על נתניהו והרחבת הפערים החברתיים
בסוף השבוע האחרון, טען בן-דרור ימיני, בטור הקבוע שלו ב"ידיעות אחרונות" (ניתן לקרוא את התרגום של טורו באנגלית כאן), שנתניהו "לא הרחיב את הפערים החברתיים בישראל". כשקראתי את המשפט הזה, תהיתי איפה בן-דרור ימני חי – כי בישראל הוא לא היה. לפחות לא בשנים האחרונות. כי מי שחי פה, יודע בוודאות שביבי נתניהו בהחלט הרחיב את הפערים החברתיים בישראל, וזה נעשה בכל כך הרבה צורות, שקשה אפילו להתחיל להפריך את הגוזמה הזו של בן-דרור ימיני.
אבל בשביל זה הרי אני כאן, אז בואו נתחיל.
=======================
ראשית, חשוב להבין, שבמהלך תקופתו של נתניהו כראש ממשלה, ישראל התקבלה לארגון ה-OECD, מה שמאפשר למדוד ולבחון באופן רשמי וחד משמעי את הישגי ממשלתו בתחומים שונים, ואף להשוותם למדינות המפותחות בעולם. אחד מאותם תחומים, הינו מיקומה של ישראל מבחינת הפערים החברתיים. ואיך לומר בעדינות? ההשוואה אינה מחמיאה לנתניהו, בלשון המעטה.
הנה נתון חשוב, שלא ניתן לפתוח פוסט כזה מבלי להזכירו: ישראל ממוקמת במקום הלפני אחרון מבין 34 מדינות הארגון, במדד האי-שוויון. כן – אנחנו אחת מ-2 המדינות הכי לא שוויוניות במערב. אבל זוהי רק כותרת חביבה. מאחוריה, עומדות עשרות ומאות החלטות קטנות לכאורה, שהן אלה שיוצרות את אי השוויון הזה, מצב בו העשירים מתעשרים, בעוד העניים נעשיים עניים יותר, ומעמד הביניים קורס. המשנה העיקרית של ביבי מאז ומעולם הייתה, שאם נעזור לעשירים להתעשר, העושר הזה יחלחל אל השכבות החלשות. בפועל, התיאוריה הזו, שהייתה פופולרית במערב הקפיטליסטי, קרסה. כולם מבינים זאת היטב היום – כולם, מלבד נתניהו, שממשיך לנהוג כך, כאילו דבר לא השתנה.
תומס פיקטי, מחבר הספר המהפכני "הון במאה ה-21" (2013), ואחד הכלכלנים החשובים בדורינו, הסביר זאת בספרו, ואם נתמצת אותו למשפט אחד עיקרי, ניתן לומר זאת כך: ההון גדל מהר יותר מהשכר. או במילים אחרות: העשירים מתעשרים במהירות, אבל ההון אינו מתחלק בצורה הגיונית והוגנת בין כלל השכבות בעם, או אפילו בין השכבות היצרניות ביותר, וזאת בגלל שהשכר אינו עולה בהתאם.
בפוסט הזה, אולי ברגע האחרון לפני הבחירות הנוכחיות, אני רוצה לכתוב על כמה מההחלטות הללו שיצרו והרחיבו את הפערים החברתיים בישראל. לדעתי, אלו ההחלטות המשמעותיות ביותר (לפחות רובן), כולן נעשו בתקופת נתניהו – הן כשר אוצר והן כראש הממשלה.
להמשך »
סיכום תעמולת בחירות 2015
פחות משבוע לפני בחירות 2015, אני חושב שאפשר כבר להתחיל לסכם את מה שרואות עינינו בשלושת החודשים האחרונים, מאז הוכרזו הבחירות ע"י רה"מ בנימין נתניהו. הרבה הרי לא ישתנה פה בשבוע הקרוב, והקמפיינים כבר די מיצו את עצמם. למרות שיש לא מעט מתלבטים (יש הטוענים שכ-20% לפחות עדיין מתלבטים כיצד להצביע), אני לא מאמין שיהיה פה איזה "שובר שוויון" יוצא מגדר הרגיל.
לכן, זו הזדמנות טובה לעבור מפלגה-מפלגה, ולראות מה הן מבטיחות, האם זה מציאותי ואיך נראה הקמפיין שלהן.
המחנה הציוני
הקמפיין של "המחנה הציוני" מורכב למדי. ההתחלה הייתה מצויינת: האיחוד בין הרצוג ללבני. תגידו מה שתרצו על הרוטציה, לדעתי הרעיון היה מצויין. הסיבה: הוא הוסיף ל-2 המפלגות כוח רב. הרבה מעבר למה שהיה להן טרם האיחוד. אבל קשה היה להתעלם מהעובדה, שבחודש וחצי הראשונים, הקמפיין של המפלגה החדשה פשוט לא היה קיים. הם איבדו את הזירה לטובת יאיר לפיד, בנט, הליכוד ואחרים. הרבה שמועות על יחסים רעים בתוך המחנה המאוחד הזה נשמעו מסביב – כולל חוזים מופרכים למנהלי הקמפיין, אי הסכמה באשר להוצאות, אי הבנה והכנה של השטח ועוד. אבל לפני חודש בערך הגיע ראובן אדלר, ועשה קצת סדר בעניינים, ומאז רואים שינוי מאוד מבורך. אדלר הוא אדם מאוד מנוסה בכל מה שקשור לבחירות בישראל, ואת התוצאות רואים באופן ניכר: מצע מעניין, מפורט ומבוסס נתונים מספריים (גם אם ניתן להתווכח עליהם – המצע שלהם הוא עדיין הטוב והבהיר ביותר מבין אלו של כל שאר המפלגות – אולי למעט זה של מרצ). הקמפיין של המחנה הציוני פונה כמעט לכל הקבוצות באוכלוסייה, ועושה זאת באופן ראוי. יש דברים שהייתי עושה אחרת (כמו העובדה שהם לא הופיעו לעימות), אבל בגדול – אדלר יודע שהדבר הכי חשוב כעת הוא "לא לעשות טעויות מיותרות", ואת זה הוא עושה היטב.
המחנה הציוני מקבל גב רחב מהתקשורת המרכזית ומעמותות שמעוניינות בהחלפת השלטון (וגם אינן אומרות זאת באופן מפורש, ברור שאלטרנטיבה לביבי יש רק במחנה הציוני, נכון לרגע זה). אין ספק שזה מסייע.
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
בגדול, כן. הרעיונות שדורשים הוצאות תקציביות הן לא מעל הפופיק, ולכך דאג בעיקר מנואל טרכטנברג, מי שמועמד למשרת שר האוצר בממשלה הבאה (אך לא בטוח שיכהן בתפקיד זה). כמובן שלא הכל יתגשם, אבל אני חושב שחלק נרחב מהדברים בהחלט אפשריים לביצוע, בהינתן הממשלה ה"נכונה".
================================
הליכוד
"הליכוד" בראשות נתניהו עשתה כל שגיאה אפשרית בשלושת החודשים האחרונים. הקמפיין שלהם ירה לכל הכיוונים, ונראה שפגע בעיקר בקהל בוחרים פוטנציאלי. החשש הגדול של ביבי היה, שמערכת הבחירות הזו תעסוק בנושאים כלכליים-חברתיים, ולמרות ניסיונות שלו להסיט את השיח הציבורי לכיוון איראן (ושוב איראן. ושוב. וגם קצת דאע"ש וחמאס לקינוח) – נראה שהוא נחל הצלחה חלקית וזמנית בלבד, אם בכלל. למעשה, נראה שהוא קצת ירה לעצמו ברגל, כשהוא התעקש לנסוע לארה"ב לנאום בפני הקונגרס. נכון, יש לו לא מעט אנשים שיצביעו לליכוד גם אם ישימו חמור בראש הרשימה, אבל לא כולם כאלו, ויש גם לא מעט מצביעים וחברי מרכז, שכבר הודיעו על הסרת תמיכתם מתנועה האנטי-חברתית בעליל. סרטוני הקמפיין האחרונים שהוציא הליכוד – "נבחרת הכדורגל" (שבו נראים השרים הבכירים כמו כדורי רגל בחולצות ספורט מוגוחכות, שאינן מתאימות למידתם..) ו"קבוצת התמיכה" (שבה נתניהו פוגע בכל מגזר העובדים בישראל, פחות או יותר) – לא תרמו דבר לליכוד. ההיפך הוא הנכון. הם סיפקו חומר נפלא לפארודיות שעוד תבואנה. ואחרי כל זה, אין ספק, שהדבר המביך ביותר שיצא תחת ידיו של ראש הממשלה, הוא הסרטון של משה גלאמין במעון רה"מ המתקלף.. זה היה מופע אימים בכיכובה של זוגתו. אז נכון שאני לא סובל את ביבי ומייחל לכשלונו (מה שהוא קורא לו "פוטש" ואני קורא לו "דמוקרטיה"), אבל קשה לומר שהוא עושה את החיים לקשים מדי עבור מתחריו. תוסיפו את זה לעובדה, שהליכוד – שבוע לפני הבחירות! – עדיין לא פרסם מצע כלשהו (בדיוק כמו בבחירות הקודמות, ד"א) – ותקבלו אסון ממשמש ובא.
יש לציין, שהליכוד ובעיקר נתניהו – מקבלים סיוע אדיר של "ישראל היום", המכונה גם הביביתון, שמאחוריו עומד איל ההימורים שלדון אדלסון.
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
כן – כי זה ממש קל: הם לא מבטיחים כלום. מה שהיה, הוא שיהיה.
================================
יש עתיד
"יש עתיד" של יאיר לפיד היא אניגמה. בכנסת האחרונה היא הפתיעה עם 19 מנדטים, אבל למעשה לא עשתה איתם כמעט כלום. היו לה כמה הישגים יחסית מינוריים, אבל קשה לומר ששי פירון ויאיר לפיד השאירו חותם כלשהו במשרדים עליהם הם היו מופקדים (דווקא יעל גרמן עשתה כמה דברים בכיוון הנכון, ונבלמה ע"י הליכוד וישראל ביתינו, שדאגו לאוליגרכים יותר מאשר לעמישראל). ואיכשהו, הקמפיין של לפיד הפך להיות הקמפיין הטוב ביותר בבחירות האלו. הוא לקח את כל הכשלונות המובהקים שלו (כמו העובדה שנתן לבנט את השמים, פחות או יותר) והפך אותם לקורבנות של נתניהו. הדיבורים של לפיד על שקיפות ונגד שחיתות הופכים אותו לקמפיינר הכי מדובר, אם כי ברור שאם בודקים את המציאות מאחורי הסיסמאות שלו – מגלים שלפיד בעצמו פעל רבות נגד אותה שקיפות שהוא מדבר עליה השכם והערב. בעימות שנערך לפני כשבועיים, לפחות לפי דעתי האישית, לפיד יצא כמנצח הגדול בזכות היכרותו הרבה עם התקשורת והאופן שבו הוא התנהל מולה. להערכתי, "יש עתיד" תפתיע בבחירות הללו, למרות שנבירה במספרים שלפיד טוען לנכונותם, תראה מציאות שונה לחלוטין מזו שהוא מציג כלפי הבוחרים הפוטנציאליים שלו.
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
חלקית. לפיד לא הראה עד היום סימנים של מי שעומד בהבטחות שלו בנוגע לשקיפות (והרי ההבטחות העיקריות שלו הן בנושאים של שחיתות ושקיפות). בנוסף, אני לא רואה אף ממשלה שתסכים להמשיך עם הפארסה של מע"מ 0%. מה שכן, שאר ההבטחות בנוגע למערכת הבריאות, לעוני וכו' – נשמעות הגיוניות, ואני לא מאמין שרוב המפלגות תתנגדנה לכך.
================================
הבית היהודי
"הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט התחילה את הבחירות האלה עם סקרים שניבאו לה קרוב ל-20 מנדטים. נכון להיום, הסקרים כבר הרבה פחות מחמיאים, ומראים נטישה המונית, עד כדי היחלשות אפילו מול מצבה הנוכחי (12 מנדטים כיום, 11-12 מנדטים בסקרים האחרונים). המפלגה החלה את מסע הבחירות הזה בצורה מעוררת השתאות, גם אם איני מסכים עם דיעותיה הניציות הקיצוניות והחשוכות. הסרטונים של בנט ביו טיוב היו נפלאים, מושכי קהל צעיר. אבל בנט עשה כמה מהלכים שגויים, פטאליים ממש – שגרמו למפלגה שלו להיראות כמו מפלגת מצורעים. ראשית, הסרטון ההוא שפורסם בנושא נישואים חד-מיניים. זהו סרטון שהציג לעולם מפלגה חשוכה, שמתאימה לכהן בכנסת של ימי הביניים, לא במאה ה-21. אחרי כן הגיעו השריונים של בנט, ובראשם – אלי אוחנה, כמובן. "המזרחי האינטליגנט" של בנט ושקד והדחתו תוך 48 שעות מהירות, הביא לנפילה רצינית בסקרים. גם החיקוי הנפלא והמדוייק שלו ב"ארץ נהדרת" לא הוסיף לו רבות (ואני חושב שהוא אחד הנפגעים הראשונים והקשים ביותר של התכנית הזו. עוד סיבה לאהוב אותה..). אבל "הבית היהודי" הוכיחה גם שהיא לא פונה למרכז החילוני, למרות השיבוצים של איילת שקד וינון מגל. לאחרונה מנסים להוכיח שם שגם הם חברתיים (ואפילו משקרים באופן בוטה, כשהם אומרים שהם המפלגה הכי חברתית בכנסת ובקואליציה), אבל בניגוד ללפיד – הם נכשלים בכך, ובצדק רב. "הבית היהודי" ניזון מטיקט אחד מרכזי – הטיקט המדיני-בטחוני. במהלך השנתיים האחרונות הם הראו נאמנות עזה למתנחלים ולהתנחלויות הקיצוניות ביותר – עד כדי ביטול אוכלוסיות אחרות בישראל. ועתה, זה פוגע בהם והם משלמים את המחיר.
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
אני מאוד מקווה שלא. בינתיים (כמו הליכוד) גם הם לא מבטיחים הרבה, מלבד הבערת המזרח התיכון לצרכים דתיים משיחיים. אין להם שום מצע חברתי שאפשר לדבר עליו ברצינות או בכלל (ולא – בנט לא הוריד את מחירי המזון ב-5%. זה עוד שקר מתועב של המפלגה הזו).
================================
מרצ
"מרצ" בראשות זהבה גלאון החלה את מערכת הבחירות עם סקרים מאוד אופטימיים, שדיברו על 8-10 מנדטים. המספרים האלו נראו מאוד ריאליים בזמנו. אבל אז הגיע האיחוד של לבני והרצוג, ומרצ נחתה למציאות עגומה של 4-6 מנדטים, עד כדי סכנת היעלמות מהכנסת הבאה. באופן אישי, אני מאוד מקווה שמרצ לא תינזק, ושמס' המנדטים הנוכחי (6) לא יירד. מרצ היא מפלגת השמאל האמיתי היחידה בישראל כיום, והיא פועלת רבות למען האוכלוסיות החלשות – למרות שאלו אינן מעריכות זאת ואינן נותנות לה את קולן (שהולך באופן מסותי לליכוד ולעבודה בעיקר). גם הקמפיין של יאיר לפיד נוגס בבוחרי התנועה. ייאמר לזכות מרצ, שהמצע שלה היה בין הראשונים, והוא מפורט לפחות כמו זה של "מחנה הציוני", כולל נתונים, הסברים מהיכן יגיע הכסף ועוד. וזה ממש לא מובן מאליו, בעיקר כששאר המפלגות מתעלמות באופן מופגן ממצעים מהסוג הזה. הבעיה העיקרית של מרצ היא בקמפיין עצמו. למרות אהדתי הרבה למפלגה, הקמפיין של מרצ לא מתרומם. סרטוני התעמולה ישנוניים, אינם חדים מספיק, ואינם פונים לקהל רחב מספיק. אני עוד מקווה שיחול שינוי בשבוע הקרוב, שיעביר לכיוונם מנדטים נוספים – כי למרות שאני רוצה לראות את נתניהו נעלם מהמפה הפוליטית, לא הייתי רוצה שזה יקרה רק בגלל התחזקות של "המחנה הציוני". הקיום של מרצ חשוב לי מאוד (וזאת על אף שאיני רואה עין בעין בדיוק עם משנתם המדינית).
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
אפשר לקוות – בהנחה שהם אכן יהיו בממשלה (וזה ממש לא מובן מאליו). המצע שלהם מבוסס על נתונים ומגובה ע"י פרופ' ירון זליכה. שווה לקרוא אותו. הוא הגיוני, מתון וחברתי מאוד.
================================
כולנו
"כולנו" בראשות כחלון, למרות שיש מי שכבר מכתיר אותה כ"מכתירת המלכים" של בחירות 2015, היא לא פחות מבעיה אלקטורלית. כחלון הוא ליכודניק בנשמה, איש ימין, שעוד לא החליט מה הוא רוצה להיות. הוא רץ על טיקט חברתי-כלכלי בלבד, אבל שם את יואב גלנט (שקשה לראות מישהו אנטי חברתי יותר ממנו) כמספר 2 שלו. אז ברור שכחלון רוצה להיות שר אוצר – זה מה שהוא מצהיר עליו יומם וליל, אבל ניכר שהוא עוד לא לגמרי מבין את הפוליטיקה הישראלית. הקמפיין של כחלון, למרות ההבטחה, לא ממש מצליח. הוא חוזר ומספר על רצונו להיות בגין 2, אבל הוא מסרב לדבר על נושאים מורכבים, כגון מונופול הגז (הוא מקורב ל-2 מהטייקונים שמחזיקים באחוזים ניכרים במונופול זה – יצחק תשובה וקובי מימון) או נושאים מדיניים. הסיסמא שהוא חוזר עליה שוב ושוב היא "פירוק מונופולים", אבל למעשה אין לו שום מצע מפורט מעבר לכך. יתרה מכך, נראה שהרשימה שלו, שהורכבה חיש מהר בגלל בחירות שהוא לא היה מוכן להן, היא שעטנז של אנשים שאין ביניהם שום דבר משותף (רחל עזריה ומייקל אורן? יואב גלנט ורוני אלאלוף? מה הקשר ביניהם?). סרטוני התעמולה שלו לא רעים, הוא יורה לכל הכיוונים ובעיקר לכיוון ביבי ולפיד, אבל חסר בהם תוכן אמיתי. חסר בהם עומק. זו גם הסיבה, שאני מאמין שהוא לא יזכה ל-10 המנדטים שהוא חולם עליהם (לאחרונה הוא אפילו מדבר על 15. זה מספר מופרך..).
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
חלקית בלבד. כחלון אמנם רץ על הטיקט החברתי, אבל המצע שלו מאוד עמום. הוא דורש את האוצר ואת מנהל מקרקעי ישראל, ומזכיר גם שבירת מונופולים כפי שהוא עשה בסלולר, אבל שבירת מונופולים או דואופולים (כמו במקרה של הבנקים) אינה דומה למה שנעשה בזמנו בסלולר. כך שצריך לקחת זאת בחשבון.
================================
ש"ס
"ש"ס" בראשות אריה דרעי היא המפלגה הכי צינית בבחירות 2015. דרעי החליט ללכת על קמפיין גזעני במסווה חברתי. מאז שאלי ישי עזב, ומאז פטירתו של הרבובדיה, דרעי וש"ס לא מתרוממים. בימים אלו מדברים על 6-7 מנדטים לכל היותר, ויש כאלו שאפילו רומזים על 4-5. מתוך פאניקה, דרעי יצא למסע לסחיפת מה שהוא מכנה "השקופים". האיש שמקדש עוני ובורות, שמנציח אותם בשביל שיישאר לו קהל בוחרים תמידי, יצא למעשה למסע של "להיות או לחדול" מבחינתו. כל הקמפיין שלו מבוסס על שני נושאים: "אני אקח מהעשירים ואתן לעניים", "אם אתה מזרחי – רק ש"ס תדאג לך". ניסיון העבר מגלה שדרעי וש"ס לא דואגים – לא לאלה ולא לאלה – אבל יש כבר לא מעט אנשים שנתפסו בחכה של דרעי, חלקם רואים עצמם כאינטלקטואלים ואפילו פמיניסטיות (פמיניסטיות במפלגה שמדירה נשים?? כן. מתברר שכן). בשבוע האחרון (וגם בזה הקרוב, אם אני מנחש קרוב), הקמפיין הגזעני של ש"ס רק יתרחב ויהפוך לקיצוני יותר. כולי תקווה שזה יתפוצץ להם בפנים.
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
חד משמעית – לא. דרעי מדבר על מס עשירים. אלא שאותם עשירים הם החברים שלו, וסיוע ל"שקופים" שהוא מדבר עליהם, רק תגרע ממנו קהל מצביעים פוטנציאלי בבחירות הבאות. בקיצור – תשכחו מזה. ש"ס נמצאת בכנסת ישראל מאז 1986, ומאז לא עשתה דבר וחצי בבר למען העניים. כל מה שהמפלגה עשתה, היה הנצחה של בורות ועוני.
================================
יחד – העם איתנו
"יחד – העם איתנו" של אלי ישי, צריכה להיות החשש של כל מי שחופש הביטוי ומדינת ישראל חשובים לו, ובעיקר לכל מי שחושש שהפרלמנט שלנו יהפוך לקרקס חשוך. אלי ישי התפצל מש"ס לפני ג-3 חודשים, כשהחלה מערכת הבחירות הנוכחית, לאחר הפיצוץ בינו לבין דרעי. מאז, ישי החליט לצרף אליו את "עוצמה לישראל" של ברוך מרזל והמטורפים שלו (מרזל הוא כעת מס' 4 ברשימה, מה שאומר שאם "יחד" תעבור את אחוז החסימה, מרזל בוודאות יהיה בכנסת הבאה..). ב"יחד" יש רק יתרון אחד – היא נוגסת לליכוד, לש"ס ולבית היהודי מנדטים. אבל זה באמת היתרון היחיד שלה. הקמפיין שלה, בעיקר בגלל בעיות מימון, הוא אולי קמפיין הבחירות המגוחך ביותר (מי שלא ראה את סרטון השוקולד של יוני שטבון, שצולם בטלפון נייד – זה הזמן. עכשיו!).
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
כמו ש"ס – לא הייתי בונה על זה. הדבר היחיד שתראו מהמפלגה הזו – זה קרקס בכנסת הבאה. והרבה קרקס. הם הרב בא-גד (למי שזוכר) של הכנסת הבאה. הם באים בכדי להבעיר את השטח. זה המצע היחיד שלהם.
================================
ישראל ביתינו
"ישראל ביתינו" בראשות אביגדור ליברמן היא כבר מפלגה ותיקה למדי, שקיימת בכנסת ישראל מאז 1999, ולמעשה חברה בכל הממשלות מאז ממשלת שרון (2001). רבות נאמר וסופר על ליברמן, ובעיקר בפן העברייני של עיסוקיו, וחברותו עם אוליגרכים רבים ממדינות ברה"מ לשעבר. היו מי שטענו, שאביגדור ליברמן הפך לפרגמטי יותר בחודשים האחרונים, כלומר ויתר על משנתו האולטרה-ימנית לטובת משנה מדינית מרכזית יותר. היו שהרחיקו לכת וטענו שהוא אפילו הפך לשמאלן מתון. בתחילת מערכת הבחירות הזו, נראה היה שהוא בורח לכיוון הזה, בעיקר מפאת האישומים הפליליים הרבים שנחתו על מפלגתו (מי אמר פאינה קירשנבאום ולא קיבל?). אלא שבחודש האחרון, ליברמן החליט כנראה שהכיוון הזה אינו מביא לו בוחרים מהמרכז כפי שהוא קיווה – והוא שבר לימין המוכר שלו. המצע הנוכחי שלו (אם אפשר לקרוא לו כך) כולל עונש מוות למחבלים, ובעיקר דרישה להצהרת נאמנות חתומה מכל נערה ונערה בני 16 ומעלה, בתמורה לזכויות אזרח מלאות (כולל זכות הבחירה וההיבחרות לכנסת..). הסיסמא שנבחרה עבורו, "תכל'ס ליברמן", והאנשים שהוא בחר לרשימתו (פריימריז? אצל ליברמן?! הצחקתם אותי..) – כמו שרון גל, סופה לנדבר ואחרים – מצביעים על הכיוון הוולגרי והפשיסטי שהמפלגה שלו הולכת אליו. זו אינה הפתעה גדולה, ובכל זאת – ליברמן מצליח אפילו להקצין עם השנים, גם כשנדמה שזה בלתי אפשרי. בינתיים, הפרשה הפלילית הנוכחית נוגסת במנדטים שלו באופן אנוש (אם כי הוא אישית עדיין לא נפגע מכך), ונראה שהאיש שניסה להחליש את המפלגות הערביות, ייפול בקרוב בעצמו עד לכדי 5-6 מנדטים. הוא כנראה לא ייעלם לחלוטין, אבל תמיד אפשר לקוות. לצערי, ואני אומר זאת בשיא הרצינות, אם ליברמן ייעלם מהמפה הפוליטית, אורלי לוי-אבוקסיס (מס' 2 ברשימה) תיעלם איתו. היא ח"כית חברתית מעולה (ועלה תאנה מוצלח במיוחד), ועל כך חבל. יחד עם זאת, אם זה המחיר שעלינו לשלם על היעלמותו – אז שכך יהיה.
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
אין מצב. ליברמן פרסם בימים האחרונים את הרשימה הארוכה של התנאים שלו לכניסה לממשלה הבאה. 2 שאלות צריכות להישאל בקשר לרשימה הזו: הראשונה, והחשובה יותר – מאיפה הכסף? ליברמן לא כותב על כך מילה. בהנחה שהוא וחברי מפלגתו (הוותיקים. אלה שנותרו) לא יחזירו את כספי השוחד, אני לא רואה מאיפה יגיע המימון לכל הדברים שהוא רוצה. השאלה השנייה היא – למה עכשיו? ליברמן, כאמור, הוא חבר ממשלה ברציפות מאז 2001. רוב הדברים שהוא מדבר עליהם, מהווים בעיות ב-6 השנים האחרונות לפחות (ולרוב יותר מכך). איפה הוא היה עד עכשיו? בקיצור – עוד פופוליזם, סיסמאות ופאשיזם. לא בדיוק מתכון מנצח..
================================
הרשימה המשותפת
הרשימה הערבית המשותפת בראשות איימן עודה (הכוללת את המפלגות בל"ד, רע"מ-תע"ל וחד"ש) הולכת כנראה להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת הבאה, אחרי המחנה הציוני והליכוד (בשאיפה בסדר זה). אף על פי שעודה מנסה להראות פן חברתי וייצוג לכלל האוכלוסייה (לא רק הערבית), נראה שבימים האחרונים היא עושה טעויות רבות, בעיקר בגלל מפלגת בל"ד (בה חברה חנין זועבי המאוסה), המייצגת את הפלג האיסלמי הקיצוני בקרב ערביי ישראל. הקמפיין שלה מעניין, ואני מאמין שהפעם אכן יגדל כוחן המשותף של 3 המפלגות (שכבר הודיעו שהן תתפצלנה לאחר הבחירות) – אבל קשה להתחמק מהעובדה, שהרשימה יורה לעצמה ברגל, כשהיא מכריזה על חוסר רצונה לשתף פעולה עם השמאל המתון (הציוני) בישראל. בימים האחרונים, הרשימה סירבה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, מה שעלול לגרום לגוש השמאל לאבד מנדט או שניים, שיהיו קריטיים לצורך החלפת שלטון הימין בראשות נתניהו. הצפי למפלגה הגדולה כרגע הוא 12-13 מנדטים (יותר מ-11 שיש ל-3 המפלגות כיום), ועוד נראה כיצד המהלכים האחרונים ישפיעו על כוחה.
האם מה שהם מבטיחים ריאלי?
מאחר ואני מתקשה להאמין שמישהו מהם יישב בקואליציה הבאה, אני לא רואה כיצד משהו מההבטחות שלהם יקויים ברצינות. הם אולי יפעלו קצת מהספסלים האחוריים של האופוזיציה, אבל חברי הכנסת הערבים מעולם לא מדדו את עצמם ברמת העשייה שלהם למען ציבור הבוחרים שלהם (לפחות על פי התוצאות בפועל). היחיד שאפשר לומר עליו, שעשה משוה לטובת הסביבה והחברה, היה דב חנין (שבימים אלו של הקמפיין הוא הוחבא טוב-טוב מעין המצלמה..). בקיצור – גם אצלם, מה שהיה הוא בדיוק מה שיהיה.
================================
בינתיים – כתמיד – הצעתי לכם היא זו: הקשיבו לדברי המועמדים ושיפטו בעצמיכם. היו מעורבים. הפעילו את הראש, העיניים והאוזניים. כי ההחלטה שלכם היא זו שתקבע כיצד תיראה המדינה הזו בשנים הקרובות. וללא מעורבות פעילה של האזרח – כל הדרישה הזו לשקיפות היא חסרת טעם. הדרך הטובה ביותר, מלבד קריאת חדשות והבנת רשת האינטרסים (סקרנות בריאה וספקנות חשובות גם הן), היא כניסה לאתר "כנסת פתוחה", ובחינת המועמדים שלכם לכנסת.
על עימות בחירות 2015
לפני פחות משבועיים, ישבתי וצפיתי בעימות הפוליטי שנערך בערוץ 2 (אני מצר על כך שפוסט זה נכתב באיחור מה..).
ראשית, אני חייב לציין, שבניגוד לכל הסקירות העיתונאיות, היה דווקא די מעניין, וזאת למרות הקקופוניה, דף המסרים שחזר על עצמו שוב ושוב וכו'. היו כמה רגעים ממש טובים שם, ממש קלאסיים (בעיקר בהתחשב בעובדה שקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לערות עימות בין כל כך הרבה מועמדים בו זמנית). ויכוח ה"שקרן" של לפיד-בנט לקראת הסוף (ובכלל ההתקפה בסוף על בנט מכל הכיוונים), למשל, היה פוליטיקה במיטבה (הניסיון לראות מי ימצמץ ראשון..).
ועם זאת, אני חושב שאין ספק באשר למפסיד הכי גדול בעימות: אביגדור ליברמן. האיש הגיע עם מסר אחד ויחיד – מוות/טרנספר לערבים. זהו (רק היום פורסמה רשימת הדרישות שלו לכניסה לממשלה). השיח החברתי-כלכלי החשוב פשוט דילג מעליו. אבל אפילו הטיעונים שהוא הציג נראו ממש מגוחכים.
האיש הטיפש שאילץ את כל המפלגות הערביות להתאחד, טוען שעכשיו – כשהן התאחדו – רואים שכולם שם טרוריסטים, גיס חמישי. שלא תבינו לא נכון, את החבר'ה של התנועה האיסלאמית (מיוצגת ע"י בל"ד) בהחלט ניתן לכנות כך. העניין הוא, שהוא אילץ אותם ללכת ביחד עם חד"ש המתונה, כדי ששתיהן לא תימחקנה, ועכשיו – כשכל הסקרים מראים שהמפלגה שלו לא תקבל אפילו חצי מהמנדטים של הרשימה המשותפת – הוא נראה כמי שבלע רעל, והוא רק מנסה לירוק אותו החוצה ללא הצלחה. המבט בעיניו של ליברמן לאורך כל העימות, היה של אדם מפוחד, נרדף. לכן, לא פלא שאף אחד לא הפנה אליו שאלות בחלק הלפני-אחרון. הוא פשוט לא נספר בשולחן הזה כמישהו רלוונטי.
גם אלי ישי ומשה כחלון לא היו במיטבם, בלשון המעטה, אבל הם היו טובים בהרבה מליברמן.
========================
אז מי היה המנצח? זו שאלה לא פשוטה.
אריה דרעי היה בסדר, אבל כמה פעמים פשוט איבד את עשתונותיו. זו היתה הצגה טובה, במובן הזה – ואם זה היה מה שרציתם לקבל בעימות, אז קיבלתם "הצגה" כזו במלוא מובן המילה.
איימן עודה גם היה לא רע, אבל הוא התפתל לא אחת, כשנשאל שאלות קשות ע"י יונית לוי (ייאמר לזכות לוי, שלמרות הקשיים המובנים בסוג כזה של עימות, היא לא עשתה הנחות לאף אחד. חבל שזה לא היה כך, כשהיא ואודי סגל ראיינו את נתניהו לפני חודשיים).
אז מי כן?
בעיקרון, שלושה אנשים הצליחו להעביר את המסרים שלהם באופן הטוב והחד ביותר לדעתי: לפיד, גלאון ובנט.
טוב וחד? אולי. אבל החיוך המעושה של נפתלי בנט וה"אחי" שלו עיצבנו אותי, באופן לא ממש מפתיע. הוא רק הוכיח לי שהחיקוי שלו (וגם של חבריו לתנועה, כמו אורית סטרוק) ב"ארץ נהדרת" פשוט גאוני. גם השקרים שלו לא עבדו עליי. הוא פשוט משקר רע, בדיוק כמו אדונו לשעבר, נתניהו.
זהבה גלאון עשתה עבודה טובה למדי, והראתה גמישות ראויה לציון בקשר לכחלון (שהראה גם הוא גמישות מצידו כלפיה). מבין כל המועמדים בעימות, היא עדיין הבחירה המועדפת עליי, הן מבחינה חברתית-כלכלית והן מבחינה מוסרית (בעיקר בזכות אילן גילאון..). מדינית, אני לא רואה איתה עין בעין לחלוטין.
ומה לגבי יאיר לפיד? לפיד הוא מר תקשורת. מבחינה תקשורתית נטו, הוא עשה בית ספר לשאר המתמודדים. עבור מי שמאמין למספרים שלו, הוא נראה מאוד משכנע, ולכן לא פלא שבשבועות האחרונים הוא מטפס בסקרים. רק מי שינבור ממש לעומק, ימצא סתירה בין הנתונים שהוא מציג לבין המציאות. ומכיוון שהעימות הזה הוא לפני הכל עבודה תקשורתית (שבה לא שולחים את הציבור לנבור לעומק בנתונים) – ולמרות שאני אישית לא אצביע עבורו – לדעתי הוא יצא המנצח הגדול של הערב הזה, ואם תשאלו אותי, הוא עוד יפתיע ב-17 במרץ.
========================
[ובמאמר מוסגר, הערה קטנה לסיום: לפיד דיבר על מעל 100 אלף התחלות בנייה, כשכחלון דיבר על 7,300 דירות שנמסרו. המספר של כחלון היה מגוחך, כי גם הוא יודע – בתוך 20 חודשים אף משפחה לא מקבלת מפתחות לבית. שיווק הקרקע, אישורי בנייה, בנייה וכל שאר התהליך – לוקחים כמה שנים טובות. כך שגם אם לפיד היה מתחיל לבנות בשנייה שהוא נכנס למשרד האוצר, ומן הסתם זה היה בלתי אפשרי, הדירות הללו עדיין לא היו נמסרות לרוכשים.. הנתון הזה לא מנקה את לפיד מאחריות לכשלונותיו, אבל האמת צריכה להיאמר]
והנה העימות המלא, למי שעוד רוצה לצפות בו לפני הבחירות:
========================
בינתיים – כתמיד – הצעתי לכם היא זו: הקשיבו לדברי המועמדים ושיפטו בעצמיכם. היו מעורבים. הפעילו את הראש, העיניים והאוזניים. כי ההחלטה שלכם היא זו שתקבע כיצד תיראה המדינה הזו בשנים הקרובות. וללא מעורבות פעילה של האזרח – כל הדרישה הזו לשקיפות היא חסרת טעם. הדרך הטובה ביותר, מלבד קריאת חדשות והבנת רשת האינטרסים (סקרנות בריאה וספקנות חשובות גם הן), היא כניסה לאתר "כנסת פתוחה", ובחינת המועמדים שלכם לכנסת.
"הארץ המובטחת" – מירה עוואד ושרון גל
עובדה מס' 1: אני מתעב את שרון גל (מס' 5, "ישראל ביתינו"). האיש הוא לא יותר מטוקבקיסט עם מיקרופון.
עובדה מ'ס 2: שרון גל שייך למפלגה גזענית ופשיסטית (שלא לומר מושחתת).
עובדה מ'ס' 3: שרון גל חי בעולם דמיוני, אם הוא חושב שלערביי ישראל יש שוויון זכויות מלא.
אבל הנה עוד עובדה: מירה עוואד ניצלה את הבמה שניתנה לה (הסרטון בתחתית הפוסט – מומלץ לראות את כולו לפני המשך קריאת הפוסט), בכדי להבהיר עד כמה אין שום סיכוי שנחייה כאן בשלום אי פעם, אם זה תלוי בה ובנרטיב שהיא טיפחה.
ואני אסביר:
לפני הכל, חשוב לי להדגיש, שאני מבין, כאדם רגיש לסבלו של האחר, שיום הקמתה של מדינת ישראל הוא יום אסון לערביי ישראל. הם הפסידו אדמות ובתים, הם הפסידו חלק מההיסטוריה שלהם – ובשל כל מדובר בנושא טעון רגשית (בלשון המעטה). אני גם לא מסכים עם העובדה, שאסור להם לבכות את היום הזה, אם זה מה שהם רואים לנכון. החוק שנחקק בנושא זה הוא גזעני ומפלה.
אבל כשכל זה נאמר, מה שהם לא יכולים לעשות, זה לעוות את המציאות ולשקר לעצמם. ערביי ישראל מחקו מההיסטוריה את תכנית החלוקה ההוגנת שהוצעה להם לפני הקמת מדינת ישראל. היא נעלמה מהנרטיב הפלשתיני כלא הייתה. גם העובדה, שערביי ישראל הם אלה שפתחו במלחמה, במטרה ברורה להשמיד את היהודים ו/או לגרשם – נעלמה אל תהום הנשייה, ואינה קיימת בשיח הפנימי. מה שנותר, הוא שיח של 'קורבנות', שטוען שמאות אלפי ערבים גורשו מבתיהם ואדמותיהם הופקעו ע"י היהודים הרשעים.
אלה שקרים יפים, אבל עדיין שקרים. מלחמת העצמאות לא הייתה תהליך של טרנספר מחושב וגם לא של טיהור אתני. אין כמעט מלחמות בהיסטוריה האנושית, שבהן אוכלוסיות כלשהן לא איבדו שטחים. אובדן שטחי מחיה הוא חלק מכל מלחמה, וזה משהו שערביי ישראל היו צריכים לקחת בחשבון, כשהם פתחו בה ב-1948.
מה גם שישראל לא צריכה וגם לא יכולה, להחיל את חוק השבות על ערביי ישראל. אין כמעט אף מדינה מערבית שעשתה זאת בעבר (ובמיוחד כשהעם שפונה מהשטח, מעוניין בכיבושו מחדש, ולא בהתערות בחברה החדשה).
ובדיוק כפי שקשה לי לקבל את השיח ההתקרבנותי הזה שביבי ובנט מטפחים ("כל העולם נגדינו", "כולם אנטישמים"), אני מתקשה לקבל את השיח שמטפחים בחברה הערבית, וכן – גם את ה'רמזים' שעוואד גלגלה לפתחו של שרון גל, כנציג העם היהודי הכובש…
ועד שהעניין הזה לא יסתיים, ישראל תוכל לעשות שמיניות באוויר, אבל הכרה כמדינה דמוקרטית היא לא תקבל. בטח שלא ע"י ערביי ישראל.
תוסיפו לכך את העובדה, שמפלגת בל"ד (שמהווה כשליש מהרשימה המשותפת של ערביי ישראל, ביחד עם רע"מ-תע"ל וחד"ש) החליטה בסופ"ש האחרון לירות לעצמה ברגל, בכדי שהיא תוכל לירות לכולנו בראש, ותבינו איפה נמצאת הבעיה. אני מתכוון לעובדה, שהרשימה המשותפת – ורק בגלל חלקה של בל"ד ברשימה זו – החליטה שלא לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, מפלגה ציונית שדוגלת בשוויון זכויות אמיתי (החלטה שעלולה לעלות לגוש השמאל במנדט או שניים קריטיים בבחירות אלו), ואף הכריזה שלא תמליץ על הרצוג לראשות הממשלה, מה שבהכרח יביא לעלייתה של ממשלת נתניהו השלישית.
ואם על ההחלטה לגבי הסכם העודפים ניתן לסלוח, קשה לעשות דבר דומה לגבי נושא ההמלצה לראשות הממשלה. המטרה של בל"ד ברורה: עלייתו של נתניהו לראשות הממשלה, תפגע בלגיטימיות של מדינת ישראל בעולם כמדינת העם היהודי, ועלולה להביא בסיכוי גבוה להפיכתה של המדינה למדינת אפרטהייד מוצהרת.
האם ניתן, במצב כזה, לומר שהרשימה המשותפת אכן מייצגת את כל העם, כפי שטוען איימן עודה, העומד בראש הרשימה? האם ניתן להניח, כי ערביי ישראל רוצים באמת ובתמים לחיות בשלום עם היהודים במדינת ישראל? אני מתקשה לומר שיש אפילו יהודי שמאלני אחד שיחשוב כך, אלא אם הוא עיוור מוחלט (ואני, כאמור, רואה עצמי כאיש שמאל מתון – אך לא כזה שמוכן להתאבד על מזבח השלום).
י============י
לסיכום:
מכיוון שנושא שוויון זכויות וחובות בישראל כן חשוב לי, ומכיוון שאני יודע שכיום אין שוויון כזה בקרב ערביי ישראל, טוב יהיה אם נתחיל לחיות את ההווה והעתיד ופחות את העבר.
אנחנו חייבים לשים את הדברים השולחן, ולומר באופן גלוי: ערביי ישראל היקרים, אנו רוצים שתחיו כאן לצידינו עם שוויון זכויות וחובות מלא. ואני מתכוון לזה (האחד לא יכול לבוא בלי השני. ולכן שניהם חייבים להגיע במקביל, חוק לצד חוק. לדוגמא: תוכנית מתאר ארצית ליישובים ערביים, ולצידה חוק שירות לאומי). הסייג היחיד, בגלל החשד המובנה וההגיוני, הוא זכות השיבה הפלשתינית לערי ישראל. אנחנו פשוט לא מוכנים להתאבד עדיין.
י============י
והערה אחרונה:
בלי שמץ של גזענות – עוואד לא מסוגלת לנתק את עצמה ואת רגשותיה הלאומיים מהתכנית הזו (ועד כה- בכל ארבעת הפרקים ששודרו – זה ניכר בבהירות), שאמורה לעסוק בפוליטיקה ופוליטיקאים (לפחות זו המטרה שעוואד הצהירה עליה בתחילת ובסוף התכנית). לכן, אני לא בטוח שהיא הבחירה הנכונה להגשת התכנית הספציפית הזו.
אלא אם כן, זוהי המטרה הלא מוצהרת של התכנית – לחבוט בימין ובשמאל על הכיבוש, וזהו. ואז אין בחירה מתאימה ממנה.
מוגש כחומר למחשבה לעורכי "הארץ".
========================
בינתיים – כתמיד – הצעתי לכם היא זו: הקשיבו לדברי המועמדים ושיפטו בעצמיכם. היו מעורבים. הפעילו את הראש, העיניים והאוזניים. כי ההחלטה שלכם היא זו שתקבע כיצד תיראה המדינה הזו בשנים הקרובות. וללא מעורבות פעילה של האזרח – כל הדרישה הזו לשקיפות היא חסרת טעם. הדרך הטובה ביותר, מלבד קריאת חדשות והבנת רשת האינטרסים (סקרנות בריאה וספקנות חשובות גם הן), היא כניסה לאתר "כנסת פתוחה", ובחינת המועמדים שלכם לכנסת.
6 הערות בנוגע לראיונות של כחלון לתקשורת הישראלית
זוכרים שלפני כמה ימים כתבתי כאן שמשה כחלון הוא החידה הכי מסקרנת בסביבה? אז זהו – שאתמול החידה הזו נפתרה, ולא בצורה משביעת רצון, בלשון המעטה.
אתמול התראיין משה כחלון לכמה מערוצי התקשורת המרכזיים (טמקא, הארץ, ערוץ 2), ולראשונה דיבר באופן גלוי על משנתו. רגע – אמרתי "גלוי"? הרשו לי לתקן: הוא בעיקר דיבר בסיסמאות ריקות, חזר על דף המסרים שלו שוב ושוב, וסירב "בנימוס" לענות על שאלות מהותיות (כגון שוויון זכויות לקהילת הלהט"ב. איך אתה יכול להיחשב "חברתי", אם אתה לא מאמין בשוויון זכויות מלא לכולם?).
בימים האחרונים, אנו גם עדים לרשימת המועמדים שלו לכנסת, ואיך לומר בעדינות? זו נראית רשימה שהודבקה כמו איזה פרטאץ'. בלי שום קשר ביניהם. האם יואב גלנט (אדם שהשתלט על אדמות לא לו, וחי בארמון ארבעת-הצריחים בעמיקם) הוא איש נקי כפיים או חברתי? האם רוני אלאלוף (שלאחרונה התברר שכיו"ר קרן רש"י תרם לעוני הרבה יותר מאשר סייע למיגורו) הוא אדם נקי כפיים או חברתי? האם רחל עזריה – שנראה שאין לה מושג מהם דעותיו של כחלון (שלא לדבר על לגבש דעות משל עצמה) אפילו לגבי הנושא החברתי שלשמו היא צורפה לרשימה – יכולה להיחשב כבחירה טובה? ומיהם אלי כהן (רואה חשבון ורב-סרן במיל', מקום 8), רועי פולקמן (ממייסדי ארגון הצעירים "רוח חדשה" בירושלים, מקום 9) או עו"ד מירב בן-ארי (חברת מועצת העיר תל-אביב, מקום 10)? מה הקשר שלהם אליך או לאג'נדה שלך?
בקיצור – נראה שכחלון הוא עוד בלון נפוח, אלא שהפעם ניכר שהוא הולך לפוצץ את הבלון הזה עוד לפני הבחירות, וזה שינוי מרענן. בכך אין ספק.
========================
אז בהמשך לתשובותיו (הדי זהות) בכל ראיונות, להלן שש הערות:
1. מי שרואה בבנייה בהתנחלויות 'סטטוס קוו' הוא לא איש מרכז. אפילו לא קרוב. יתרה מכך, העובדה הזו עלולה לפגוע בתפקודו כשר אוצר. הוא טוען, במילותיו הוא, שכרגע אפשר להמשיך לבנות, כל עוד אין עם מי לדבר. ולא סתם הדגשתי את המילה "כרגע", כי היא מצביעה על אדם עם מחשבה טקטית ולא אסטרטגית – תכונה חשובה מאוד לשר אוצר בישראל (ואולי החשובה מכולן).
הרי מה יקרה אם נניח שמחר כן יהיה עם מי לדבר? תפנה התנחלויות שבנית במאות מיליוני שקלים רק לפני שנה? איפה הראייה לטווח הארוך? איפה החשיבה האסטרטגית? איך שר אוצר, שאמור לשמור על הקופה הציבורית, יכול להתנהל בלי מחשבה לטווח הארוך? ומעבר לכך, בתור שר בכיר, אתה אמור להבין את החשיבות של יחסינו (הכלכליים) עם מדינות המערב, והן בהחלט לא רואות את הבנייה ביו"ש "שמירה על הסטטוס קוו". דווקא ד"ר מייקל אורן, שגריר ישראל בארה"ב לשעבר, תמך בזמנו בפינוי התנחלויות, מה שמוכיח שוב, שניכר שאתם לא ממש מסונכרנים ביניכם. כחלון הביא אותו בתור אדם שיוכל לסייע לו בענייני חוץ – אבל איך אורן יוכל להגן על בנייה ביו"ש מול ארה"ב ואירופה – אם אפילו הוא לא מאמין שזה מעשה סביר?
========================
2. כל הדיבורים האלו על ירושלים המאוחדת נמאסו כבר. חבר'ה, תפנימו: העם לא טיפש עד כדי כך. ירושלים לא מאוחדת כבר עשרות שנים. ואף פוליטיקאי לא יצליח לשנות את זה בהבל פיו. למעט כמה יהודים מטורפים ומשיחיים כמו אורי אריאל (פירומן עם קבלות), רוב אזרחי מדינת ישראל לא נכנסים לשכונות הערביות במזרח ירושלים. מה שקורה היום הוא, שאנחנו, משלמי המיסים, מממנים באמצעות הביטוח הלאומי את תושבי השכונות הללו, שמכל בחינה שהיא, שייכים לפלשתין. היפרדות מהם תעשה לכולנו רק טוב.
========================
3. ציטוט מתוך הראיון ב"הארץ":
לדבריו, אינו רואה באוצר מלכודת, כפי שראה זאת יאיר לפיד. "לא רק שאני לא חושש, אני חושב שאני אצליח בתפקיד הזה כי אני מגיע עם תכניות מוכנות. אני מגיע עם אג'נדה ברורה. כל נושא, כל תחום שדיברתי איתך עליו — יוקר מחיה, דיור, צמצומי פערים, רפורמות — יש לנו תכנית לכל דבר. אנחנו יודעים מלמחרת בבוקר מה צריך לעשות. לא בודקים ולומדים ומשתלמים. כשאתה מגיע עם תכניות למקום, תכניות מוכנות ואתה יודע מה אתה רוצה, ועם האנשים הנכונים — אפשר להטיס את זה".
עוד משפט מעורר תמיהה, שלא לומר הבטחות שווא חסרות כיסוי. "אפשר להטיס את זה"? אני מצטער, אבל לא. כל בר דעת יבין, שרפורמות כאלו ייקחו זמן. גם בדיור, גם בבנקים, גם בצמצום פערים חברתיים. לכל אחת משלוש הרפורמות הללו יש אלמנטים רבים ושונים, הן מעוררות התנגדויות שונות, והסיכוי לבצע בהן מהפיכה תוך שנה-שנתיים הוא קלוש עד לא קיים (אפילו הדו"ח של רוני אלאלוף, שעמד בראש וועדת הרווחה למיגור העוני של השר לשעבר מאיר כהן מ"יש עתיד", מדבר על שינויים שייקחו כ-10 שנים. ועם איך שהדברים זזים פה בישראל – אני אתפלא אם זה לא ייקח 20 שנים..).
חוצמזה, גם ללפיד היו תכניות. אז היו. ראינו לאן זה לקח אותנו. גם 19 המנדטים לא סייעו לו במימוש התכניות הגרנדיוזיות שלו.
========================
4. כחלון מזכיר טיפול כמה מונופולים (הבנקים, למשל), אבל דווקא על החשוב מכולם הוא לא מוציא מילה: מונופול הגז. כמובן שגם האחרים חשובים, אבל עתידה הכלכלי של המדינה והדורות הבאים תלוי במונופול הגז יותר מכל מונופול אחר, שכם שם מדובר על הכנסות של מאות מליארדי שקלים. ודווקא שם, כחלון מגמגם. הטענה שלו, שקובי מימון (מקורבו ושותף במונופול הגז עם תשובה ונובל אנרג'י) חי בחו"ל, ולכן אין ביניהם כיום 'קשר כלכלי', היא שטויות. כי ברגע שהוא יהיה שר אוצר – יהיה ביניהם קשר כזה. השאלה היא איך הוא ינהג אז – ומהתשובות לכך אסור לו להתחמק.
גם הקשר שלו עם הטייקון יצחק תשובה קצת לוט בערפל. כחלון טוען בתקיפות שהוא לא קיבל – במישרין או בעקיפין – אגורה אחת מתשובה. הבעיה היא, שמי שמממנת את המשכורת שלו (38 אלף שקלים בחודש) ואת מרכז הפעילות שלו בשנתיים האחרונות, היא מכללת נתניה, שתשובה הוא אולי התורם הכי בולט שלה. האם בוצעה הפרדה מוחלטת בין כספי התרומות של תשובה לבין כספים אחרים? בואו נאמר רק שקיים ספק סביר, ואף יותר מכך, שהפרדה כזו אכן בוצעה.
========================
5. "הכוכבים של לפיד" – כחלון טוען שאנשיו הם אנשי עשייה מוכחים, בניגוד לכוכבים של לפיד. אני לא מבין את האמירה הזו. הרי גם שי פירון, רות קלדרון, יעקב פרי, יעל גרמן, מאיר כהן ואחרים היו אנשי עשייה מוכחים לפני שלפיד צירף אותם לרשימה שלו והפך אותם לח"כים. חלקם אפילו היו ראשי ערים וראשי ארגונים ממשלתיים, בטחוניים או חברתיים. השאלה האמיתית היא, האם הם מתאימים לעשייה ברמה הפרלמנטרית הארצית. במקרה של לפיד, הוכח בינתיים (למעט אולי במקרה של גרמן, וגם זה נתון לוויכוח), שהתשובה היא שלילית. במה שונה הרשימה של כחלון מהרשימה של לפיד מלפני שנתיים? לכחלון אין הסברים מניחים את הדעת – כי הם פשוט לא קיימים. ואת זה הוא עוד דקה לפני שהוא הציג (היום) את רשימתו התמוהה לכנסת (את 11 המקומות הראשונים. מעניין מה יקרה אם חו"ח הוא יזכה בעוד מנדטים – הוא יעשה מעשה ביבי ויפיץ מכרז בפייסבוק..?).
========================
6. ציטוט מתוך הראיון בערוץ 2:
"בזמנו כשאמרתי שנתניהו הוא המתאים להיות רה"מ – זה היה נכון. בשנתיים האחרונות הנושא הכלכלי חברתי הוזנח יותר מאשר בעבר. על רקע זה הקמנו את מפלגת כולנו לטפל בבעיות שאחרים לא מטפלים בהן וקיבלו הזדמנות נדירה".
כמה שקרים אפשר לומר במשפט אחד?!
תסתכל לנו בעיניים, כחלון, ותענה ברצינות:
הכפלת מחיר המים קרתה בשנתיים האחרונות?
הכפלת מחירי התחבורה הציבורית הייתה בשנתיים האחרונות?
עליית מחירי החשמל ב-70% קרתה בעיקרה בשנתיים האחרונות?
ומה עם מחירי הנדל"ן – שעלו בין 2009 ל-2013 בלמעלה מ-60% (בשנתיים האחרונות העלייה הייתה דווקא קצת יותר מתונה. לא בהרבה, ועדיין)?
מחיר הדלק עלה בעיקר בשנתיים האחרונות (הוא עלה בכ-40-50 אחוז בין 2007 ל-2012)?
כל אלו קרו בעיקר כשכחלון היית שר בממשלת נתניהו, בשנים 2009-2013! אז על מי הוא עובד?!
זה נכון שביבי לא עשה דבר בשנתיים האחרונות כדי לשנות את מצבם הכלכלי הקשה של אזרחי ישראל, אבל האמת היא, שאת רוב הגזירות הכלכליות הוא הטיל בימי הממשלה הקודמת ובימיו כשר האוצר, לפני כעשר שנים. ואתה היית שותף מלא בממשלה בראשותו.
או כפי שאחד מחבריי בגוגל פלוס כתב:
היה הרבה יותר מכובד אם היה אומר ״יש במדינה הזו המון אתגרים. המלחמה בטייקונים, בשחיתויות, בהון השחור, בארגונים החזקים – דורשת המון משאבים וזמן. כשר תקשורת הקדשתי את כל מאמצי לנושא אחד ואכן הגענו לתוצאות. שאיפתי בעתיד היא שנתמודד באותו אופן עם עוד נושאים שחשובים למדינה, כשלכל נושא נקצה שר שיתמקד בטיפול אמיתי ושורשי בבעיה, באותו אופן שבו אני עשיתי. וכן, הסכמתי למינוי מקביל כשר רווחה הייתה טעות, כי כשהאנרגיה מחולקת בין כמה משרדים, אי אפשר לתת את כל תשומת הלב הראויה לתחום אחד.״
לסיכום: קח קצת אחריות, כחלון. תפסיק להיות קופי של ביבי. כי ביבי אחד כבר יש לנו, תודה רבה (ויש יותר מדי אנשים שמנסים להיות כמוהו לאחרונה) – ואנחנו ממש לא מעוניינים בעוד "מנהיג" שכזה. 9 שנים היו די והותר.
========================
בינתיים – כתמיד – הצעתי לכם היא זו: הקשיבו לדבריו ושיפטו בעצמיכם. היו מעורבים. הפעילו את הראש, העיניים והאוזניים. כי ההחלטה שלכם היא זו שתקבע כיצד תיראה המדינה הזו בשנים הקרובות. וללא מעורבות פעילה של האזרח – כל הדרישה הזו לשקיפות היא חסרת טעם. הדרך הטובה ביותר, מלבד קריאת חדשות והבנת רשת האינטרסים (סקרנות בריאה וספקנות חשובות גם הן), היא כניסה לאתר "כנסת פתוחה", ובחינת המועמדים שלכם לכנסת.
יאיר לפיד – מפלגת "יש עתיד"
בניגוד מוחלט למשה כחלון, יאיר לפיד כבר לא מייצר סקרנות מבטיחה. הוא איבד את המומנטום שלו בסדרת שגיאות פטאליות, שאני מניח שעל חלקן גם הוא מכה על החטא בימים אלו.
רק לפני פחות משנתיים, לפיד הצליח להקים מפלגה חדשה, מבטיחה, עם שמות מאוד מרשימים של אנשי ביצוע ועשייה, כל אחד בתחומו. אנשים שרובם היו נקיי כפיים וישרים, אנשים שהראו נכונות להלחם עבור מעמד הביניים. עם הסיסמא "איפה הכסף?", המפלגה של לפיד הלכה לבחירות 2013. כל הקמפיין סבב סביב הסיסמא הזו, שהכתה על ברזל המחאה בעודו רותח. בוער לשינוי אמיתי במדיניות הקפיטליזטית-החזירית של נתניהו וטייקוניו העושקים. הסיסמא הזו, הביאה ללפיד מספר חסר תקדים למפלגה חדשה בישראל, שצמחה מתוך כלום, ללא שמות בולטים של פוליטיקאים ואנשי צבא ידועים – 19 מנדטים. בתום ספירת הקולות החלה החגיגה. מי היה מאמין, שפחות משנתיים לאחר מכן, לפיד יהיה כה חבול ומוכה.
אבל האשמה לכך מונחת בעיקר לפתחו של יאיר לפיד, ולא מעט גם לחברי המפלגה שלו. הטעויות שלו, כאמור, היו הרות גורל עבור האזרח הישראלי, שבכהונתו כלכלת ישראל המשיכה להתדרדר, והביטחון הכלכלי לא הורגש כלל.
זה המקום לציין: לפיד לא אשם בכל התחלואים. אפילו לא קרוב. יובל שטייניץ, הבובה של ביבי במשרד האוצר בין השנים 2009-2013 היה גרוע מלפיד בהרבה (רק נזכיר, שהאיש אחראי לבדו לגירעון תקציבי שנתי של קרוב ל-40 מיליארד(!) שקלים). ביבי בעצמו, הן בכהונתו כשר אוצר בשנים 2002-2003 והן כשר-על לענייני כלכלה בכהונתו השנייה כראש הממשלה – גרם נזקים חמורים בהרבה, שייקח עוד שנים רבות לתקנם.
ועדיין – ללפיד ניתנה הזדמנות, כמעט בלתי חוזרת – להתחיל בתיקון הזה. והוא פספס אותה באופן מעורר השתאות. אז איפה הוא טעה?
בניגוד לכל המלעיזים, אני דווקא לא חושב שהבעיה הייתה בעובדה שהוא לקח את תיק האוצר. אדרבא – זה המקום הכי חשוב והכי טוב להשפיע בו על מדיניותה החברתית-כלכלית של מדינת ישראל, ולפיד לקח על עצמו אחריות לא פשוטה, לתקן נזקים עצומים שלא נגרמו על ידו. הבעיה גם לא הייתה בחוסר ניסיונו, כפי שטוענים אחרים. איזה ניסיון היה לשטייניץ, ד"ר לפילוסופיה בהכשרתו, לפני שהוא הגיע לאוצר? האם הוא ניהל משרד גדול כלשהו לפני כן? איזה ניסיון היה למשה כחלון במשרד התקשורת לפני הרפורמה בסלולר? לכחלון יש תואר במדעי המדינה ותעודת מכונאי רכב (אבל מהטכניון..).
והוא לא היה היחיד. ביבי נתניהו – נתניהו! – עם כל "ההבנה" שלו בכלכלה (שזו אחת הבדיחות שחוזרים עליהן שוב ושוב, כאילו הן יהפכו למציאות) – גרם כאמור לנזקי הכלכלה החמורים ביותר שידעה המדינה הזו מאז הקמתה. בכהונותיו, הוא הביא לפערי אי-שוויון כפי שלא היו פה מעולם. כמות העניים פה הכפילה ושילשה את עצמה בתקופתו. הפנסיות של כולנו עברו לידיהן של חברות וטייקונים חזירים (ודמי הניהול קפצו פי 4-8 תוך פחות משנתיים, מרגע יישום מסקנות ועדת בכר האיומות, לפני עשור), מחירי הדלק הוכפלו וכך גם מחירי התחבורה הציבורית, יוקר המחיה מאמיר, על יוקר הדיור כבר אמרו יותר ממה שאי פעם אוכל לומר, ומערכת הבריאות הציבורית ממשיכה לקרוס (והאיש היה הרי גם שר הבריאות בשנותיו כראש ממשלה. אולי שר הבריאות הגרוע שהיה כאן מעולם). וכל זה נעשה ע"י "מי שמבין בכלכלה". אז לא – לא זו הייתה הטעות או הבעיה של לפיד.
============================
הטעות הראשונה והחשובה ביותר של יאיר לפיד, הייתה בכלל החבירה שלו לנפתלי בנט והבית היהודי. כבר בימי הבחירות, היה ברור שלמתק השפתיים של בנט אין כיסוי. חברי המפלגה שלו – ובעיקר חברי "תקומה" העלוקות, שסרים למרותם של הרבנים הקיצוניים ביותר ביו"ש (דב ליאור, למשל) – הם הקיצוניים שבקיצוניים, וכל בר דעת יכול היה לראות זאת, ובעיקר להבין שללפיד מה"מרכז" – אין מה לחפש עם בנט. על אחת כמה וכמה, כאשר סיסמא כמו "איפה הכסף?" – הובילה באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים, אל מפעל ההתנחלויות ביו"ש. ההתנגשות האידיאולוגית הזו פגעה – בראש ובראשונה – בכיסו של מעמד הביניים והאזרח הפשוט. וזו הייתה התנגשות שאפשר היה לראות אותה מתקרבת ממרחק רב. לפיד היה עיוור. אולי עיוור מרצון, אולי עיוורון, שנבע מרצונו העז להעיף את זכרם של החרדים ושחיתותם מהממשלה. זה לא שהחרדים הם כאלה "מציאה". השחיתות בקרבם (ובעיקר בש"ס, שהובלה ע"י העבריין המורשע אריה דרעי) הייתה ידועה וארוכת שנים. אבל הכסף היה שם רק בחלקו. הכסף הגדול – היה בעיקר בהתנחלויות, במערכת שנאלצת להגן עליהם (מערכת הביטחון) במקומות שבהם יישובים לא אמורים לקום, ולא פחות מזה – אצל חברות הענק והוועדים החזקים. בכל אלה – לפיד לא נגע, ובאופן אירוני – הוא אף חיזק אותם.
בשורה התחתונה: לפיד מיקד את מלוא מרצו ואונו במרדף אחרי כסף במקום אחד, שהוא אפילו לא היה בור הכסף הגדול ביותר. אפילו לא קרוב לכך. עדות לכך ניתן למצוא בסרטונים שונים שמעלה ליוטיוב הח"כית סתיו שפיר ממפלגת העבודה, שנלחמת בחורמה נגד העברת תקציביות לא שקופות לעמותות עלומות ביו"ש. בשנתיים האחרונות, גדלו התקציבים של חלקן באלפי(!) אחוזים ובמאות מיליוני שקלים, שניתנו כאתנן פוליטי לתומכי הליכוד והבית היהודי (העברת סכומי הכסף, שבהם מואשמים עכשיו אנשי "ישראל ביתינו", מחווירים לעומת מה שנזרק לכיוון ההתנחלויות). הכסף הזה הועבר מעל ובעיקר מתחת לשולחן באופן מחפיר, כחלק מעברות תקציביות סמויות, וללפיד יש אחריות ישירה למהלכים הללו. ההליכה שלו עם בנט היא טעות שכולנו משלמים עליה, מילולית, מהכיס שלנו.
============================
וכאן מגיעה הטעות השנייה: לפיד הבטיח "פוליטיקה חדשה". ואין מי שרוקן את המושג הזה מתוכן, יותר מלפיד עצמו. לפיד חשב, שאם הוא מעדכן כמה אנשים/פעילים שלו בפייסבוק, זו פוליטיקה חדשה. הוא חשב שזו הדרך להפגין שקיפות. הוא לא הבין, שעדכון תקופתי בפייסבוק זו לא שקיפות. הכלי הזה הפך במהרה למעין מיקרו-בלוגינג חד-צדדי של השר, בו הוא מדווח על פעילותו מפעם לפעם, ובעיקר משבח את עצמו ואת מפלגתו. מי שהעלה תהיות שהרגיזו את השר, שאלתו נמחקה והוא נחסם. יתרה מכך, בוועדת השרים לחקיקה, שלבני ניסתה להעביר בה חוק שידרוש מהשרים לפרסם את הצבעתם לצורך השקיפות – היא נחסמה באופן בוטה ע"י לפיד וחבריו (וכמובן ע"י ביבי, אבל הוא לא הבטיח דבר, ואף אחד כבר לא ציפה ממנו לכלום. הליכוד הייתה המפלגה היחידה בבחירות בישראל שרצה בבחירות הקודמות ללא מצע. בכלל..).
כלומר לפיד עשה הכל הפוך.
שקיפות? זה היה מס שפתיים. לפיד כשל בהבנתו את הרשתות החברתיות. רשת חברתית היא לא טור בעיתון, שאתה כותב, שולח ואחרי כן שוכח. לפוסט ברשת חברתית יש תגובות, היא מאפשרת דיון, וכן – גם לשאול שאלות שמוציאות את כבוד השר מאיזור הנוחות שלו. ולפיד? היה לו יותר חשוב לצטט אנשים מתים, ואפילו לצטט אותם באופן שגוי..
בנוסף, בזמן קמפיין הבחירות שלו, הוא הצהיר מספר פעמים, שאין לו שום בעיה לשבת באופוזיציה, ושהוא ירגיש מכובד מאוד גם כח"כ. זה נחמד ויפה עבור מפלגה ותיקה בכנסת, לא עבור מפלגה חדשה, שאמורה לטעת תקווה לשינוי. "באנו לשנות", הם חזרו ואמרו. מצויין – אז תפסיקו לבלבל את המוח על אופוזיציה. אם באתם לשנות, יש מקום לעשות את זה ממנו – הממשלה. ד"א, הקמפיין של "באנו לשנות" המשיך לפחות שנה אחרי שלפיד כבר היה שר האוצר. נראה היה שהוא לא מבין שהוא כבר בפנים, שהבחירות מאחוריו. הוא התנהל כאילו הקמפיין עדיין נמשך.
============================
הטעות השלישית הייתה ההיבריס, היוהרה – אחד משבעת החטאים המפורסמים בדת הנוצרית. כבר מיומו הראשון, הצהיר לפיד שהוא הולך להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. הופה! רק לפני יומיים אמרת שאתה מוכן להיות באופוזיציה, עוד לא עשית כלום באוצר או בכל משרד אחר, וכבר אתה מדבר על ראשות ממשלה? כל אדם שהכיר את בנימין נתניהו לשתי דקות וחצי, ידע שהאיש פרנואיד מהלך. ההצהרה של לפיד הביאה לכך, שנתניהו עשה הכל כדי להביך אותו. לנתניהו הרי לא באמת אכפת מהמדינה הזו. אכפת לו רק להדבק לכיסא, ולבנות לעצמו ארמון חדש בשווי 650 מיליון שקלים. ה"דרך" היחידה שלו היא דרך ההישרדות. היום שבו אמרת לביבי שאתה בא להחליף אותו – קברת את עצמך. מבחינת ביבי, "תמות נפשי (וימות עמי עימי) עם פלישתים" היא אידיאולוגיה.
תחת אותו היבריס, לפיד עשה גם הרבה מאוד שגיאות נוספות. הידועה שבהן, הייתה הכרזתו ביום הגשת התקציב שך 2014, שבעוד שנה וחצי – הכל יהיה פה יותר טוב. זו לא סתם הייתה הכרזה – אלא הבטחה שלפיד חזר עליה שוב ושוב. בינתיים, על פי מה שראינו מתקציב 2015 – הבשורה על פי לפיד הייתה רחוקה מאוד ממימוש. הוא אמנם הבטיח לא להעלות מיסים, בניגוד לדעתם של כלכלנים ובנק ישראל, והוא אכן קיים – אבל רק לכאורה. בפועל, הקיצוץ שנדרש במשרדים החברתיים הרבים (למשל ההקצאה המאוד חסרה למשרד הבריאות), יביא לעליית יוקר המחייה של כולנו, ולתשלום מיסים נוספים במסווה של תשלומים "רגילים" – כמ חינוך (תשלומי הורים לבתי הספר), ביטוח בריאות מתייקרים, ירידה בקצבאות לנזקקי בט"ל, רפורמה שמקשה על זכאים ונכים לקבל קצבאות (מקרה הסכרת, שיש לי נגיעה ישירה אליו, מחפיר במיוחד), ועוד ועוד – כולם למעשה מיסים שהיו גדלים בשנה הקרובה, לו התקציב "הכי חברתי" (לדבריו של לפיד) היה עובר.
============================
הטעות הרביעית של לפיד הייתה דומיננטיות יתר במפלגה – כן, הוא לקח דוגמא מליברמן, אבל ליברמן יש רק אחד (ואפשר לראות לאן זה מוליך אותו בימים אלו). לפיד הביא עימו לכנסת אנשים דעתניים, עם יכולות ביצועיות מוכחות וידע רב בתחומים שונים. אלה לא אנשים שאתה יכול להכפיף למרותך ואז "להעניש" אותם, אם הם לא עושים בדיוק מה שאתה מצווה עליהם לעשות (כפי שקרה עם ח"כ עדי קול, שלפני מס' ימים הודיעה על פרישתה המהירה מהחיים הפוליטיים. קשה להאשים אותה). זה לא יכול לעבוד ככה במדינה דמוקרטית. במובן הזה, לפיד התנהג כמו מועצת החכמים של ש"ס, על פיה יישק דבר. לפני מס' שבועות טען לפיד (ובצדק רב), שנתניהו מדבר אל העם כאילו היינו ילדים בני 4 – הוא מנסה להפחיד אותנו ואז לספר שרק הוא יכול לפתור את הבעיה. אבל הנה – זה בדיוק מה שלפיד עשה לחברי מפלגתו – נהג כאפוטרופוס, שרק הוא יודע את נפש ילדיו.
============================
הטעות החמישית הייתה באיוש משרד החינוך – אין דרך קלה לומר זאת, אבל שי פירון הוא אחד השרים הכושלים שהיו פה. משרד החינוך הוא משרד שמשווע לביצוע, לחדשנות, לרב-תרבותיות ותכנית רצינית וארוכת טווח. משרד החינוך כבר פועל שנים (מאז ימי יוסי שריד, למעשה) כמשרד ללא בעל בית. כל שר – בחודש הראשון לכהונתו – מבטל לפני הכל את כל הרפורמות של קודמיו. למה? מתי הוא הספיק לבחון אותן? לא ברור. זה היה נכון גם בכהונתם של יולי תמיר, של לימור לבנת, של גדעון סער – וכאמור – גם במקרה של שי פירון. שי פירון התגלה כהכל – חוץ מאיש ביצוע. יכול להיות שיש לו כוונות נפלאות, אבל זהו. מיד אחרי ביטולן של הרפורמות של סער, פירון התפנה לשלם מיליוני שקלים ל"ידיעות אחרונות", עבור קמפיינים שיזכירו את שמו ואת הרפורמות שלו (באופן חיובי, כמובן) על בסיס יומי. זה היה מגוחך כפי שזה נשמע. בגלל הלחץ הזה, פירון החל לזרוק לאוויר עשרות רפורמות כלהטוטן עם עם חרבות העולות באש – והוא פספס את כל החרבות האלה בנפילתן. כל רפורמה הייתה לא מובנת יותר מקודמתה, והכילה מיני סיסמאות נבובות חסרות ערך ממשי, מה שבלבל הן את המורים והן את התלמידים. התוצאה? לוח בחינות הבגרות הצפוף ביותר שידעה מערכת החינוך, אי הבנה של כמות ותוכן החומר לבחינות, אי הבנה של לוח החופשות במהלך השנה ועוד. העיקר שזה פורסם בעיתון עם שמו (ללא שגיאות כתיב, כמובן). ובקיצור – שי פירון התגלה כדברן ואיש שיווק לא קטן, אבל קטן מאוד במעשים.
אחד הדברים שהמערכת הכי שיוועה להם, הייתה ניקיון האורוות. המזכ"לים של הסתדרות המורים העל-יסודיים והיסודיים הם הדבר הכי לא נקי, הכי דיקטטורי, והכי לא ערכי שקיים במערכת החינוך. הדברים האלה ידועים, חלקם כבר נחקרו במשטרה (חלקם עוד נחקרים בימים אלו) והתבררו בבתי המשפט (מוטי גילת מ"ישראל היום" מסקר את מעלליהם כבר שנים, ואף זכה מולם בתביעת דיבה, שהם הגישו נגדו). שתי העמותות הללו, אינן שקופות מכוחו של איזה חוק עות'מאני עתיק, ולמעלה מ-100 מיליון שקלים זורמים אליהן ללא פיקוח מדי שנה. מורים שניסו להתמודד מולם בבחירות בשנים האחרונות, מצאו עצמם נלחמים בפוליטבירו ובאנשים נקמנים. משר חינוך שמדבר על שקיפות, דרך חדשה ופוליטיקה חדשה – היה מתבקש שגם יעמוד בציפיות הללו. בינתיים, חגיגת השחיתות של המזכ"לים נמשכת. אבל זה לא הכל. פירון מצא את הזמן לעמוד לצידו של שלומי לחיאני, ראש עיריית בת ים המושעה, שהורשע לאחרונה בהפרת אמונים, ואף הוטל עליו קלון. פירון עשה זאת, לאחר שאימו תמכה בלחיאני ואף כיהנה במועצת העיר במפלגתו. ואיך לומר בעדינות? לא זה מה שאנו מצפים מהפוליטיקאים ה"חדשים" שלנו.
============================
אבל אפשר להניח עתה כי אלו היו מחלות ילדות. מחלות לא פשוטות, ובכל זאת – מחלות ילדות של מפלגה שלא החליטה מה היא רוצה להיות. רוב אנשיו של לפיד בכנסת הם אכן אנשים טובים ומקצועיים עם כוונות טובות ורצון לשנות ובראשם יעל גרמן (שרת הבריאות, שעמדה באומץ מול בתי החולים שדרשו להכניס את השר"פ אל בין כותליהם, ובכך להביא לאפלייה בבריאות הציבורית בין אלו שיש להם לבין אלו שאין להם. היא גם התעקשה למסות את תיירות המרפא, ונעמדה מול האוליגרכים מרוסיה ונציגיהם בכנסת ליברמן ואלקין. על אף שהרפורמה לא יצאה אל הפועל בגלל אותן שחיתויות של ישראל בינתינו והליכוד – לפחות היא ניסתה לעשות משהו לאחר שהדברים נבחנו לעומק, ולא שלפה מהמותן סיסמאות חסרת ערך) ומאיר כהן (שר רווחה שעשה לא מעט בכהונתו הקצרה, כולל סיוע לניצולי השואה וועדת אלאלוף לצמצום העוני – אלי אלאלוף, שישב בראש הוועדה, הצטרף בימים האחרונים למשה כחלון. זה פספוס אדיר של לפיד)
השאלה היא מה הולך לקרות עכשיו.
הסקרים מנבאים ללפיד ירידה של 50% בכוחו ובגודל מפלגתו. על אף שהנבואה ניתנה לשוטים, וגם הסקרים בבחירות הקודמות הראו מס' דומה לפני שלפיד הפתיע, אין ויכוח על כך שעוצמתו האלקטורלית בקרב העם ירדה פלאים, מה גם שהתחרות במרכז נעשתה קשה בהרבה, עם הצטרפותם של כחלון והרשימה המאוחדת של הרצוג-לבני למשחק הכלכלי-חברתי הזה. אני מניח שגם לפיד מודע לזה, על אף כל ההצהרות. ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה בקדנציה הקרובה. כנראה גם לא שר אוצר.
אז מה כן?
ראשית, לפיד צריך לחשוב ולהפסיק לשלוף. סקרי העומק שהוא מדבר עליהם לא יעזרו לו. גם ההתלהמויות שלו וחוסר לקיחת האחריות האישית (תכונה שכל מנהיג אמיתי חייב אותה) לא יעשו את העבודה. הוא חייב לקחת את הביצועיסטים הכי חזקים במפלה שלו (עפר שלח, יעל גרמן, מאיר כהן), לקדם אותם ברשימה שלו למקומות הכי ריאליים שיש, ולעבוד ביחד איתם, שהרי לא כל החוכמה נמצאת בידיו של יאיר לפיד. אולי אני אפתיע אתכם, אבל לו אני הייתי לפיד, לאחר הבחירות (ובהנחה שהרצוג יקים את הממשלה הבאה ולפיד יהיה בקואליציה – ואין סיבה שזה לא יקרה) הייתי דורש דווקא את תיקי החינוך, הבריאות ו/או הרווחה. לפיד דווקא מכיר את תחום החינוך, פעל בתחום הזה בעברו בהתנדבות, ואני חושב שדווקא שם – בניגוד לשי פירון – הוא יצליח לבצע שינוי מהותי. ולא – לעובדה שאין לו תואר או תעודת בגרות מלאה אין קשר. אם יש משהו שהוכח באופן חד משמעי בעשורים האחרונים, זה שמה שחשוב אלה האנשים שאתה מביא איתך למשרד – אנשים מקצועיים, שתהיה מוכן להקשיב להם וללמוד מהם. מאיר כהן ויעל גרמן (שגם היא לא הייתה רופאה מימיה ואף לא מנהלת של מערכת בריאות, אבל נכנסה לעניינים באופן מהיר יחסית) צריכים להישאר בתפקידם הנוכחי ולהשלים את הרפורמות שהם התחילו.
הרפורמות של שניהם חשובות מאוד לאזרחי ישראל – אבל נדרש תקציב נורמלי לשם כך, ולא הדרדל'ה שלפיד התכוון להעביר למשרד הבריאות. לממשלת העבודה והקואליציה שלה יהיה אינטרס ברור (בניגוד לנתניהו) שהמהלכים הללו יצליחו.
============================
סיכום:
כרגע קיימת הסכמה מקיר לקיר, שיאיר לפיד בזבז את האשראי שהציבור נתן לו, ועשה זאת בצורה מבישה, ובעיקר עם יוהרה גדולה. לשמחתו, ולמרות הכאפה שהוא עומד לחטוף, כנראה שתהיה לו עוד הזדמנות לתקן, גם אם השפעתו תקטן באופן משמעותי. צריך לזכור שגם 9-10 מנדטים הם כוח לא מבוטל. מפלגות רבות עשו עם המספר הזה של מנדטים מטעמים עבור בוחריהן (מי אמר ש"ס ולא קיבל?).
לצערי, אני חייב לציין, שנכון לרגע זה, נראה שלפיד מעדיף להתמקד בהאשמת כל העולם ואישתו, ולא לקחת אחריות על הטעויות שהוא וחבריו למפלגה עשו. יתרה מכך, הוא לא למד מן העבר, וממשיך להעיף הצהרות, שבלשון המעטה ניתן לכנות אותן "לא מדוייקות". וקל מאוד להפריך אותן באמצעות חיפוש קצר בגוגל (אפשר להשוות זאת לאימרותיו של נתניהו וחבריו לליכוד, שמפזרים כל מיני "הישגים" שלא היו ולא נבראו – או בכלל לא רשומים על שמם..). זו הייתה ה"התמחות" שלו בנאומיו בעבר, ולא נראה שהוא למד את הלקח (והנה עוד סיבה טובה לא למחוק הערות לא נוחות בפייסבוק, אלא ללמוד מהן את נקודות התורפה שלך, ולחזק אותן).
מה יעשה לפיד בקדנציה הבאה? זו שאלה טובה. הוא כבר לא מעניין כמו כחלון, אבל האפיל עדיין שם בקרב מעריציו המושבעים, והוא יכול לנצל אותו לטובת הציבור. לטובתו. דבר אחד כבר די ברור בשלב זה: הוא לא עשוי מהחומרים שמהם בנויים מנהיגים אמיתיים.
============================
בינתיים – כתמיד – הצעתי לכם היא זו: הקשיבו לדבריו ושיפטו בעצמיכם. היו מעורבים. הפעילו את הראש, העיניים והאוזניים. כי ההחלטה שלכם היא זו שתקבע כיצד תיראה המדינה הזו בשנים הקרובות. וללא מעורבות פעילה של האזרח – כל הדרישה הזו לשקיפות היא חסרת טעם. הדרך הטובה ביותר, מלבד קריאת חדשות והבנת רשת האינטרסים (סקרנות בריאה וספקנות חשובות גם הן), היא כניסה לאתר "כנסת פתוחה", ובחינת המועמדים שלכם לכנסת.
משה כחלון – מפלגת "כולנו"
אז למה בחרתי להתחיל דווקא עם משה כחלון? כי משה כחלון הוא האניגמה של בחירות 2015. הוא החידה הכי מסקרנת בסביבה. למעשה, אנחנו כמעט לא יודעים עליו דבר.
מצד אחד – איש ליכוד, איש ימין מובהק, שכל בר דעת היה מיד חותם לכם, שהוא ימליץ על ביבי נתניהו לראשות הממשלה הבאה. ומצד שני – בינו ובין ביבי עבר כל כך הרבה דם רע, ונראה שכחלון פשוט לא מסוגל לסבול את האיש הזה (ואני הראשון שאצדיק אותו), כך שנכון לרגע זה – הכל פתוח. הוא לא מונח בכיסו של איש. כחלון יילך עם מי שייתן לו יותר יכולת השפעה וביצוע. המפלגה שלו היא מפלגת קואליציה קלאסית. בקדנציה הראשונה שלו – כמו במקרה של לפיד (ובניגוד להצהרות של לפיד) – הוא לא יוכל לשבת באופוזיציה. וזה הופך את העסק להרבה יותר מעניין. למרות תחינותיו המופרכות של גלעד ארדן, אין שום סיבה שכחלון יתחייב עכשיו, הרבה לפני הבחירות – לאיזו ממשלה הוא יחבור.
גם אם ככל הנראה לא אצביע עבורו בבחירות הללו, אני חושב שכדאי ואף חשוב להקשיב לדברים שמשה כחלון אומר. האיש הזה, על שמו של כחלון רשומה רפורמה שהצליחה הרבה מעבר למשוער. במדינה מתוקנת, כחלון היה פוליטיקאי שעושה בדיוק את מה שבוחריו שלחו אותו לעשות – לפעול למען האזרח, ולעמוד מול החברות שמנסות לעשוק אותו. בישראל, לעומת זאת, מדינת כל-לוביסטיה, משה כחלון נחשב למשיח – לא פחות. והכל בזכות רפורמה מוצלחת אחת בענף הסלולר, רפורמה שרק חיכתה לאדם אמיץ, שיהיה מוכן להתמודד עם הלחצים של בן דב ודנקנר ושליחיהם. אינני מזלזל ברפורמה החשובה הזו. אנו משלמים בזכותה בשנתיים האחרונות מחירים זולים ב-60-90 אחוז ממה ששילמנו לפני כן. אך האם זה הופך אותו לאל עלי אדמות? מסופקני.
הראיון בהמשך התקיים באמצע ספטמבר, בכנס דה מרקר האחרון, עוד הרבה לפני שמישהו חשב, שאנחנו נהיה כבר בימים אלו בתקופת בחירות (3 חודשים הם נצח בפוליטיקה הישראלית..). להלן הראיון (המשך הפוסט מתחתיו):
כחלון, למרות הנטייה שלו לענות תשובות חלקיות (פוליטיקאי, לא?) – נותן גם (בעקבות התעקשות של המנחה) כמה תשובות לשאלות, שמעסיקות אותנו לגביו ולגבי המשנה החברתית והכלכלית שלו – משנה שעשויה/עלולה (מחק את המיותר) להיות חלק מהאופן שבו תתנהל המדינה שלנו בשנים הקרובות.
וכאן המקום להדגיש: זהו ראיון מרתק גם בגלל הדברים שלא נאמרים בו במפורש, ואפילו בשל שפת הגוף של כחלון, כשהוא נשאל שאלות קשות (למשל לגבי קשריו עם קובי מימון, הבעלים של ישראמקו – חברה שהיא חלק ממונופול הגז).
ויש כמובן עוד נקודה חשובה:
בנקודת הזמן שבו נערך הראיון, כחלון לא דיבר עדיין על צירוף אנשים לרשימתו העתידית. היום המצב שונה, והמצב של כחלון כרגע מאוד לא פשוט.
הציפיות ממנו – בדיוק כפי שהיו מלפיד לפני שנתיים – הן מרקיעות שחקים. בלתי הגיוניות אפילו. ייאמר לזכות לפיד, שהוא הצליח להקים נבחרת, שברובה נחשבה ליוצאת מן הכלל, עם אנשים ישרי דרך ואומץ ציבורי, או לפחות כך זה נראה בזמנו (זה לא גרם לי להצביע עבורו, אבל חייבים להודות שרוב האנשים אכן היו מרשימים).
כחלון לעומתו, נמצא בבעיה. הבחירות הגיעו לו מוקדם מדי. המסע לגיוס האנשים שלו נתקל בביקורות (מוצדקות ברובן – הגיוס של יואב גלנט למשל – וגם שמות אחרים ששמענו לפני כן, כמו רמי לוי, הם בהחלט לא מה שאנחנו מצפים ממנו), ובשל המחסור באנשים טובים ונקיי כפיים שמוכנים "להתלכלך" בפוליטיקה, הוא מנסה למצוא דרך ביניים – שגם תעמוד בציפיות הבוחר, אבל גם תסגור את הרשימה עד תחילת פברואר.
למי שלא הבין את משמעות הדבר: זהו לוח זמנים מטורף. לפיד, לשם השוואה, הקים את רשימתו במשך קרוב לשנה(!). ומכיוון שאנחנו (ואפילו כחלון, כך זה נראה) לא יודעים מי יהיה ברשימתו, אנחנו גם לא יודעים מה תהיה משנתם (חברתית, כלכלית וגם מדינית), ואם היא תהא תואמת לזו שלו. יש לו אמנם פריבילגיה לגייס את מי שהוא רוצה (הוא למד את השיטה מלפיד וליברמן), ולוודא שהאנשים הללו אכן יהיו דומים לו, אבל שום דבר לא ידוע ולא סגור בשלב זה.
חשוב לזכור, שהבחירות הללו אינן פרסונליות, כפי שטוענים ראשי מפלגות שונים. זה לא רק ביבי מול הרצוג-לבני או לפיד. מאחורי האנשים האלה יש פוליטיקאים ברשימותיהם, אנשים בעלי דעה עצמאית והשפעה, שלפחות בחלקה תבוא לידי ביטוי במהלך הקדנציה הקרובה (זו הסיבה, למשל, שעד כמה שאני מעריך את ח"כ דב חנין ופועלו למען הסביבה, לא אצביע לחד"ש, מאחר ששאר חבריה הם פרובוקטורים רעשניים, שעושים מעט מאוד למען המגזר שאותו הם מייצגים או בכלל). לכן, הצבעה למשה כחלון היא לא רק הצבעה לכחלון האיש והרפורמה – אלא לשאר אנשי מפלגתו, שכרגע הם בגדר חידה מסתורית.
כמו כן, למרות ההבטחה שלו (לקראת סיום הראיון), שנדע עוד לפני הבחירות מהי המשנה המדינית שלו, בינתיים גם זו נשארה חידה לא פתורה. הוא רמז עליה פה ושם (ימין פרגמטי מתון, כולל ויתור על שטחים תמורת שלום), אבל שום דבר רציני לא נאמר עד כה. למשנתו המדינית תהיה השפעה גם על משנתו הכלכלית-חברתית, בין הוא רואה זאת כעת או לא.
זה המקום להבהיר: שקיפות היא לא רק אמירה או מס שפתיים (כפי שרבים מהח"כים נוהגים). שקיפות היא אסטרטגיה. שקיפות היא אג'נדה שלמה. ובעיקר – שקיפות היא מעשים יום-יומיים קטנים, שמסייעים לאזרח להיות מעורב בהליך החקיקה וניהול חייו במדינה באופן דמוקרטי, בעיקר בעידן, שבו טכנולוגיות ורשתות חברתיות שונות מאפשרות זאת בקלות יחסית.
האם כחלון יעמוד במשימות שלו? ימים יגידו. אני כן מקווה, שהוא יביא תרבות אחרת, צנועה יותר מחד, אך אגרסיבית (מול המונופולים והטייקונים) ומוטת-אזרח יותר מאידך.
בינתיים – הצעתי לכם היא זו: הקשיבו לדבריו ושיפטו בעצמיכם. היו מעורבים. הפעילו את הראש, העיניים והאוזניים. כי ההחלטה שלכם היא זו שתקבע כיצד תיראה המדינה הזו בשנים הקרובות. וללא מעורבות פעילה של האזרח – כל הדרישה הזו לשקיפות היא חסרת טעם. הדרך הטובה ביותר, מלבד קריאת חדשות והבנת רשת האינטרסים (סקרנות בריאה וספקנות חשובות גם הן), היא כניסה לאתר "כנסת פתוחה", ובחינת המועמדים שלכם לכנסת.
בחירות 2015 – הקדמה
אנחנו נמצאים בתקופה שלפני בחירות בימים אלו. הבחירות ייערכו ב-17 במרץ 2015, כלומר בעוד כחודשיים וחצי. הבחירות האלה תהיינה חשובות מאוד, במיוחד לאור ההקצנה הדתית, ימנית וגזענית שפושה בחברה הישראלית, ושאותה מעודד הימין הקיצוני, שפלש למפלגת הליכוד (והכניע אותה ללא קרב). ההקצנה הזו הגיעה לשיאים חדשים השנה, ודווקא בשל כך, אני חושב שחובה עלינו – האזרחים השפויים, אלה שאכפת להם שהדמוקרטיה תמשיך לשרור פה – להצביע ולנסות להשפיע ככל שאנו יכולים.
יכולתי להשפיע היא צנועה מאוד. לא התפקדתי לאף מפלגה (ואיני מתכוון לעשות זאת בזמן הקרוב). משנתי הפוליטית מורכבת ממתינות (בעיקר שמאל מתון). המתינות באה לידי ביטוי, בכך שאני מצליח לראות את הדברים הטובים גם בימין המתון וגם בשמאל המתון, כל עוד הם אינם פוגעים בדמוקרטיה ובערכיה, ומאפשרים לכל אזרחי המדינה (וביניהם המיעוטים בחברה) לחיות פה בשלום וברווחה. במערכות הבחירות הקודמות (לפחות בעשור האחרון), הצבעתי למרצ, בעיקר בשל משנתה הכלכלית-חברתית (ופחות המדינית). בבחירות הקרובות, נכון לרגע זה, אני ככל הנראה אצביע לעבודה (האיחוד בין הרצוג ללבני).
בזמן הקרוב, ועד הבחירות, אני מקווה לכתוב מספר פוסטים על המפלגות השונות, מצבן והמשנה החברתית, הכלכלית והמדינית שלהן. הדגש שלי יהיה על כלכלה וחברה, אם כי אני מאמין שגם הן קשורות באופן ישיר להסדר ארוך טווח שעלינו להגיע אליו עם הפלשתינים.
כאן חשוב לי להבהיר: למרות שדעותיי נוטות שמאלה, אני מאמין בכל לבי שאני ציוני, רוצה בטובתה של המדינה הזו, וגם לא חושב שאנחנו צריכים לתת לפלשתינים את כל מה שהם רוצים ללא מו"מ. אבל אני חושב שגם אין לנו ברירה, ואנחנו חייבים להמשיך לדבר איתם, תוך שאנחנו מגיעים למו"מ נקיי כפיים, ולא כפי שזה נעשה בשנים האחרונות, ב"הנהגתו" של בנימין נתניהו (שהמילה "מנהיג" צמודה לשמו, כמוה כאוקסימורון לעניות דעתי)..
אם יש משהו שחשוב שיקרה – לטובת ישראל ולמען עתידה – זה שנתניהו לא ייבחר שנית, ושמפלגות הימין הקיצוני לא ימשלו עוד במדינת ישראל. בבלוג הזה, אני אשתדל להצביע על הכשלים והשקרים השונים של מפלגות הקואליציה בשנים האחרונות, ובעיקר לנתח החלטות אלו או אחרות של המפלגות בטרם הבחירות.
בינתיים – הצעתי לכם היא זו: הקשיבו לדברים הנאמרים ע"י הפולטיקאים ושיפטו בעצמיכם. היו מעורבים. הפעילו את הראש, העיניים והאוזניים. כי ההחלטה שלכם היא זו שתקבע כיצד תיראה המדינה הזו בשנים הקרובות. וללא מעורבות פעילה של האזרח – כל הדרישה הזו לשקיפות היא חסרת טעם. הדרך הטובה ביותר, מלבד קריאת חדשות והבנת רשת האינטרסים (סקרנות בריאה וספקנות חשובות גם הן), היא כניסה לאתר "כנסת פתוחה", ובחינת המועמדים שלכם לכנסת.
