תנו לשפויים לדבר
בעקבות הפוסט האחרון שלי על RMS, המשכתי קצת לחשוב על הדרך שבה נתפסת ישראל הן ע"י אזרחיה והן ע"י הקהילה הבינלאומית. המסקנות שהגעתי אליהן, לצערי, הן די עגומות.
ככל שאני קורא לאחרונה יותר דיעות על מצבה של ישראל, המסקנה שהוולכת ומתחזקת אצלי היא, שגם השמאל וגם הימין בישראל מנסים להשטיח את הבעיה, ששמה "התנהלות מדינת ישראל בזירה הבינלאומית". לכל אחד מהצדדים יש אינטרס משלו, וגם תכנית שלבים מאוד ברורה, שכוללת כל מיני הוראות ופקודות – שאם רק נבצע אותן – הכל יהיה בסדר.
הבעיה היא, שנקודת המבט הקיצונית הזו, אינה משקפת נאמנה את מה שקורה כאן. .
הבעיות בישראל מורכבות בהרבה. אנחנו לא נמצאים בוואקום, כמו שרבים נוטים לחשוב – שכל צעד רק יעשה לנו טוב או רע (תלוי מי מציע את אותו צעד, כמובן). אנחנו חיים בעולם, שבו לגלובליזציה יש יתרונות וחסרונות, אבל הכי חשוב – אנחנו לא יכולים בלעדיה.
אחד הדברים הראשונים שמלמדים אותך ב"תורת המשחקים" זה שלכל צעד שלך יש תגובה. אתה צריך תמיד לקחת בחשבון מה השחקן השני יעשה, ולנסות לצמצם את הסיכונים עד כמה שאפשר, בכדי להביא ל"ניצחון". צמצום הסיכונים יכול להתבצע באמצעות בריתות אסטרטגיות למיניהן או חישובים אלו או אחרים, אבל דבר אחד בטוח: כל שלב ב"תכניות" הללו של הימין או השמאל, יגבה תגובה מהקהילה הבינלאומית ויגבה מחיר מסוים מאיתנו. ואנחנו רחוקים מלהיות מסוגלים לחיות בבידוד בינלאומי. אנחנו יכולים לעשות שרירים עד מחרתיים, אבל ברגע שנהיה מבודדים, הלך עלינו. אם זה לא משכנע אתכם, אתם מוזמנים להסתכל על "ידידתינו הגדולה" מהמערב: אפילו היא חשופה לביקורת בינלאומית, ואפילו הממשל צריך לתת דין וחשבון לקהילה ולתקשורת הבינלאומית. אז אם הם לא מצליחים להשתיק את העניין הזה, אף אחד לא יכול להתחמק מזה.
הניסיון להשטיח את הבעיה לכמה "צעדים פשוטים" חוטאת לאמת. והאמת היא שאנחנו חיים באיזור מאוד-מאוד לא פשוט מבחינה מדינית, דתית, פוליטית וגם כלכלית.
העובדה שיש כל מיני אנשים בארה"ב או ברחבי אירופה, שחושבים שהם יכולים לנהל את מדינת ישראל בשלט רחוק, מבלי באמת לחיות פה ולהבין על בשרם מה אנשים – יהודים וערבים גם יחד – עוברים כאן, גורמת לכך שהדיון סביב השאלה "מה ישראל צריכה לעשות?", יישמע פשוט מגוחך. והגיחוך הזה גם מוריד מערכו של הדיון הזה – כי ברגע שמישהו שלא נמצא כאן, מדבר איתך בהתנשאות, התגובה הראשונה הטבעית היא לנחור בבוז, ולשלוח אותו לכל הרוחות.
שימו לב למה שקרה כאן בשבוע שעבר, כשמאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, דיבר על המחדלים השונים של מדינת ישראל, וההתנהלות הכושלת שלה בכמה וכמה מובנים. התגובה הראשונה של ביביהו וחבריו, היתה לצעוק את המילה "פוטש!", ולספר לכל מי שרק רצה לשמוע (וגם למי שלא), שמאיר דגן נכנס לפוליטיקה, ושהוא רודף את ביבי על רקע אישי. האופוזיציה, כמובן, שמחה לאיד – וגם מיהרה לדרוש מהממשלה ומאזרחי מדינת ישראל להקשיב לדבריו, של "אחד שיודע". אבל אני בספק אם פנייתה של "קדימה" לממשלה ולאזרחים היתה יותר משמחת ניצחון קטנה.
אין היום אף גורם פוליטי, שבאמת מצליח לראות את המורכבות של הבעיות שלנו, ואין אף אחד שמוכן להקשיב לביקורת בונה. ומה שמאיר דגן עשה כאן בשבוע שעבר, היה בדיוק זה: ביקורת בונה. אלא שהכי קל זה לצעוק ולהסיט את תשומת הלב מהכשלים. הכי קל זה להתעלם מהדברים של מי שעמד עד לאחרונה, במשך למעלה מ-8 שנים, בראש המוסד.
הדיון חזר להתעסק בשטויות ומריבות של ילדים – "הוא התחיל!", "לאנכון! הוא התחיל!" וכאלה.
והאמת היא שנמאס לי לשמוע דעות כל כך צרות מבחינת התפיסה שלהן, דעות מוקצנות, שלא לוקחות שום דבר פרגמטי מכל מה שאנחנו עוברים. מתי ראיתם פוליטיקאי, שאמר לנו: "רגע! בואו נעצור רגע ונחשוב לאן אנחנו הולכים עם ההחלטה הזו! בואו נחשוב לרגע איך יגיב העולם, ומהם הסיכונים של והחלופות של החלטה כזו או אחרת"? תחשבו טוב-טוב. הסיכוי שתמצאו אחד כזה היא כמעט בלתי סבירה (אולי למעט מיקי איתן, שמפעם לפעם – רק לפעמים – הוא מבליח עם איזו הכרזה חשובה, שרואים שהושקעה בה מחשבה).
הדרך היחידה לפתור את הבעיות של מדינת ישראל, היא לא להקשיב לכל מיני יועצי אחיתופל, שגרים להם בשלווה בקליפורניה או בלונדון. הדרך הנכונה היא להקשיב סוף-סוף לעצמינו, לקחת קצת טלאים מהשמאל, קצת טלאים מהימין, ולהרכיב פיתרון מורכב שישקף את קווי יסוד ברורים, שאינם מתבססים על התלהמות חד-צדדית זו או אחרת. הגיע הזמן לתת לאנשים השפויים להתחיל לדבר.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אני נוטה שלא להסכים איתך הפעם. לא ברמת התוצאה, כיוון שהתוצאה לא ידועה. ברמה העקרונית
1. ריחוק עשוי בהחלט להיות ייתרון כשמגבשים פתרון. אני לא בטוח שאותם יועצים מקליפורניה אינם חכמים יותר מאיתנו, ויודעים טוב יותר, משום שהם אינם מחליטים על בסיס של תחושת איום מתמדת.
2. לפני פחות מעשור, רעיונות של הרב כהנא, היו נחשבים מוקצים וקיצוניים. היום הם נכנסים לגבול הנורמה. ציפי ליבני לא הייתה נחשבת לפני כמה שנים מרכז. היום היא שמאל. גבולות הנורמה משתנים.
מעבר לכך, יש הרבה נושאים, שאני מרגיש נוח עם הקיצוניים ביותר. נישואים חד מיניים, זכותם של הפלסטינים לאזרחות (במדינה כלשהי) או הזכות תחבורה ציבורית בשבת.
או בקיצור, לי אין אמון בשפויים האלה, שלא מקשיבים לקולות של הרמס, הקוראים להם לרצוח בתולות. אבל זה רק שעתי על השפויים.
1. ברמה העקרונית, יכול להיות שמישהו חיצוני ימצא פתרון שאוביקטיבית יהיה טוב יותר. הבעיה היא שאנחנו צריכים פתרון סובייקטיבי, משהו שיענה לתחושת האיום התמידית שלנו, ולתחושת הקיפוח של הפלסטינים, ולתחושת הצדק של כולם. היועצים מקליפורניה, באופן קבוע, מתעלמים מהצדדים המנטאליים של הסכסוך.
2. המרכז השפוי הוא עיוור. ככה זה בכל מקום. לרוב האנשים אין משאבים להשקיע בפתרון בעיות, אלא מעדיפים להשליך את בעיותיהם לפתחם של מנהיגים, במין זריקת אחריות שאופיינית לדורנו האנוכי. מצביעי קדימה והליכוד חיים באופטימיות של השפויים: מה שהיה הוא שיהיה. מה פתאום שיהיה משבר כלכלי, והתחממות גלובלית, וייבוש מקורות המים, ורוב ערבי, ופצצה איראנית – מתישהו מישהו שם למעלה יפתור את הבעיה. בינתיים תנו לראות כוכב נולד, ולדבר (לא לעשות, כמובן!) פוליטיקה.
המרכז השפוי לא יפתור בעיות, כי הוא לא רואה בעיות. אם הוא היה רואה בעיות, הוא כבר מזמן היה מאבד את שפיותו.
ראשית, אני חייב להנצל על הזמן שלקח לי להגיב.
אני מנסה בימים האחרונים להתחיל פרוייקט חדש עם בלוג מקצועי, וזה קצת מעכב את הכל.
בכל מקרה, לעניינינו –
@גורו יאיא – אני לא חי בשלום עם אף קיצונות, לא משמאל ולא מימין (כהנא עדיין נחשב מאוד קיצוני בעיני רוב הישראלים), וקשה לי שאחרים מנסים לשפוט אותנו מבלי להיות בנעלינו אפילו לתקופה קצרה.
@מודי – אני מסכים איתך לגבי הפיתרון הסובייקטיבי. אי אפשר לנתק את הרגש מההחלטות המתקבלות כאן, בעיקר כשהן עלולות להיות הרות אסון עבור הבית שלנו.
עם זאת, אני חושב שהמרכז השפוי הוא היחיד שיכול לקבל החלטות פרקטיות, מבלי להיגרר לקיצונות זו אחרת. נכון – חסרה מנהיגות כיום, שיכולה לקבל החלטות, אבל דבר זה קורה גם כשיש ממשלת ימין מובהקת, ושקיצונים כמו ליברמן וחבריו יושבים בה. עד כמה שאני זוכר, לפחות בעשור וחצי האחרון, מפלגות שהגדירו עצמן מרכז נכשלו (למעט קדימה, שדווקא קיבלה את מס' המנדטים הרב ביותר, אך כשלה בהקמת ממשלה בגלל גוש הימין שהתהווה בממשלה הנוכחית), אבל זה לא אומר שאין להן עתיד.
הויכוחים על הנושאים הכי קריטיים למדינת ישראל נגררים כל כך לשוליים ההזויים, שאני לא רואה איך קיצונות זו או אחרת תצליח להגיע להחלטה שתהיה באמת טובה לעתידינו. בינתיים הקיצונים רק מפריחים סיסמאות, בדיוק כמו במרכז, ולכן כולם נכשלים – ביום שיקום פה מנהיג (וכמה שכואב לי לומר את זה, שרון היה המנהיג האחרון במהלך השנים האחרונות), שיוכל לראות את התמונה המלאה בראייה אמיתית ומפוכחת, כזו שבאמת משלבת ימין ושמאל במידות אילו או אחרות, רק אז נוכל לראות את המדינה הזו מתקדמת לעתיד טוב יותר.
המרכז היום הוא אכן עיוור. זה לא אמור שהוא היה כך תמיד או שהוא צריך להישאר כזה. החלטות שתתקבלנה לא יכולות בשום פנים ואופן להתעלם מהפן הימני וגם מהפן השמאלני שלהן. כל עוד לא יקום מנהיג שמסוגל לראות את זה, המדינה הזו תעמוד בפני כליה, או לפחות בסכנה מוחשית ומיידית לחיסולה בעתיד הנראה לעין.