טרגדיה תקשורתית
אני יודע שהנושא הזה רחוק מלהיות קונצנזוס, ואני בטוח שהוא יפגע בנימי נפשיכם, אבל אין לי דרך אחרת לומר את זה: הדיווח התקשורתי המטורף של השבוע האחרון, על מותו של אסף רמון ז"ל, יצא מכל פרופורציה.
כן, הוא היה הבן של. כן, הוא היה חלק מאותה משפחה שאיבדה אב, האסטרונאוט הישראלי הראשון. וכן – התקשורת הפכה את זה למספרים על לוח הרייטינג שלה.
רונה רמון לא בדיוק התנדבה למשימה, של להפוך לאמא של משפחת "נכס צאן ברזל" או "סמל לאומי" או איך שלא תחליטו לכנות זאת. אבל לתקשורת זה לא ממש אכפת. המצלמות היו בכל מקום – תיעדו את כל קמט בפניה, כל דמעה, כל צעקה. דיווחים מהבית, דיווחים בדרך להלווייה, דיווחים מההלווייה…
עצות היו לכולם. "תהיי חזקה", "אל תהיי חזקה", "אנחנו איתך", "את לא לבד", ועוד ועוד.
בכלל, "הגדילה" אורנג' לעשות, ששלחה SMS-ים, להכנס עכשיו(!!) לאתר אונרג'-טיים ולראות ולקרוא את כל מה שיש לספר על הטרגדיה. כן, גם לעבדיכם הנאמן נשלחה ההודעה הזו – ואני הרגשתי הרגשת קבס נוראית. הם אשכרה פרסמו את אורנג'-טיים, על הגב של הטרגדיה הזו, החארות (אה, כן – והם התנצלו אחרי זה.. כמה מכובד מצידם, באמת).
ואז כולך הצטרפו ל"חגיגה" – מחלקת המדינה, עיתנות עולמית, כותבי טורים חסרי טקט, וכל מי שרק יכל לקפוץ על עגלת ה"גם אני רוצה!" הזו.
כמה זמן עבר מאז? 48 שעות? הבוקר כבר לא תזכו לראות כותרת אחת באף עיתון. רונה רמון נשארה לבד. עם הכאב, עם "הסמל הלאומי", ועם כל הקלישאות. כמה צפוי.. כרגיל, התקשורת הרימה אייטם לאוויר, וכשנגמר לה האוויר בריאות הרייטינג, היא השאירה את כולם מדממים בצד. בקרוב – שבוע ים המלח.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
סליחה על הציניות מראש,
אבל אל דאגה, כולנו ניזכר שוב בנכסי צאן הברזל ביום הזיכרון, בו יחברו ההנהגה והתקשרות להזכיר לנו איזה עם מובחר אנחנו, וכמה טוב למות בעד ארצנו.
מחריד בעיני פסטיבל רמון…
I couldn't agree with you more