ישראל לוקחת מיסים מעל ומעבר, אך חברי הכנסת היקרים אינם מפנים אצבע מאשימה כלפי עצמם, חס וחלילה – הם מפנים אצבע מאשימה כלפי היצרנים וכלפיהם בלבד.

אבל זה לא העניין שלשמו אני כותב את הפוסט הזה.
אני חושש, שכמו תמיד – מרד הצרכנים בישראל ייכשל מהר יותר מכתיבת סטטוס בפייסבוק.
לפני כ-4 חודשים, כשרק התחילו כל המהפיכות והמהומות בעולם הערבי, כתבתי פוסט על הסיבות שבגללן בישראל המהפיכה לא תקרה. והאמת? שום דבר לא השתנה באמת ב-20 השנים האחרונות (ובטח שלא בארבעת החודשים האחרונים), ואני לא רואה בעתיד הנראה לעין שמשהו באמת יזוז כאן.

הנה 2 סיבות עיקריות למה זה פשוט לא יילך:
נתחיל בעובדה שעם כל הכבוד לקוטג', הישראלים כבר עטים על המדפים. העיתונים מדווחים על כך שרשתות השיווק הגדולות החליטו לנצל את המצב וקול הצעקה, ובחלקן הורד מחיר הקוטג' בצורה דרסטית, עד כדי 60% ממחירו החדש. ומה עשה מר ישראלי? עמד בפרץ? צעק "עד כאן!"?
תשכחו מזה – מר ישראלי, אישתו, השכנים שלו וכל השכונה המורחבת – העמיסו גביעי קוטג' על העגלות. גם העובדה שמדובר במוצר, שתאריך התפוגה שלו קצר מאוד, לא שינתה את האמת הידועה, שכשיש מבצע – כולם מעמיסים. אין שום ראייה לעתיד.

עניין שני, הוא עניין התחליפים. הישראלים, במקום להסתכל על התמונה הרחבה, המלאה – מסתכלים רק על הקוטג'. והקטע הוא, שהקוטג' דווקא עליה הרבה – אבל לא עכשיו, אלא בשנה שעברה! אז קמו להם כמה עשרות אלפי משתמשים (נכון לעכשיו מדווחים על כ-60 אלף משתמשי בוקפייס), והצהירו בפייסבוק שהן לא יקנו קוטג'. שהמעדן הזה לא ייכנס אליהן הביתה.
אלא מה? כמובן שהן כן יכניסו הביתה גבינות רכות ושאר מוצרים תחליפיים.
מה עשינו? כלום.
אני בטוח שתנובה ממש משקשקת מה"חרם" הזה. אני בטוח שהמניות שלה היום תצנחנה ב-50% לפחות!

זה מצחיק אותי מצד אחד ועצוב לי מצד שני.
זה מצחיק אותי בגלל שאני קורא, שמשפחת מה-שמו מכפר-בוימלקראוץ, מספרת איך היא לא קונה יותר קוטג' (מיד אחרי ש-2 הגביעים שעדיין ברשותה ייגמרו, כמובן), אבל בני המשפחה כן משוגעים על גבינות, ולכן שאר הדברים לא ישתנו. מה כן ישתנה? אני אספר לכם, אם רק תבטיחו לא להתפוצץ מצחוק אחריי: הם כתבו סטטוס בפייסבוק. אני רציני. זהו. הם כתבו שהם מזדהים עם השכבות החלשות, הם כתבו שהמחירים בכל התחומים עולים, וסיימו בשאלה המייסרת: "מה עושים?"

ולמה זה בכל זאת עצוב?
כי בישראל של 20 השנים האחרונות איבדנו לגמרי את הסולידריות החברתית. זה שלמשפחת כהן אין כסף לקנות גבינה, לא מעניין את השערה-הימנית-בביצה-השמאלית של משפחת לוי. התרבות האינדיבידואליסטית, שאנו מחקים יום וליל מאחותינו הגדולה והאמריקאית, ביטלה לגמרי את קצת ההבנה הכנה שלנו לאחר. נקיפת האצבע שלנו כלפי כל דבר שאשכרה יגרום לנו לזוז מהכורסא, היא בדיוק זו: נקיפת אצבע. סליחה – אצל כמה אנשים אלה כמה אצבעות. אותן אצבעות שמקלידות סטטוסים וציוצים למיניהם, אבל לעולם לא יניפו שלטים ברחובות. כי חרם צרכנים אמיתי יכול אולי להתחיל בפייסבוק או בטוויטר – אבל הוא לא יכול להיות חזות הכל. חרם אמיתי צריך להיראות, ולא רק מעל כמה קירות – ולא משנה כמה אלפי אנשים מצטרפים לכתיבה הזו.

ב-20 השנים האחרונות (ואולי אני מצניע את זה בכלל, ומדובר ביותר), עמישראל החמיץ כל הזדמנות שנקרתה בדרכו לחרם צרכנים:
חברות הסלולר עשקו אותנו? צ'ק.
הבנקים דפקו לנו עמלות מומצאות מהתחת? צ'ק.
הלחם התייקר? צ'ק.
מחירי הדלק האמירו? צ'ק.
חברות האשראי, בזק, הוט, יס, ספקי אינטרנט, חברת החשמל, שכר הלימוד בהשכלה הגבוהה – יו ניים איט – צ'ק, צ'ק, צ'ק.

כל אלה קרו כאן, מתחת לאף של כולנו, ומה קרה? כלום. שום דבר. האדמה לא רעדה, הרחובות נשארו ריקים (למעט כמה פראיירים, שחשבו שהם יכולים להוביל פה מרד צרכנים אמיתי או לפחות הפגנה אחת ראויה לשמה) – ואנחנו? המשכנו לשלם, כאילו דבר לא נאמר. נדמה שהדבר היחיד שהשתנה הוא הכלי החדש הזה, ששמו הוא פייסבוק, שנותן לנו עוד לגיטימציה לצעוק עם המון סימני קריאה!!!!!1 מבלי בעצם לעשות דבר.

בשנות בחרותי שמעתי לא אחת את האימרה המתנשאת-משהו, שהישראלים הם הרבה יותר בוגרים מחבריהם בארצות המערב, מפני ששירות החובה בצבא עוזר לישראלים להתבגר מהר יותר. עם זאת, כנראה שמישהו שכח לספר לישראלים ה"בוגרים", שחלק מהבגרות הזו, שהיינו רוצים לנפנף בה מול כל העולם, היא להיות צרכן נבון, פעיל, ובעל דיעה, שאינה מסתכמת בשורה וחצי בבוקפייס. אני חייב לציין, שדווקא ב-20 השנים הללו, שאני מזכיר כאן שוב ושוב, קמו להן כמה וכמה מיני-מהפיכות גם במדינות מערב-אירופאיות וגם במדינות מזרח-אירופאיות:
בצרפת, יוצאים המונים לרחובות בגלל העלאת גיל הפנסיה בשנתיים.
ביוגוסלביה לשעבר, בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, יצאו תלמידי תיכון וסטודנטים לצעדות נגד המשטר, בימים שהפירוש של לצאת כך היה אחד: מעצר במרתפים האפלים של משטרת השלטון, ובמקרים מסוימים גם מוות.
בבריטניה יצאו לאחרונה כמה הפגנות ענק נגד העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות. ויש עוד. לעזאזל! אפילו החרם האקדמי על ישראל (שאני חושב שאין לו מקום בעולם החופשי) מתנהל בצורה מסודרת ואמיתית, והיא רחוקה מלכלול רק איזה "מה עושים?" מפגר.

ואיפה אנחנו בכל זה?
אנחנו יושבים ליד המקלדת ומקווים שמישהו אחר יתחיל את המהפיכה, בינתיים נראה לאן הרוח נושבת, ואז נחליט… אולי… המממ… נחכה שיצטרפו עוד כמה ואז ניכנס במלוא הכח!… ואולי לא כדאי, כי איך באמת נחיה בלי קוטג'…?

חבר'ה – עשו לי טובה, ובפעם הבאה שאתם רוצים לצעוק "חרם צרכנים", נסו לוודא לפחות שיש מי שאשכרה יבין מה זה אומר.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

8 תגובות לפוסט “חרם צרחנים”

post_author." -->\n"; ?>
  1. שמוליק הגיב:

    אני לא חושב שהעובדה שלמשפחת לוי לא אכפת ממשפחת כהן קשורה דווקא להעתקה מהתרבות האמריקאית.

    העובדה שעשרות שנים יש שכבה יותר מדי עבה של אנשים שלא נושאים בשום נטל היא תופעה שהם דווקא קושרים ליהדות שלהם. אם הם לא נושאים בנטל יחד איתי ואני מקיז את דמי לבד בשביל לשמור על החיים הנוחים שלהם, למה שיהיה לי אכפת מהם? שלא יהיה להם עוף לשבת ושירעבו לקוטג'.

    עכשיו זה קוטג', כבר רואים את חוסר העניין של השכבות אלו באלו באחוזי הפטורים הגבוהים. יום אחד הם יתעוררו לגלות שלא רק שאין להם קוטג', גם אין להם מי שיפרנס את יתרות הביטוח הלאומי ולא מי שיגן עליהם מפלישה של השכנים.

    אני את המזוודה שלי כבר העברתי למקום אחר. ואתם? רוצים להמשיך לפרנס אנשים שרק חולבים אתכם ובתמורה מראים לכם את האצבע המשולשת כשהם צריכים לשאת בקצת נטל?

    • גיא הגיב:

      @שמוליק – יש משהו במה שאתה אומר, אבל איני מתייחס רק לחרדים, אלא למשפחות שהן ובניהן נושאות בנטל, עובדות קשה לפרנסתן, ומרוויחות שכר מינימום במקרה הטוב.

      חוסר הסולידריות בחברה שלנו אינה חייבת ללכת לקיצונויות שאתה מתאר, כמו זו של החברה החרדית – שאני מסכים לגמרי עם כל מילה שלך בעיניינה. הייתי שמח, אם הייתי יכול להעביר את הקצבאות או לפחות את רוב התמיכה למשפחות שכן משתתפות בעול. לצערי, אני לא רואה את זה קורה (במיוחד לאחר הפרשה שקראתי לפני שבוע-שבועיים, שבה ישיבות ששיקרו על מס' האברכים לא יחזירו את הכספים שקיבלו במירמה, אלא רק יחלקו את יתרת הכספים המוגדלים לאברכים שכן לומדים שם).

      האמת היא שאין לי מושג לאן העברת את המזוודה שלך. אתה לא חי היום בישראל?
      יש לי לפעמים מחשבות על עזיבה, על נטישה של כל מה שיקר לי פה למען חיים טובים יותר במדינה מערבית אחרת (וקנדה הכי קורצת לי היום).

      בינתיים תשלח לי אןם אחלוק על דעתך בנושא של משפ' כהן ומשפ' לוי – אני חושב שיש קשר ישיר מאוד לתרבות האינדיבידואליסטית שאימצנו לעצמינו. תרבות שמקדשת את האמת והמטרה של היחיד, גם אם היא באה על חשבונם של אחרים.

  2. מודי תולשששש הגיב:

    "הישראלים הם הרבה יותר בוגרים מחבריהם בארצות המערב, מפני ששירות החובה בצבא עוזר לישראלים להתבגר מהר יותר" – גם אני פעם חשבתי ככה, עד שגיליתי שדווקא השירות בצבא מפריע לישראלים להתבגר.

    הגישה הישראלית האופיינית היא לא להיות ראש גדול בתיאוריה וראש קטן במציאות. כלומר: ברגע שאומרים לך מה לעשות אתה מתמרמר, טוען שכואבת לך הרגל, מנסה שהחבר שלך יעשה את זה במקומך, ובסוף עושה בדיוק מה שהמפקד אמר. בחדר אתה מדבר עם החבר'ה על כמה שהוא אידיוט ואם אתה היית במקומו היית עושה את זה הרבה יותר טוב. הצבא מחנך אותך להיות בן-אדם כזה. מצד שני, כשלא אומרים לך מה לעשות, אתה תקוע בלי שום רעיון. מה עושים? איפה הקצין הבן-זונה שיגיד לי מה לעשות ואז אעשה ואתלונן?

    ואז בא איזה מישהו ומארגן חרם, וכולם אומרים "יופי. כולנו מאחוריך" ולא עושים בעצם כלום.

  3. אסף הגיב:

    גם אני מוצא את עצמי שותף לרצון לתקן את המצב החברתי. אני מסכים שיש צורך להגיע למצב שלכל אזרח במדינה אכפת מהאחרים, כמעט כמו מעצמו. רק איך? עד היום העולם המערבי לא הצליח לייצר תלכיד חברתי אמין אפילו להקמת משפחה שתבטיח השרדות שלה עצמה. ככל שאתה יותר משכיל, עשיר, מודע לעצמך, וחופשי, כך החברה הופכת לחברה של ילודה שוויונית, או שלילית, כחברה יש משפחות יוצאות דופן בדרך כלל נוצריות או בעלות אמונה דתית או פסידו דתית כלשהיא. השיתוף הקיצוני כשל, האינבידואליזם הקיצוני הורס את ישראל, כמו את אירופה וארצות הברית. אז כרגע יש מלא תמהילים שבעיקר חוזרים על עצמם, והיום זה כבר מתקרב לרמה שאני מתחיל לחשוב שזה ממש לא משנה. אין לי שום דרך לבחון בצורה אמינה את ההצעות השונות. ובטח לא להחליט מי עדיפה למדינה או לחברה. הן כל כך דומות, ומיוצרות על ידי בעלי אנטרסים, שכאזרח רגיל, קשה לי מאד להחליט איזו תוכנית כלכלית טובה למדינה. אז מה עושים?

    אני עושה שלושה דברים: 1. מצמצם צרכים חומריים. 2. תורם יותר צדקה. 3. לומד איך לעשות את זה נכון.

    הצדקה ביהדות היא מס. או החלטה וולנטרית. היום זה מעין "מס וולנטרי". והוא הולך בהתאם ליכולת שלך באופן אישי. ומי שמחליט זה אתה והקהילה שלך. בהלכה זה מינימום עשרה אחוז. אחרי מסי מדינה. יש מהדרים עשרים אחוז. והשאר לפי היכולת. אם יש אדם במצוקה, הקהילה עורכת מגבית, כל אחד בהתאם למצבו.

    אני חושב שאם כל יהודי יתן לצדקה עשרה אחוז מכספו, עוד לפני שהוא מנצל את הנטו לעצמו, המצב ישתפר . ונצטרף פחות תוכניות אב להבראת החברה, ויותר תוכניות לניצול המשאבים של הקהילה.

    ואם תמצאו איש מקצוע או אחד שמבין בזה…ונראה לכם שהוא ישר ואמין. אשמח לשמוע עליו. נראה מה הוא אומר.

    • גיא הגיב:

      @אסף – יש לי בעיה גדולה מאוד עם עניין הצדקה. אני תורם בעצמי כבר שנים רבות (כמעט 20 שנים רצופות, גפ כשלי עצמי לא היה) לארגון, שאני מאמין שהוא עושה עם הכסף שלו רבות למען אנשים חולים, שבאמת זקוקים לו.

      אני לא מאמין בגמ"חים למיניהם של אנשים, שהחליטו מרצונם להיות חלק נפרד מהחברה היצרנית בישראל, ושמצפים שכולם ידאגו חלהם.
      אנשים רבים מנצילם את עניין המעשר ביהדות בכדי לדרוש דברים שלא מגיעים להם. מבחינתי זוהי חוצפה.
      התיקון החברתי לא יגיע בכך שכולנו נדאג לאחרים, אלא ידיע בכך שכולם ידאגו לכולם – ולא יהיה חלק קטן באוכלוסיה, שלא עושה דבר ומצפה בתמורה למימון של שאר החברה שתורמת למשק.

      ועוד משהו קטן: העולם המערבי היא לא הבעיה. יש יופי של תלכיד בעולם המעברבי כשמדובר בדברים משמעותיים, ולראייה – שוב – עניין הפנסיה בצרפת. הם ידעו להתלכד נהדר כשזה הגיע לדבר ששווה להתלכד עבורו.

      הבעיה היא לא ב"עולם המערבי". הבעיה היא בישראל. ישראל הפכה להיות חברה שסועה, ששנאה שוררת בה על בסיס יומי, שמיעוט הזוי בה מנצל את הרוב ולצערי אף שולט בו, עד כדי כך – שאנשים איבדו את ההבנה הפשוטה מה זה חרם או הפגנה אמיתית. ההרגשה של הרוב פה היא, שאין טעם ביציאה להפגנות – בעיקר כי כלום לא ישתנה, ועדיין המיעוט ההזוי יעשה ברוב השפוי מה שבא לו.

  4. אלה הגיב:

    והמיעוט ההזוי הוא לא מי שאתם שונאים לדעתי, אלא חלק מחברי הכנסת – אנשים בודדים – בעלי כוח – מושחתים.זה לא הפלגים ולא הפילוגים ולא שום קבוצה שהיא – אלא נשי בודדים שהתחברו עם אנשים בודדים אחרים – שעשו ביניהם הסכמים שמכוונים את כל זרם הכספים במדינה לידיהם הפרטיות. חלקם נתפסו חלקם לא, חלקם נענשו, חלקם לא, חלקם ניתפסו, נענשו (או שלא) ונבחרו שוב…

    הפה הזללן ביותר של המדינה הזו הוא השחיתות…

    ואולי גם שיטת הבחירות – האם באמת המנהיגים שלנו הם אלה שבחרנו? קואליציה, מינימום כיסאות בכנסת וכ"ו – כל אלה סותרים את הדמוקרטיה לדעתי…

    אני בחרתי את ציפי ליבני בבחירות האחרונות. ציפי ליבני קיבלה את רוב הקולות. אם ציפי ליבני היא ראש ממשלה?

    כתבי אפלטון מזהירים מפני שחיטות. הנה אטלנטיס נפלה…

    לדעתי גם אנחנו נופלים…

  5. אלה הגיב:

    ואופס:

    נשי = אנשים

    שחיטות = שחיתות…

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות