על נתניהו והרחבת הפערים החברתיים
בסוף השבוע האחרון, טען בן-דרור ימיני, בטור הקבוע שלו ב"ידיעות אחרונות" (ניתן לקרוא את התרגום של טורו באנגלית כאן), שנתניהו "לא הרחיב את הפערים החברתיים בישראל". כשקראתי את המשפט הזה, תהיתי איפה בן-דרור ימני חי – כי בישראל הוא לא היה. לפחות לא בשנים האחרונות. כי מי שחי פה, יודע בוודאות שביבי נתניהו בהחלט הרחיב את הפערים החברתיים בישראל, וזה נעשה בכל כך הרבה צורות, שקשה אפילו להתחיל להפריך את הגוזמה הזו של בן-דרור ימיני.
אבל בשביל זה הרי אני כאן, אז בואו נתחיל.
=======================
ראשית, חשוב להבין, שבמהלך תקופתו של נתניהו כראש ממשלה, ישראל התקבלה לארגון ה-OECD, מה שמאפשר למדוד ולבחון באופן רשמי וחד משמעי את הישגי ממשלתו בתחומים שונים, ואף להשוותם למדינות המפותחות בעולם. אחד מאותם תחומים, הינו מיקומה של ישראל מבחינת הפערים החברתיים. ואיך לומר בעדינות? ההשוואה אינה מחמיאה לנתניהו, בלשון המעטה.
הנה נתון חשוב, שלא ניתן לפתוח פוסט כזה מבלי להזכירו: ישראל ממוקמת במקום הלפני אחרון מבין 34 מדינות הארגון, במדד האי-שוויון. כן – אנחנו אחת מ-2 המדינות הכי לא שוויוניות במערב. אבל זוהי רק כותרת חביבה. מאחוריה, עומדות עשרות ומאות החלטות קטנות לכאורה, שהן אלה שיוצרות את אי השוויון הזה, מצב בו העשירים מתעשרים, בעוד העניים נעשיים עניים יותר, ומעמד הביניים קורס. המשנה העיקרית של ביבי מאז ומעולם הייתה, שאם נעזור לעשירים להתעשר, העושר הזה יחלחל אל השכבות החלשות. בפועל, התיאוריה הזו, שהייתה פופולרית במערב הקפיטליסטי, קרסה. כולם מבינים זאת היטב היום – כולם, מלבד נתניהו, שממשיך לנהוג כך, כאילו דבר לא השתנה.
תומס פיקטי, מחבר הספר המהפכני "הון במאה ה-21" (2013), ואחד הכלכלנים החשובים בדורינו, הסביר זאת בספרו, ואם נתמצת אותו למשפט אחד עיקרי, ניתן לומר זאת כך: ההון גדל מהר יותר מהשכר. או במילים אחרות: העשירים מתעשרים במהירות, אבל ההון אינו מתחלק בצורה הגיונית והוגנת בין כלל השכבות בעם, או אפילו בין השכבות היצרניות ביותר, וזאת בגלל שהשכר אינו עולה בהתאם.
בפוסט הזה, אולי ברגע האחרון לפני הבחירות הנוכחיות, אני רוצה לכתוב על כמה מההחלטות הללו שיצרו והרחיבו את הפערים החברתיים בישראל. לדעתי, אלו ההחלטות המשמעותיות ביותר (לפחות רובן), כולן נעשו בתקופת נתניהו – הן כשר אוצר והן כראש הממשלה.
=======================
פנסיה
> – הפשע הגדול ביותר של ביבי בכלל לא החל בימיו כראש ממשלה, אלא ביישום של רפורמת בכר שלו, בעת כהונתו כשר האוצר בשנת 2003. מתוך וויקיפדיה:
רפורמת בכר היא רפורמה בשוק ההון בישראל שנערכה לאור מסקנות "ועדת בכר" בראשותו של מנכ"ל משרד האוצר ד"ר יוסי בכר… מטרת הרפורמה היא הפחתת הריכוזיות של המערכת הבנקאית בשוק ההון. עיקרי הרפורמה הם סיום הבעלות של הבנקים על קופות הגמל וקרנות הנאמנות, עידוד התחרות בתחומי השקעות אלה, הגברת התחרות בתחום החסכון הפנסיוני, הגברת הגיוון של אמצעי המימון במשק, ליצירת תחרות לאלו המוצעים על ידי הבנקים….
הרפורמה חייבה את הבנקים למכור את קופות הגמל וקרנות הנאמנות שברשותם בתוך פרק זמן בן ארבע שנים. הרוכשות הפוטנציאליות היו חברות ביטוח, חברות וקרנות השקעות, יזמים וגופי השקעות פרטיים. אך עם כניסת הרפורמה לתוקף (אוקטובר 2005) נמכרו בתוך חודשים ספורים רוב הקרנות והקופות הגדולות מהבנקים לחברות הביטוח ולקרנות השקעה זרות…
הרפורמה נועדה לייצר תחרות אמיתית בתחום העמלות על שירותי הבנק. אך משא ומתן ארוך מול נציגי הבנקים והגופים האחרים בוועדות הכנסת הוביל לפשרה: הבנקים יוכלו להציע חבילות ומסלולים הכוללים צירופי עמלות בשם "עמלות הפצה". הלקוחות יאלצו לנסות ולהתמקח כדי לקבל הנחה.
עד כאן ההגדרות הרשמיות והכוונות הטובות. מה שקרה בפועל, הוא במילה אחת – קטסטרופה.
ראשית, דמי הניהול. בתקופה בה הבנקים ניהלו את הפנסיות שלנו, האזרח הפשוט שילם דמי ניהול בגובה 0.25-0.5 אחוז מההפקדות שלו לפנסיה. ההשקעות היו יחסית סולידיות, והסיכון לפנסיות היה יחסית נמוך. מהיום שבו חברות הביטוח קיבלו לידיהן את מיליארדי השקלים של אזרחי המדינה, ולא ידעו כיצד להתנהל עם הכסף הזה שנפל לחיקן, הן החלו בהשקעות מסוכנות, שתוצאתן הפסדי עתק בסוף העשור הקודם (החוסכים הפרטיים הפסידו בין עשרות למאות אלפי שקלים). דמי הניהול קפצו בהתאם לרמה של 1.5-2 אחוז בשנה על ההפקדות – כלומר פי 6-8 ממה שילמנו לפני כן. בנוסף, התחלנו לשלם אחוז נוסף על צבירת הכסף (כיום מדובר בעד 4% בשנה). כמובן, שגם לאחר ההפסדים – דמי הניהול לא הוחזרו לחוסכים. במקביל, החלו חברות הביטוח להעסיק מנהלים במשכורות עתק של מיליוני שקלים בשנה (רק לפני שנה החלו בממשלה לרסן אותן, וגם זה באופן חלקי בלבד). מי שרוצה להתמקח על דמי הניהול המופקעים, כדאי שיהיה שייך לאחת מקובות הכוח הגדולו במדינה. אלה מקבלות הנחות מפליגות דרך הוועדים שלהן, אך החוסכים הפרטיים – אלו שאינם חלק מקבוצות אלו- מסבסדים למעשה את ההנחות של ה"מסודרים", ןמשלמים דמי ניהול גבוהים ומלאים. הסיכוי להתמקח במקרה כזה – קטן ביותר, אם בכלל.
שנית, לצורך יישום הרפורמה, הורחבו סמכויותיו של גוף במשרד האוצר, הנקרא "המפקח על שוק ההון". הראשון שמילא את התפקיד שכלל גם פיקוח על הפנסיות שלנו (קרנות פנסיה, קופות גמל, ועוד), היה רו"ח ידין ענתבי, שנאלץ להכניס תוכן לתפקיד חדש יחסית (לפני יישום הרפורמה, לחברות הביטוח לא הייתה נגיעה לפנסיות שלנו באופן ישיר). אבל מי שהגיע אחריו, היה כבר ממש אסון – פרופ' עודד שריג. שריג היה למעשה לוביסט של חברות הביטוח במשרד האוצר, ודאג לדבר אחד בלבד: ליציבותן של החברות, גם במחיר של עושק הציבור הכללי. על אף שאחת מסמכויות המפקח על שוק ההון, הייתה להבטיח יצירת אומבודס-מן (אגף לפניות הציבור), שריג לא מילא את התפקיד כראוי (אם בכלל), ולמעשה הפנה את המתלוננים באופן אוטומטי אל חסדי בתי המשפט, כשהוא יודע שלרוב אזרחי המדינה אין את היכולת הכלכלית להתמודד מול סוללות עורכי הדין של חברות הביטוח העושקות. לאחרונה, מונה שריג ליו"ר אחת מחברות הביטוח הגדולות, וזאת על אף ניסיון של המפקחת הנוכחית על שוק ההון, דורית סלינגר, למנוע את המינוי הלא ראוי (בלשון המעטה).
התוצאה של כל זה: אנחנו הולכים להיות הרבה יותר עניים, כשנגיע לפנסיה. כשליש מהחסכונות שלנו הולכים לחברות הביטוח. ובזה אשם אדם אחד בלבד: בנימין נתניהו. הוא היה זה שהתעקש על העברת הפנסיות שלנו מידיים עושקות אחדות לידיים עושקות אחרות – ומנע את פתיחת השוק לתחרות אמיתית. במו ידיו והבל פיו, יצר נתניהו שכבה חדשה של טייקונים, שחיים על חשבון הציבור, מפסידים את כספו במיליארדים – ואינם מחזירים אותו (פישמן, תשובה, דנקנר ואחרים), גם כשאלה נחשבים לפושטי רגל תחת כל הגדרה שהיא.
=======================
אבל זו רק המנה העיקרית. הרחבת הפערים נוצרה בעוד אופן, והוא הגדלת ההוצאה הפרטית על מוצרים בסיסיים – שכולם חייבים לשלם עליהם, בין אם אתה עשיר או עני. השאלה היא רק כמה כסף יש לך להוציא על המוצרים הבסיסיים האלו. ולעניים, באופן טבעי, יש פחות.
נתניהו אחראי להרבה מנות "קטנות" כאלו, שהיו תחת אחריותו כראש ממשלה, והוא היה אחראי אישית ליישומן. הנה כמה מהן:
=======================
מחירי המים – מים הוא מוצר בסיסי. עד שנת 2009, היה ברור שלא גובים מע"מ על מחירי המים בישראל. אבל בשנה זו, חודשים ספורים לאחר כניסתו של נתניהו למשרד ראש הממשלה, כל זה נגמר. ברוב טיפשותו, תוך אמתלה לפעול למיגור משבר המים (שנות הבצורת באותה תקופה יצרו מחסור במים), הוקמו עשרות תאגידי מים בכל הארץ. תפקידם היה לנהל את מאגרי המים העירוניים ומערכות השפכים.
התוצאות:
1. יצירת ג'ובים ומינויים פוליטיים רבים, ובעיקר – הכפלת מחירי המים והוספת תשלום מע"מ.
2. תאגידים דורסניים, שמנתקים בקלות רבה את המים בבתיהם של אנשים שחייבים כספים לתאגידים. ומיהם אותם אנשים? רובם עניים.
3. מגזרים שונים מקבלים סובסידיות ממשלתיות (חקלאות, תעשייה), אך למעשה מסובסדים ע"י האזרח הפשוט, החלש, שאין לו לוביסטים בכנסת.
אתם חייבים להבין משהו בסיסי: עשיר ועני ישתמשו לרוב בערך באותה כמות מים (אלא אם לעשיר יש בריכה, וזה כבר סיפור אחר. לרוב האזרחים, גם האמידים יותר – אין בריכות בבתים). אבל אם לעני יש שכר מינימום, שממנו הוא צריך לשלם חשבון מים של 100 או של 200 שקלים בחודשיים – זהו הבדל עצום עבורו. עבור האמיד – ההבדל הזה אינו כה משמעותי.
אבל הנה מה שממש מרתיח: גם כאשר משבר המים הסתיים – בעקבות הקמת מתקני התפלה שפתרו את המחסור – מחירי המים והמע"מ לא ירדו, והתאגידים טרם נסגרו/אוחדו. וזה כבר משהו שחוזר על עצמו תחת ממשל ביבי, בנושאים שונים: גז, דלק ועוד. מה שנשאר מתוך כל "הכוונות הטובות" הוא מפעל שלם של מינויים פוליטיים, שכולו משולם על חשבונינו – האזרחים. התאגידים הללו נותנים שירות איום לאזרחים, ולא מהססים לנתק חייבים – או לפחות כך זה היה עד לפני שנה, כאשר חוק שיזם הח"כ איציק שמולי (העבודה), אסר על האפשרות לנתק חייבים מהמוצר הבסיסי שנקרא מים.
=======================
מחירי הדלק – מאז 2009, מחירי הדלק בישראל זינקו כמעט בכ-70% מאז ינואר 2009 (מ04.74 ש"ח לליטר, ועד למקסימום של 8.12 ש"ח לליטר בקיץ השנה). אז נכון, גם בעולם המחירים זינקו עד 2013, אבל יש כאן 2 בעיות:
1. ב-2013, וביתר שאת ב-2014, החלה לחול ירידה חדה מאוד במחירי הנפט בעולם. מחירי הדלק ירדו בלמעלה מ-60% בשיאם. ובישראל? הירידה, כשסוף-סוף קרתה, היתה בשיעורים מתונים בהרבה – 20-25 אחוז לכל היותר. לאן הלך היתר? שאלה טובה.
2. רוב הכסף הזה, שנגבה כחלק ממחיר הדלק, הוא מס עקיף שנקרא בלו – ושיעורו כ-53% ממחיר הדלק הסופי – הולך למדינת ישראל. גם כאן, מדובר במס רגרסיבי – כלומר כולם משלמים אותו, בין אם אם עשירים או עניים. מי שנפגע בעיקר כתוצאה מכך, הם העניים כמובן (מאותה סיבה, שהם אלה שנפגעים מעליית מחירי המים והחשמל).
=======================
מחירי התחבורה הציבורית – אחת המטרות המוצהרות של המס הגבוה על הדלק ועל רכישת הרכבים הפרטיים, היא לעודד שימוש בתחבורה הציבורית. אלא שזו אחת הבדיחות הכי ידועות בישראל. התחבורה הציבורית היא פשוט לא יעילה. מערכות תחבורה ציבורית להסעת המונים לא נמצאות בתוך הערים (בניגוד למה שקורה ברוב הערים הגדולות במערב, ואף במזרח אסיה), הן לא מגיעות בזמן (ספר המד"ב הנפוץ ביותר, לצד התנ"ך – הוא ספר לוח הזמנים של רכבת ישראל), וסובלות משביתות אינסופיות של הוועדים. גם הפריפריה, בה חיה רוב האוכלוסיה החלשה בישראל, עדיין אינה מחוברת למרכז באופן יעיל
אז מילא אם כל זה היה מתבטא במחירי התחבורה הציבורית. מילא אם הם היו זולים, כמתבקש – אבל לא זה המצב. למעשה, המצב הוא הפוך לחלוטין: מחירי התחבורה הציבורית התייקרו בכ-25% ב-4 השנים האחרונות.
יתרה מכך – באיזור המרכז, שר התחבורה ב-6 השנים האחרונות, ישראל כץ, יזם רפורמה שרק מקשה על הנוסעים להשתמש בתחבורה הזו. תשאלו נכים, קשישים וסטודנטים, שתחנות רבות בוטלו באיזורם, והם נאלצים להחליף כמה קווי אוטובוס בכל נסיעה, לכל כיוון, מאז 2011, השנה בה הרפורמה יצאה לדרך.
בנוסף, המהפכה של כרטיסי ה"רב-קו" שיזמה הממשלה, נכשלת בכל שנה בתחילת שנת הלימודים האוניברסיטאית, כאשר סטודנטים – שאמורים להנות מהנהחה בנסיעה בתחבורה הציבורית – אינם מקבלים את ההטבה במשך קרוב לחודש, הזמן בו לוקח להנפיק תעודות סטודנטים, המאפשרות לקבל את ההנחה. הסיפור הזה חוזר על עצמו כבר 3 שנים, ופתרון באופק – אין. מי אמר מדינת חלם ולא קיבל?
=======================
ביטוחי ומס הבריאות – הגענו לנושא כאוב במיוחד, כי מדובר במשהו שנתניהו אחראי לו כבר מתקופתו כשר אוצר בתחילת העשור הקודם (2002-2003, בממשלת שרון הראשונה).
קצת רקע: באמצע שנות ה-90, נקבע מס חדש בישראל – מס הבריאות. מס זה, שנגבה מכל אזרח עובד, עומד על 5% ממשכורת הברוטו שלו. בתחילה, המס נגבה הן מהעובד, והן מהמעסיק. העובד שילם 5%, והמעסיק שילם 5% נוספים. מדובר היה במס פרוגרסיבי ישיר וצודק מאוד, כך שמי שמרוויח יותר – משלם יותר.
אלא שבימיו כשר האוצר, החליט נתניהו לתת למעסיקים פרס – ולבטל את המס שהם משלמים. העובדים, מצידם – ממשיכים לשלם את המס הזה גם היום. צדק? לעשירים בלבד.
מטרתו של מס הבריאות, היה לאפשר לאזרחי מדינת ישראל לקבל שירותי בריאות בסיסיים בחינם. אך במהלך השנים, ובעיקר ב-6 השנים האחרונות, נשחקו השירותים הללו, והם הולכים ומתמעטים. הדבר הזה קורה מסיבה אחת עיקרית: משרדי האוצר והבריאות, מתקצבים את בתי החולים ואת קופות החולים בחסר תמידי – וזאת בכדי לכפות עליהם "התייעלות". אלא שההתייעלות הזו, באה כמובן על חשבון האזרחים שאין להם. התוצאה של כל זה: בתי חולים במשבר ובגירעון של למעלה מ-1.5 מיליארד שקלים בשוטף (כלומר מדי שנה), אין מספיק מיטות אישפוז, מנהלי בתי החולים הפכו לשנוררים, שמקבצים נדבות בחו"ל מיהודים עשירים. ואם אין מספיק תרומות? אנחנו משלמים את המחיר.
והנה תזכורת קלה: בשנים 2009-2013, במשך קדנציה שלמה, מי שהיה שר הבריאות היה.. אכן כן – ביבי נתניהו. והוא גם היה שר-על באוצר (כהגדרתו שלו). כלומר הוא היה אחראי אישית וישירות למחדלים במערכת הבריאות. בתקופתו כשר הבריאות, המערכת הגיעה לשפל המדרגה. מחירי הביטוחים שדורשות קופות החולים זינקו. פחות שירותים ניתנים. כדי לקבל שירות רפואי שהוא קצת יותר מסביר, האזרחים פונים לביטוחי בריאות פרטיים, שמציעות חברות הביטוח (43% משלמים עבור ביטוח פרטי!). כך שלמעשה, אנחנו משלמים על אותם שירותים 3 פעמים: פעם ראשונה במס בריאות, פעם שנייה לקופות החולים ובפעם השלישית – לחברות הביטוח. ולמי שאין כסף לשלם את כל זה? יחכה נא העני בתור. אולי בעוד כמה חודשים, יימצא הזמן לניתוח הדחוף ולטיפולים מצילי החיים שהוא כה זקוק להם. טופסי 17 (התחייבויות של קופות החולים כלפי בתי החולים עבור טיפולים) ניתנים היום ביד קפוצה ובמשורה. אזרח שזקוק לתרופת מצילת חיים, יכול רק להתפלל שהתרופה תינתן במסגרת סל התרופות (שאינו מתרחב כבר למעלה מעשור, על אף הגידול באוכלוסייה – ועומד על כ-300 מיליוני שקלים בשנה), ואם לא יתמזל מזלו – רוב הסיכויים שהוא ייאלץ "לבלות" בבתי המשפט, בקרבות מרים מול חברות הביטוח, שתעשינה הכל בכדי להתנער מהפוליסה עליו חתום החולה (שכן המפקחים על שוק ההון מועלים בתפקידם, ואינם מסייעים לאזרח מול חברות הביטוח).
מי שרוצה לדעת איך נראית מערכת הבריאות הציבורית שלנו, מוזמן לקרוא מכתבים מתוך הפרוייקט "מכתבים לבריאות" של הילה בניוביץ'-הופמן. בינתיים, גם לקראת הבחירות, מפלגת השלטון הנוכחית, הליכוד בראשות נתניהו, בכלל אינן מגיבות למכתבי הפונים, ואינה טורחת אפילו לענות לעיתונאים, ששואלים שאלות לגיטימיות לגבי עתיד מערכת הבריאות הציבורית בישראל. מבחינת הליכוד, השכבות החלשות בישראל יכולות למות (או כמו שביבי אמר זאת בעבר: "בניכוי חרדים וערבים – מצבינו מצויין". צריך רק להוסיף את 2 מיליון העניים למשפט הזה..).. אז מה הפלא שתוחלת החיים בפריפריה נמוכה בכ-6 שנים מזו של תושבי המרכז..?
ומה עם מערכת הסיעוד בישראל?
תאמינו או לא, אבל היא אפילו גרועה עוד יותר. אם איתרע מזלך, ואתה (או אפילו הוריך) זקוק לאשפוז סיעודי, המדינה תזרוק אותך לאשפתות. העלות של אשפוז בבית אבות סיעודי ממשלתי, עם סיוע מאוד מינימלי של ביטוח לאומי, הוא כ-11-13 אלף שקלים. נטו. בחודש. כלומר יותר מהמשכורת הממוצעת בישראל (העומדת כיום על כ-9,100 שקלים ברוטו בחודש, ושאליה לא מגיעים 75% מהציבור). רוצה תנאים קצת טובים יותר? תיאלץ לשלם כבר לכל הפחות 14-15 אלף שקלים בחודש עבור הזכות להיות מאושפז במחלקות סיעודיות של 30-60 איש בבתי אבות סיעודיים פרטיים (ויש גם כאלו שעולים יותר מ-20 אלף שקלים בחודש). ואם יצא לך לראות בית אבות סיעודי ממשלתי לאחרונה, אתה יודע יפה מאוד שאתה לא תרצה להתאשפז שם, ולא להכניס לשם את יקיריך. במיוחד אם שפיותך חשובה לך. כבר עדיף לך למות בבית, ולזרז תהליכים.
הביטוח הלאומי, במקרה שהחלטת לוותר על אשפוז בבית אבות ממשלתי – לא מסייע באגורה שחוקה. ההיפך הוא הנכון. הם יעשו הכל בכדי להערים עליך קשיים. אם בכל זאת התאשפזת בבית אבות ממשלתי, גם אז לא תקבל עזרה של ממש. אם ילדיך עובדים, רוב משכורותיהם יועברו למימון האישפוז. גם משכורותיהם של בני זוגם יועברו לצורך כך. יש לך דירה או נכסים אחרים? תינתן לך הזדמנות למכור אותם בעצמך (אך תהיו חייבים לעשות זאת), בכדי לממן את שהותך במתקנים הנוראיים הללו. הממשלה, ברוב טובה, תשאיר לך דמי כיס בגובה 400 שקלים לחודש, שאיתם תצטרך לחיות (סוג של חיים..). מעבר לזה – יוק.
אתה הרי סיעודי, רוב הסיכויים שכבר לא תוכל להצביע – אז למה למדינה להשקיע בך? אז מה אם שילמת מיסים כל חייך?
=======================
מחירי החשמל – לפני מספר שנים, חל מפנה מפתיע במדינת ישראל: נתגלו מאגרי גז טבעי ענקיים מול חופיה של ישראל, מאגרים שיכולים לפתור את בעיות התלות שלנו באנרגיה ממדינות אחרות. חלק מהמאגרים הללו, מאגרי "תמר" ו"ים תטיס", כבר מזמן משמשים את התעשייה ואת חברת החשמל, ורוב הסיכויים, ש"תמר", "לווייתן" ומאגרים אחרים, ישמשו אותנו למשך עשרות השנים הבאות. הייתם מצפים, שכתוצאה מכך נתחיל לפחות לראות ירידה במחירי החשמל בישראל.
אז הייתם מצפים.
בישראל קרה בדיוק ההיפך: מחירי החשמל עלו מאז 2009 בכ-70%.
ועדת ששינסקי (שזה בערך הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר על ממשל נתניהו) קבעה תגמולים הוגנים לטובת אזרחי ישראל, אבל יצחק תשובה, קובי מימון ונובל אנרג'י – הבעלים של רוב מאגרי הגז הללו – הפכו את כל זה למונופול דורסני, ודורשים כיום מהמדינה מחירים מופקעים עבור כל יח' אנרגיה, כפולים מאילו שמשלמים ברוב העולם המערבי. עד לפני כחודשיים, נתניהו וסילבן שלום (שר האנרגיה) היו מוכנים לשלם כל מחיר – גם אם הוא מופקע – לטייקונים החזירים. רק בעקבות התערבותו לאחרונה של דיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, נבלמה העסקה הרעה הזו. בינתיים.
כרגע, עוד לא ברור איך הסיפור הזה יימשך. קובי מימון (כאמור – אחד מבעליו של מאגר "לווייתן" הענק) הוא מקורב של משה כחלון, שדורש את תיק האוצר בממשלה הבאה, כך שאין לדעת כיצד תסתיים הסאגה הזו, ואם אכן המונופול הזה יפורק לטובת אזרחי ישראל – בכדי להוריד את מחירי החשמל. מה שברור כבר עתה הוא, שלא ניתן יהיה לכניס תחרות לענף הזה, ולכן המחיר יהיה חייב להיות מפוקח ע"י הממשלה. האם זה יקרה? תלוי מי יישב בממשלה הבאה.
=======================
והשארתי את המנה הטובה ביותר לסוף – מחירי הדיור:
מה לא נאמר על משבר הדיור ועל עליית המחירים המטורפת ב-7 השנים האחרונות? אכן, עליית המחירים לא החלה בתקופת נתניהו, אבל כשנתניהו זכה בשלטון ב-2009, משבר הדיור כבר היה ממש בעיצומו, לא בתחילתו, וכבר נדרשו פעולות אמיתיות בכדי לעצור את שעטת המחירים כלפי מעלה. ליותר מדי קבוצות כוח אינטרסנטיות בישראל, היה אינטרס ברור שלא לעצור את העלייה הזו (בדיוק כמו היום), ואכן – הממשלה בראשותו של נתניהו לא עשתה דבר.
הנתון הרשמי, מדבר על כך שב-6 השנים האחרונות עלו מחירי הדירות בישראל בכ-73% נטו.
כמות המשכורות שנדרשות לרכוש דירה, באופן רשמי, עלתה מכ-100 משכורות לכ-140 ויותר (כלומר נטו 11 שנים ו-8 חודשים, אם כל המשכורת הולכת על דירה, מה שכמובן אינו ריאלי).
אבל זו לא התמונה המלאה:
המשכורות שאנו מדברים עליהן הן משכורות ממוצעות (כלומר כ-9,100 שקלים ברוטו בחודש). אלא ש-75% מעם ישראל אינם מרוויחים משכורות ממוצעות, ו-50% מהעם מרוויחים כיום פחות מ-5,500 שקלים ברוטו בחודש (משכורת חציונית). כלומר: גם אותו נתון של 140 משכורות אינו נתון שאפשר להסתמך עליו באמת.
עם משכורת חציונית בישראל, תיאלצו לחסוך 238 משכורות בכדי לרכוש את אותה דירה ממש – כלומר 20 שנים. ואני מדגיש שוב: זה כאשר כל המשכורת הולכת על משכנתה, כן? משהו שהוא לא ריאלי בעליל. ואם הבנקים אינם מאפשרים לנו לשלם משכנתה שעולה על שליש מהמשכורת שלנו (כך הפיקוח על הבנקים באוצר דורש), המשמעות היא שלאדם בודד (משפחות חד הוריות, רווקים וכו'), בעל משכורת חציונית, ששליש ממנה הולכת על תשלום משכנתה – ייקח כ-60 שנים לרכוש דירה ממוצעת בישראל! ואם ניקח בחשבון שלפני גיל 20 רובכם המוחלט לא תיקחו משכנתה – הסיכוי שלכם להצליח לשלם על הדירה עד יום מותכם, הולך ונעשה קטן משנה לשנה…
ואם נניח לרגע שני בני זוג – שניהם מרוויחים משכורת חציונית (כלומר יש להם ביחד הכנסה של כ-11,000 שקלים בחודש), ומשלמים שליש מההכנסה המשותפת על משכנתה (כלומר 3,666 שקלים בחודש) – עדיין ייקח להם 30 שנים לקנות דירה ממוצעת בישראל. רוצים להרחיב את המשפחה? לעזור לילדים? יש הוצאות בלתי צפויות? אכלתם אותה.
ואלה הנתונים המספריים שאף אחד לא מדבר עליהם באמת.
מי שמרוויח פחות מהמשכורת החציונית (ואלה כאמור חצי מהעם), יכול בכלל לשכוח מדירה ממוצעת.
ומילא אם מחירי השכירות היו מפוקחים או הגיוניים – אבל גם הם עלו במקביל בכ-40% במהלך 6 השנים האחרונות.
כמובן, שההוצאה ברכישת הדירה אינה מסתיימת ברכישה עצמה, וישנו גם הנושא של אחזקת הדירה – שגם עלותה עלתה באופן משמעותי בשנים האחרונות.
=======================
וזו רק חלק מהרשימה. אפשר להוסיף לכל זה את:
- עליית המע"מ ל-18% – אולי המס הכי רגרסיבי, שהכי פוגע בחלשים.
- הארנונה – שמרקיעה שחקים, והיא עולה מדי שנה.
- עמלות הבנקים – 14 מיליארד שקלים בשנה רק מעמלות שלנו, האזרחים!.
- מחירי המזון – שאמנם ירדו השנה ב-3.6% (ולא ב-5.5% כפי שטוען נפתלי בנט), אבל גם זה, רק בגלל שהפכנו ליותר עניים, צרכנו פחות, ורק בגלל זה רשתות המזון הורידו מעט את המחירים של חלק מהמוצרים הבסיסיים.
- תשלומי ההורים למערכת החינוך (עאלק חוק חינוך חינם) – שגם הם רק הולכים וגדלים.
- קצבאות הביטוח הלאומי שצומצמו או הוקפאו (ואינן מספיקות למחייה בכבוד תחת שום הגדרה) – זקנה, נכות, ילדים, הבטחת הכנסה.
- ועוד ועוד ועוד.
כל אלו הם סעיפים שמגדילים את הפערים החברתיים בישראל. וכל אלה קרו ב-6 השנים האחרונות, תחת אחריותו של ביבי נתניהו. אז נכון – הוא לא אחראי להכל, אבל הוא בהחלט אחראי לחלק הארי של הסעיפים הללו. חלקם באופן ישיר ממש, במעשיו שלו. ועוד לא הזכרתי את השחיתויות האישיות שלו כראש הממשלה הבזבזן ביותר שידעה מדינת ישראל מאז ומעולם (עלות אחזקתו של מעון ראש הממשלה הכפיל את עצמו בימי נתניהו, יחסית לתקופת אולמרט – ואולמרט לא בדיוק ידוע כאדם סגפן וצנוע..).
אז אם אחרי כל הרשימה הזו אתם עוד מוכנים לתת לאיש הזה את אמונכם בבחירות הללו – אז סילחו לי, אבל אתם מזוכיסטים מטורפים. האיש הזה, שמדבר על "החיים עצמם", לא הביא עימו שום שיפור בטחוני, שלא לדבר על ביטחון כלכלי-חברתי – חייב ללכת הביתה. מחר תוכלו להראות לו את הדלת.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
נמאס לי מ"תחרות" ו"התייעלות". אלו שתי מלים עם קונוטציה חיובית (כי הרי מי לא רוצה תחרות והתייעלות?) אבל בפועל גורמות, ברוב המקרים, בעיקר לנזק.
אין תחרות כאשר ללקוח\צרכן אין יכולת לבחור (אם מחוסר יכולת להשפיע, או מחוסר ידע.) קופות הפנסיה לא יכולות להתחרות כי אין לאזרח שום מידע על איך הן מתנהלות, מי המנהל, מי החברים הטייקונים שלו וכמה הוא מושחת. הנתון היחיד שיש הוא דמי הניהול, ועל זה לא ניתן ליצור תחרות בגלל "דילמת האסיר" – לאף קופה לא משתלם להציע מחיר נמוך יותר.
אין תחרות כאשר תוצאות הבחירה של הלקוח יוודעו רק בעתיד. תבחר ביטוח בריאות – אבל איך תוכל לדעת איך יטפלו בך כשתחלה בעוד שנים? כדי שתקבל טיפול מינימלי, יש רגולציה והחברות מחויבות למינימום, וגם ייתנו את המינימום, כך שאין תחרות.
אין תחרות כשאתה צריך לנסוע באוטובוס והקו שאתה נוסע בו שייך לחברה מסוימת. איפה התחרות? אין תחרות כשכל החברות זהות, וכולן חייבות ברגולציה, ורק מתחרות בכמה הן יצליחו לחסוך כסף על חשבון טיב השירות.
אין תחרות כשהיכולת לחסוך ("להתייעל") היא אך ורק ע"י עושק העובדים. מי שדורש התייעלות כדי לחסוך כסף למדינה, בסופו של דבר יוציא את אותם הסכומים על תשלומי רווחה לאותם העובדים, ובדרך יקבל שירותים דפוקים.
אין תחרות כשהחברות מתחרות מי תשקר לך יותר טוב.
@מודי – אני מסכים עם כל מילה.
האמת,אתה צודק. המצב הכלכלי של מדינת ישראל ואזרחיה מעולם לא היה גרוע יותר,אפילו תקופת הצנע בה חולקו תלושי מזון,או תקופת שלטון מפא"י,בה ללא פנקס אדום אי אפשר היה לקבל עבודה היו טובות יותר.
מה רע היום ? כמה עובדות קשות: בשלשת השנים האחרונות,עודף של מעל 10 מיליארד דולרים במאזן המסחרי של המדינה,אינפלציה אפסית מספר שנים,אבטלה נמוכה יותר מכל מדינות OECD,יחס תוצר לחוב קטן כל שנה וטוב בהרבה ממרבית מדינות OECD,קרוב ל 70% מהמשפחות בישראל עם דירה בבעלותן(בצמרת OECD), עליה של 50% במספר המשפחות בעשירון התחתון שבבעלותן דירה משלהן,בין השנים 1997 עד 2012,(מ 27% ל 41%),תל"ג קרוב לזה של צרפת ובריטניה,כ 95 מיליארד דולר עודפי מט"ח "במרתפי" בנק ישראל,שדות גז ענקיים, שאחרי שתסתיים מלחמת הבולשביקים ושלוחיהם בבג"ץ יניבו הכנסות גדולות למדינה,כל שנה נשברים שיאי רכישת מכוניות חדשות וכ 3 מיליון(כנראה האלפיון העליון) ישראלים עוברים בנתב"ג בשנה. למה לא נותנים פרסום בתקשורת למידע החמור הזה ? למה לא מספרים לעם כמה רע פה ?
תיקוני טעויות: כל שנה בשלשת השנים האחרונות יותר מ 10 מיליארד דולר עודף במאזן המסחרי וכמובן היחס בין החוב הלאומי לתוצר הלאומי קטן(בסביבות 70%) ולא גדל.