בר-מסעדה “תפוז” במושב בצרה
ביום שישי האחרון, ביקרנו בגלל היותינו בסביבה, בבית קפה-מסעדה "תפוז" שבמושב בצרה.
הבטחתי לעצמי שאני אפרסם את מה שקרה שם, רק כדי שאנשים לא יחזרו למקום הזה שוב, ואם זה יגיע לפחות לבנאדם אחד – עשיתי את שלי.
כאמור, התיישבנו במקום בשישי בצהריים, בסביבות 13:15, כדי למלא את קיבתינו.
הדבר היחיד שהתמלאתי ממנו שם, היה כעס. והרבה ממנו.
מיד אחרי שהזמנו את האוכל, וידידי עירא עשה דרכו לפדר את אפו, התיישבו בשולחן לידי, בתוך בית הקפה, מנהל העבודה/עובדים של המקום, בחור בשם רן, ומלצרית שאת שמה אני לא יודע. כל מה שאני כן יודע, הוא שברגע שהם התיישבו לידינו, אותו רן – החליט לפטר את העובדת. מילא אם הוא היה עושה את זה יפה, או אולי אפילו לא בפני הלקוחות, אלא בחדר אחורי או מחוץ למסעדה (יש מתחם לא קטן שם) – אבל לא. הבחור החליט שזה זמן טוב לפטר אותה בקולי קולות, והשתמש באלימות מילולית כזו כלפי המלצרית, שמזמן לא שמעתי מאנשים בוגרים. "סתמי ת'תפה", "תעופי לי מהעיניים", "אני לא רוצה לראות אותך יותר", "תשתקי" ועוד כל מיני פניני לשון (שאת חלקן אני לא רוצה ולא יכול לצטט מסיבות רבות מדי), יצאו מפיו המלוכלך של הבחור הזה.
לאף אחד – אבל ממש לאף אחד – לא מגיע שידברו אליו בצורה כזו. אתה לא מרוצה מהתפקוד של המלצרית? אין בעיה – תפטר אותה. אבל יש צורה לכל דבר.
שולחן לידינו ישבה משפחה עם ילדים, וכך היה גם ברוב רובו של בית הקפה. איך הבנאדם מעז לדבר ככה אל עובדת שלו? מי הוא בכלל? עוד איזה מאצ'ו מפגר שהצבא לא יצא ממנו? למה אני צריך לראות מלצריות מגניבות מבטים מפוחדים לאיש הזה כל הזמן?
בכל מקרה, באותו רגע לא הרגשתי את היכולת ללכת ולדבר עם האידיוט הזה, אבל בסיום הארוחה, ניגשתי לבעלת הבית, שאלתי אותה לשמו של הבחור, והסברתי לה שלא אני, ולא חבריי לא נחזור למקום הזה בגללו ובגלל היחס המחפיר שהעובדים מקבלים ממנו. היא לא ממש הבינה על מה אני מדבר, ועשתה את תנועת ה"אין מה לעשות" הכל כך ישראלית.
אז הנה אני – לפחות רוצה לפרסם את מה שראיתי ושמעתי שם, ואני מקווה שעוד כמה אנשים יחשבו שזו סיבה מספקת לא לתת להם את הכסף שלהם.
מי רצח את חנויות המוסיקה?
רבות כבר נכתב ודובר על בעיית העלות של דיסקים בארצינו. נראה שאין הרבה מה לחדש בנושא הזה. ולמרות זאת, בשבוע שעבר יצא עיתון "ידיעות אחרונות" של סוף השבוע, במוסף "7 לילות", ב"מחקר" מעמיק על מצב חנויות הדיסקים, וריקנותם המתמשכת.
העיתון סקר בצורה מאוד חד מימדית מספר חנויות של רשתות גדולות כגון "צליל" ו"טאואר רקורדס" במרכז הארץ, בשעות אמצע היום (בדר"כ סביב 14:00 עד 18:00), ודיווח על מספר זעום של קניית דיסקים, אם בכלל.
שני דברים לא הוזכרו שם: העובדה שאנשים עובדים באמצע היום, וכך באופן מפתיע אין להם זמן ללכת למסע קניות בשעות אלו, וכמובן – העובדה שדיסק ממוצע עולה מעל 80 שקלים (כ-20 דולר). שתי עובדות חשובות אלה, לא הפריעו לעורכים ולכתבים של המוסף.
כאן המקום לציין, שלפני כ-3 חודשים, בעת ביקורי באילת, מצאתי חנות דיסקים, בשם "דיסק קלאב", שאני ממש לא תכוון לעשות לה פרסומת כאן, אבל העובדה היא שהחנות היתה מלאה לחלוטין בקונים. הסיבה העיקרית היא, שהחנות מוכרת את אותם דיסקים שמוכרים ברשתות הגדולות, רק בחצי מחיר, אם לא בפחות מכך.
כך יצא שקניתי 36 דיסקים במחיר שפוי מאוד של 1,200 שקלים. אני יודע שזה נשמע הרבה, ואני יודע שרוב האזרחינו מעדיפים לעבור ניתוח מענג של ניקור עיניים לפני שהם יקנו דיסקים בכסף של ממש, שהרי הרשת מציעה את כל זה בחינם, גם אם חוקיות ומוסר זה לא הצד החזק של הגולשים. אבל אני לא אתחיל כאן דיון מוסרי. שכל אחד יעשה מה שבא לו. אני אוהב מוסיקה, חי ונושם מוסיקה מימים ימימה, ואצלי קניית דיסק טוב היא כמו חוויה של קניית ספר חדש לאנשים מסוימים. הריח, הצבע, החוברת המצורפת לדיסקים – כל אלה הם חלק מחווית ההאזנה, מבחינתי. יחד עם זאת, אני לא מוכן לשלם יותר מ-10-12 דולר לדיסק. הסיבה היא, שרוב הכסף הולך כמובן – לחברות ההפקה וההפצה. האמנים לא נהנים כמעט מהכסף הגדול שהתעשייה הזו עושה. מתוך כ-400 דיסקים שיש באמתחתי, רק כ-10-15 מהם צרובים. כל השאר מקוריים לחלוטין. חלקם נקנו בחנויות כגון "פיקדילי" בזמנו, "זאוס" בימיו הטובים, "אמזון" וכיו"ב.
יוצא שאני מחכה זמן מה, לפעמים, שמחיר הדיסק יירד, ואני קונה אותו כמה שנים אחרי שהוא יצא, במחיר שפוי.
עוד הוכחה לבעייתיות של הנושא הזה צצה במקרה השבוע, כשהאמן הידוע בכינויו "פרינס", הוציא אלבום חדש, חינמי לחלוטין, מחולק עם העיתון, ללא חברת הפצה, ובכך שלל מכל אותם אוכלי חינם, את התענוג שבלעשות כסף על גבו. אני מניח שזה בהחלט יעורר סערה בעולם המוסיקה, אבל אין ספק שמדובר בצעד יחסית מהפכני, לפחות לגבי הצרכנים. יעבור עוד הרבה זמן לפני שאמנים אחרים יילכו בדרכו של פרינס, אבל בינתיים אפשר להתענג על אמן אחד שלפחות חושב על דרך חסרת מתווכים, שתעזור למעריצים נוספים להנות מהמוסיקה שלו. כן יירבו.
חברות התקליטים לא מבינות את הפער הרציני שיש בין הצרכנים לאמנים. הן כאילו אוטמות את אזניהן לקהל ועוצמות את עיניהן לכתובת הגדולה על הקיר. אנשים מורידים מוסיקה מהאינטרנט באופן לא חוקי, כי אנשים לא רוצים לשלם את הפערים האדירים לחברות עצמן. לא פעם דובר על סקרים, שהראו שצרכנים מוכנים לשלם עבור מוסיקה איכותית, והעובדה היא שהצרכנים עדיין הולכים להופעות ולקונצרטים. אבל יש גבול למה שהצרכן מוכן לשלם. במיוחד כשהוא יודע שהכסף לא מגיע לאמן ברובו.
ועכשיו קחו את הבכיינות של חברות התקליטים, שאי אפשר להתפרנס ממוסיקה בארץ, שהאמנים מסכנים, ושהרשת מסכנת את עולם המוסיקה באשר הוא, ותגידו לי שאפשר לקחת אותם ברצינות.
החיים עפ”י ישו
טוב..
אז אחרי זמן קצר כאורח של חברי עירא בבלוגו אסכולת הכורסא , ובעיקר אחרי שהוא החליט עבורי שהגיע הזמן שאני אנצל את אהבתי לכתיבה לפתיחת בלוג משלי, החלטתי שבאמת אולי הגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית. אולי באמת יש לי מה לומר.
בכל מקרה – לאחר ירחי לידה קשים – ילדתי בן חדש במשקל כמה קילו בייט, ושמו "ישו וחיות אחרות".
לפי מה שהבנתי, לפחות בעולם הבלוגוספירה, נהוג להציג את עצמי ואת חזוני בבלוג הראשון. אז למה להיות שונה?
שמי גיא, רווק בן 33, מהנדס בהכשרתי, ובעל דיעות לא תמיד קונבנציונליות על מה שקורה בעולם. מלבד האהבתי הבלתי נדלית לאלכוהול איכותי: 146 סוגי בירה מאחוריי, כמה עשרות סוגי ויסקי ואלפי סוגי יין, שלא לדבר על השאר, הפכו אותי לסנוב פלצן בנושא הזה. כך שמי שקורא את הבלוג הזה בהחלט יכול לצפות לסקירה של טעימות שונות בנושא זה ובנושאי אוכל.
אני מסתובב בסביבה של גיקים דעתניים, ואחרי תקופה לא קצרה, הגעתי למסקנה שהמדיום הזה, יכול לעזור לי להוציא את זעמי וגם חיוכיי בדרכים לא מעטות.
דבר אחד לא ייצא כאן: כל מה שקשור לשלמה ארצי. אז כן – מי שאוהב אותו שימשיך הלאה. את יחסי לשלמה ארצי אפשר לסכם כך:
שני ישראלים נידונים למוות באיראן, באים לשניהם ואומרים להם שיש לכל אחד מהם משאלה אחת אחרונה. הראשון מבקש: "בפעם האחרונה, בבקשה, בבקשה, תנו לי לשמוע את 'תרקוד' של שלמה ארצי". באים לשני, והאו אומר: "אני רוצה למות קודם". אני אתן לקוראיי (בשאיפה אינטיליגנטיים) להבין עם מי משניהם אני מזדהה.
מאחר ואני כן חי ונושם מוסיקה, אני מניח שגם זה ינינ נושא חם. אבל כאמור – יש לי דעות על הרבה יותר מדי דברים. אני מקווה שתמצאו אותן לפחות מקוריות, ואם לא -אולי משעשעות.
