מי רצח את חנויות המוסיקה?
רבות כבר נכתב ודובר על בעיית העלות של דיסקים בארצינו. נראה שאין הרבה מה לחדש בנושא הזה. ולמרות זאת, בשבוע שעבר יצא עיתון "ידיעות אחרונות" של סוף השבוע, במוסף "7 לילות", ב"מחקר" מעמיק על מצב חנויות הדיסקים, וריקנותם המתמשכת.
העיתון סקר בצורה מאוד חד מימדית מספר חנויות של רשתות גדולות כגון "צליל" ו"טאואר רקורדס" במרכז הארץ, בשעות אמצע היום (בדר"כ סביב 14:00 עד 18:00), ודיווח על מספר זעום של קניית דיסקים, אם בכלל.
שני דברים לא הוזכרו שם: העובדה שאנשים עובדים באמצע היום, וכך באופן מפתיע אין להם זמן ללכת למסע קניות בשעות אלו, וכמובן – העובדה שדיסק ממוצע עולה מעל 80 שקלים (כ-20 דולר). שתי עובדות חשובות אלה, לא הפריעו לעורכים ולכתבים של המוסף.
כאן המקום לציין, שלפני כ-3 חודשים, בעת ביקורי באילת, מצאתי חנות דיסקים, בשם "דיסק קלאב", שאני ממש לא תכוון לעשות לה פרסומת כאן, אבל העובדה היא שהחנות היתה מלאה לחלוטין בקונים. הסיבה העיקרית היא, שהחנות מוכרת את אותם דיסקים שמוכרים ברשתות הגדולות, רק בחצי מחיר, אם לא בפחות מכך.
כך יצא שקניתי 36 דיסקים במחיר שפוי מאוד של 1,200 שקלים. אני יודע שזה נשמע הרבה, ואני יודע שרוב האזרחינו מעדיפים לעבור ניתוח מענג של ניקור עיניים לפני שהם יקנו דיסקים בכסף של ממש, שהרי הרשת מציעה את כל זה בחינם, גם אם חוקיות ומוסר זה לא הצד החזק של הגולשים. אבל אני לא אתחיל כאן דיון מוסרי. שכל אחד יעשה מה שבא לו. אני אוהב מוסיקה, חי ונושם מוסיקה מימים ימימה, ואצלי קניית דיסק טוב היא כמו חוויה של קניית ספר חדש לאנשים מסוימים. הריח, הצבע, החוברת המצורפת לדיסקים – כל אלה הם חלק מחווית ההאזנה, מבחינתי. יחד עם זאת, אני לא מוכן לשלם יותר מ-10-12 דולר לדיסק. הסיבה היא, שרוב הכסף הולך כמובן – לחברות ההפקה וההפצה. האמנים לא נהנים כמעט מהכסף הגדול שהתעשייה הזו עושה. מתוך כ-400 דיסקים שיש באמתחתי, רק כ-10-15 מהם צרובים. כל השאר מקוריים לחלוטין. חלקם נקנו בחנויות כגון "פיקדילי" בזמנו, "זאוס" בימיו הטובים, "אמזון" וכיו"ב.
יוצא שאני מחכה זמן מה, לפעמים, שמחיר הדיסק יירד, ואני קונה אותו כמה שנים אחרי שהוא יצא, במחיר שפוי.
עוד הוכחה לבעייתיות של הנושא הזה צצה במקרה השבוע, כשהאמן הידוע בכינויו "פרינס", הוציא אלבום חדש, חינמי לחלוטין, מחולק עם העיתון, ללא חברת הפצה, ובכך שלל מכל אותם אוכלי חינם, את התענוג שבלעשות כסף על גבו. אני מניח שזה בהחלט יעורר סערה בעולם המוסיקה, אבל אין ספק שמדובר בצעד יחסית מהפכני, לפחות לגבי הצרכנים. יעבור עוד הרבה זמן לפני שאמנים אחרים יילכו בדרכו של פרינס, אבל בינתיים אפשר להתענג על אמן אחד שלפחות חושב על דרך חסרת מתווכים, שתעזור למעריצים נוספים להנות מהמוסיקה שלו. כן יירבו.
חברות התקליטים לא מבינות את הפער הרציני שיש בין הצרכנים לאמנים. הן כאילו אוטמות את אזניהן לקהל ועוצמות את עיניהן לכתובת הגדולה על הקיר. אנשים מורידים מוסיקה מהאינטרנט באופן לא חוקי, כי אנשים לא רוצים לשלם את הפערים האדירים לחברות עצמן. לא פעם דובר על סקרים, שהראו שצרכנים מוכנים לשלם עבור מוסיקה איכותית, והעובדה היא שהצרכנים עדיין הולכים להופעות ולקונצרטים. אבל יש גבול למה שהצרכן מוכן לשלם. במיוחד כשהוא יודע שהכסף לא מגיע לאמן ברובו.
ועכשיו קחו את הבכיינות של חברות התקליטים, שאי אפשר להתפרנס ממוסיקה בארץ, שהאמנים מסכנים, ושהרשת מסכנת את עולם המוסיקה באשר הוא, ותגידו לי שאפשר לקחת אותם ברצינות.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
מהפכני אולי בעולם של המוסיקה התעשייתית, אבל לא פעם ראשונה. כבר היו אמנים (אוונגארדיים יותר( שפרסמו לא מעט רצועות ואולי אלבומים שלמים אונליין (טיפקס עשתה את זה בארץ לפני שנים עם יציאת "דיסקו מנאייק" עם השיר "נדפק לי המוח". פרסמו באתר MP3 ואפילו JPG לעטיפה שלו להדפסה עצמית. בתור קידום מכירות.
בנוסף קיימים לא מעט אתרים שבהם אמנים מבוססים יותר או פחות מוכרים מוסיקה בעשרה או עשרים סנט לשיר וללא DRM ומעלים את המחיר כשיש להם יותר קונים, וישנם אתרים אחרים שבהם המוסיקה מופצת גם חינם לחלוטין דרך קבע תחת רשיון CC במיוחד כדי שיוצרי פודקאסטים ישתמשו בהם בתור מוסיקת רקע, ויפרסמו את האמן.
אם תשאל אותי, פרינס לא פורץ דרך מזמן, אאל"ט עשו את זה לפניו בראיין אינו, פיטר גבריאל, נדמה לי היוריתמיקס ואלוהים זוכרת מי עוד. הוא כבר בשורה שניה או השלישית של אמנים ששולפים אצבע משולשת לחברות ההפצה. להיפך, הוא אחד המפונקים שחיכה שנים כדי לעשות את זה רק כשהוא עשיר, במקום לתת דוגמא כשהיה צעיר 🙂