Queen בישראל – צמרמורת מופלאה
כמה שטויות עיתונאים כותבים. גם עמי פרידמן ב'טמקא' אתמול וגם אבי פיטשון ב'הארץ' הבוקר. אני אשכרה מרגיש שהם ואני לא היינו באותה הופעה.
אז ככה זה נראה מנקודת המבט שלי: הייתי אתמול בטריבונה בהופעה של Queen (מתנת יומולדת 40 לזוגתי שתחיה), והיה פשוט מדהים. הסאונד היה יוצא מן הכלל לכל אורך ההופעה (למעט זיוף גיטרה קל בסיום של Bohemian Rhapsody – אבל זה נסלח לאור העובדה שמיי – בן 70 להזכירכם – התרוצץ על הבמה בלי סוף וכמעט בלי מנוחה במשך שעתיים. חוץ מג'אגר אתה לא רואה דברים כאלה).
עכשיו בואו נוריד משהו מהשולחן, בסדר? – אדם למברט הוא לא פרדי מרקורי – ומספיק כבר עם ההשוואות המטומטמות האלה. הן חסרות טעם. והקטע הוא, שלמעט כמה מניירות טווסיות משעשעות, הוא גם לא מנסה להיות. למברט זמר מעולה ופרפורמר מהשורה הראשונה, עם יכולות ווקאליות וביצועיות יוצאות מן הכלל (זוגתי מורה לפיתוח קול, והיא כמעט בכתה מהאופן שבו הוא עבר בין סולמות לכל אורך ההופעה. ועל זה פרידמן כתב "קול מוגבל" ופיטשון "שיאי הערב היו חד משמעית אוסף הרגעים במהלכם למברט סתם את הפה").
הסולו הארוך של בריאן מיי (כן – כולל ה"הבה נגילה" הווירטואוזי-רוקיסטי), כמו גם הדראם-באטל בין רוג'ר טיילור לבנו – היו פשוט מרגשים. לפי התגובה של העיתונאים לסולו של מיי (הם לא אהבו, אלא מה) אפשר לחשוב שכולנו ממהרים לאנשהו (כשההופעה קצרה מדי הם מתלוננים, וכשיש סולו ארוך – הם גם מתלוננים…).
זו הופעה שעוררה בי צמרמורות בכל הגוף. שעתיים ורבע(!) של אולימפוס מוסיקלי, הופעה מושקעת כמו שלא נראתה פה אי פעם (וזה כולל את הסטונס), כולל וידיאו ארט מרשים מאוד, ופירוטכניקה שלא האפילה על היכולות של הלהקה. על כמה להקות אפשר לומר את זה היום? כמה להקות עומדות על הבמה, כשגם הזמר, גם הגיטריסט וגם המתופף שרים נהדר? לפחות 3 פעמים במהלך הערב ממש זלגו לי דמעות – בשירים Love of my life, Show must go on ושיר המחווה היפה שהם עשו לדיוויד בואי זצ"ל – Under Pressure. בשניים מהם למברט אפילו שר..
אבל היי! – העיקר שכמה עיתונאים מתוסכלים מגיעים עם ציפיות לשמוע את מרקורי ואחר כך מתאכזבים שהוא לא היה שם… מי שקצת בדק לפני ההופעה, ידע שהם הולכים לשלב את מרקורי בכמה קטעים, אבל שאדם למברט הוא זה שמוביל את השירה – לא מרקורי. מי שהגיע במטרה לשמוע את פרדי מרקורי חי בסרט.
בתכל'ס, ההופעה של קווין נכנסת עכשיו לרביעיית ההופעות הטובות שראיתי בארץ: אוזי אוסבורן, אליס קופר, הרולינג סטונז וקווין (לאו דווקא בסדר הזה). לא פלא שאלה גם הפרפורמרים הכי טובים בעולם היום. קצת מלחיץ שרובם כבר מתקרבים לעשור השמיני של חייהם (וחלקם כבר עמוק בתוכו..).
מי ייתן ורכבת הרוקיסטים הנפלאה הזו תמשיך להגיע לארץ.
עוד מקרה של דת וסובלנות חד-צדדית
הפעם הם באמת כבר עברו כל גבול. והפעם החלטתי לא לשתוק. נמאס לי שמיעוט דתי, מחליט לשנות את אופי החיים בבניין בעל הרוב החילוני המוחלט בו אני חי, לטובת איזו גחמה דתית אישית וחסרת התחשבות.
אבל אני מקדים את המאוחר. אתחיל מהתחלה.
אני גר בראשון לציון כבר יותר מ-6 שנים, בשכונה חילונית למהדרין. למעט בית כנסת בודד מתחת לבית, השכונה היא בעלת צביון חילוני, כולל אפילו מכולת רוסית לא-כשרה ונפלאה. הבניין בו אני גר, הוא למעשה קומפלקס של שני בניינים, האחד בן 16 קומות (הבניין בו אני מתגורר) ובניין בן 14 קומות. בסה"כ, מתגוררות ב-2 הבניינים כ-150 משפחות (ובבניין שלי – 80 משפחות). הבניין מאוכלס באנשים בגילאים שונים – ממשפחות צעירות ועד לפנסיונרים (כשלחלקם ישנן גם מגבלות רפואיות אלו או אחרות).
אבל לפני שנתיים וחצי בערך, משהו התחיל להשתנות. זה התחיל במודעות בכניסה לבניין, שמודיעות על כנסים של מחזירים בתשובה, עם הופעות של זמרים חרדים. אחת המשפחות – שהחלה "להתחזק" – עשתה שימוש בלוח המודעות של הבניין בלובי לצורך כך. כשחבר בוועד הבית ביקש להסיר את המודעות, הוא נתקל באלימות פיסית ומילולית מצד אותה משפחה (כי הרי אין דבר שאומר "ואהבת לרעך כמוך", כמו נגיחה בראש של רעך).
במקביל, באחת מאסיפות הדיירים, ביקשה המשפחה, המתגוררת אצלינו בקומה השנייה (מתוך 16, כאמור), להחיל על הבניין מעלית שבת, כשלפחות אחת מ-2 המעליות תפעל במתכונת שבת בכל סופי השבוע. לבקשה זו, הצטרפו עוד 2-3 משפחות מהבניין השני. מאחר ומדובר בשינוי מהותי – שכן כאמור, מדובר ב-50% מהמעליות של כל בניין – הוועד העביר משאל בכתב בין כל הדיירים ובו שאלה פשוטה: האם אנו מעוניינים במעלית שבת או לא. על מנת לבצע שינוי זה, על פי חוק, נדרש רוב של 75% מהדיירים. התשובה שהתקבלה הייתה "לא" רבתי. למעט אותה משפחה בבניין שלנו, ההצעה לא קיבלה תמיכה מאף משפחה נוספת.
שנה חלפה, מודעות על כנסי מחזירים בתשובה נתלו והוסרו תדיר, והגיע היום בו התכנסנו לאסיפת דיירים נוספת – ושוב, הועלתה ההצעה למעלית שבת, ללא משאל פרטני הפעם – וגם הפעם, זכתה ההצעה להתנגדות גורפת – למעט אותן משפחות בודדות מ-2 הבניינים גם יחד. הוועד שאל את המבקשים מהי העלות של שינוי זה, ואלה טענו שניתן לעשות את השינוי ללא עלות. אף על פי כן, ההתנגדות לרעיון לא פחתה.
חצי שנה עברה מאז, וכבר חשבתי לתומי, שהסיפור הזה מאחורינו. אך אתמול התברר, שאותן משפחות לא אמרו נואש, והחליטו – בעזרת הוועד – לעשות מחטף, ולהודיע לנו, מהיום למחר (מילולית ממש!), שהחל ממחר תתחיל לפעול מעלית שבת בשעות מסוימות בבניין שלנו – בגלל אותה משפחה בודדת. המעלית תפעל במתכונת זו בשעות מסויימות במהלך השבת: בימי שישי לפני ואחרי כניסת השבת, בשבת בבוקר – לפני ואחרי התפילה, בשבת צהריים – לפני ואחרי התפילה וכן במוצ"ש – לפני ואחרי התפילה. אחת המעליות תעצור בכל הזמנים הללו בקומה השנייה. כמו כן, אותה משפחה תחזיק בבעלותה מעין מפתח, שיאפשר לה לשנות את השעות כרצונה (אותו דבר בדיוק, יקרה גם בבניין השני, שבו ישנן 2-3 משפחות בקומות שונות).
המודעה הזו – שנתלתה כלאחר יד לצד המעליות בלובי – הצליחה להרתיח אותי.
מלבד העובדה, שהתקבלה החלטה חד משמעית ובאופן דמוקרטי שלא להחיל מעלית שבת בבניין שלנו, הוועד גם טרח לבקש מאיתנו – ברוב חוצפתו – "סובלנות" כלפי המהלך. כרגיל, ה"סובלנות" פועלת רק בכיוון אחד: החילונים חייבים להתחשב ברגשות הדת. 79 משפחות צריכות לקבל את העובדה, שהמעלית תשרת באופן פרטי משפחה אחת.
ומה אם חס וחלילה יהיה מקרה חירום רפואי (בקומה שלנו, קומה 14, למשל – יש זוג מבוגרים מאוד, שאינם בקו הבריאות)? Fuck It – שיחכו, או שיתחננו מהמשפחה בקומה השנייה, שתיאות לשנות את אופן פעילות המעלית בשבת. היא זו שתחליט, באופן בלעדי, מהו פיקוח נפש, ולמי ניתן "לחלל את השבת".
זה נשמע אולי כמו מקרה פעוט – אבל מבחינתי, הסיפור הזה לא יעבור בשתיקה.
כבר כתבתי מכתב לוועד הבית (שגם פרסמתי אותו בצמוד למודעה שלהם), שדורש מהם לבטל את ההחלטה, לפחות עד אשר יתבצע משאל דיירים חדש. לא ייתכן, שהחלטה כזו תתקבל במחטף, ללא דיון עם הדיירים, ובניגוד מוחלט להחלטה שהתקבלה (למעשה היה דיון – ו-99% התנגדו…). העובדה שהחברה שמנהלת את הבניין, "הסכימה לבצע את השינוי ללא עלות", היא לא מעניינינו. העלות היא לא הבעיה העיקרית. לא ייתכן, שמשפחה אחת מתוך 80 משפחות, תחליט על דעת עצמה, שהיא דורשת "סובלנות" מכולם – העיקר שלא תיאלץ לעלות 2 קומות במדרגות או ללחוץ על כפתור בשבת.
אם הדבר הזה לא ישתנה. אני מתכוון להעביר משאל עצמאי בין הדיירים – כדי לבטל את ההחלטה. נמאס לי כבר מהכפייה הדתית. ה"סובלנות" שלי נגמרה.
מתווה הגז – שחיתות בשווי טריליון שקלים
בחודש האחרון מדינת ישראל סוערת – ממשלת ישראל מתכוונת למכור את משאב הטבע החשוב ביותר של ישראל – שדות הגז בים התיכון – למונופול המורכב מ-2-3 חברות (נובל אנרג'י האמריקאית, דלק של יצחק תשובה וישראמקו של קובי מימון), בעבור נזיד עדשים. שווי שדות הגז הכולל, הוא כטריליון שקלים, או במספר: 1,000,000,000,000 שקלים.
במהלך השבוע האחרון נאמרו ע"י נציגי הממשלה הרבה מאוד ספינים תקשורתיים, חצאי אמיתות ושקרים בוטים על מתווה הגז. הדבר הזה מתאפשר, בגלל שהיום התברר שלא הוקלטו הישיבות ולא נערכו פרוטוקולים. וכפי שכל הדיוט יודע – כשאין פרוטוקולים – יש שחיתות.
או כדבריה של הח"כ סתיו שפיר (המחנה הציוני):
"זה מחדל שלא היה כדוגמתו שמתקבלות בחדרים סגורים החלטות על טריליון שקל שיכולות לשנות את פני המשק הישראלי ואת חשבונות החשמל של כל אחד ואחד מאיתנו ואין יכולת לאף אחד לדעת מה נאמר שם. שמענו בשבועות האחרונים מה הציע יצחק תשובה לח"כ שלי יחימוביץ' רק כדי שהיא תפסיק את המאבק נגדו, כך שאינני רוצה לדמיין מה חלילה הוצע לפקידי ממשלה שזכו לשבת בישיבות שבהן מתקבלות ההחלטות. תארו לכם איך ניתן לפתות או לתמרץ את חברי הצוות בעמדת חברות הגז במהלך המו"מ, ואיזה אבסורד זה שלעולם לא נדע מי דחף לקבלת החלטה מוטית. בעוד עשר שנים כשנבקש ללכת וללמוד על המחדל שנעשה פה, פשוט לא נוכל לעשות את זה – וזו עבירה על החוק"
למי שעוד לא מודע לכך (כנראה אתם חיים על פלנטה אחרת), גם הממונה ההגבלים העסקיים, פרופ' דיוויד גילה, התפטר – לאור עמדתה של הממשלה, שלא לדרוש תחרות אמיתית ו/או פיקוח על מחירי הגז – מה שיגרום לכך, שמשאב הטבע החשוב הזה, יימכר ביוקר ע"י המונופול – לתושבי ישראל. כלומר גם הרגולטור היחיד, שאמור לפעול למען האינטרס הציבורי, התפטר, והממשלה עושה ככל שביכולתה כדי לעקוף את סמכויותיו.
============================
לפני שאני כותב על כל השקרים וחצאי האמיתות, הנה כמה עובדות מספריות: פיתוח של יח' חום בריטית (זו היח' שבה מודדים את יח' הגז), עולה למונופול 0.5 דולר. הדבר הזה כבר ידוע, ומצוין בדוחו"תיה של נובל אנרג'י למשקיעים בארה"ב. המחיר שמדינת ישראל משלמת למונופול כבר היום, באמצעות חברת החשמל, הוא 5.5 דולר – כלומר פי 11! למי שמעוניין לקבל עוד מושגים מספריים ולא דמגוגיים על הכניעה המוחלטת של הממשלה לחברות הגז, אני ממליץ בחום לקרוא את מאמרו של גיא רולניק, העוסק בנושא. זהו מאמר מעלף. לא פחות.
כמו כן, מומחה בעל שם עולמי, שהגיע לפה מחו"ל מטעם רשות החשמל, קבע שהמחיר הריאלי, כולל החזר ההשקעה וכו' – הוא 2.38 דולר ליח' חום בריטית. שימו לב – גם כאן, מדובר בהחזר שהוא כמעט פי 5 ממחיר עלות הפיתוח. אבל זה לא מספיק עבור המונופול החזירי של תשובה ונובל אנרג'י.
להמשך »
על שביתת הפרקליטים ונציבות הביקורת
בימים אלו, פרקליטי מדינת ישראל שובתים. הם שובתים מסיבה אחת ויחידה: בגלל נציבות הביקורת שהוקמה, ושאמורה לפקח על עבודתם. הגוף שהוקם בעת כהונת שרת המשפטים הקודמת, ציפי לבני, מעורר הדים, ובעיקר הרבה אנטגוניזם מצד הפרקליטים.
אני רוצה להקדים ולומר, לפני שאני צולל לכל העניין ולכתיבת דעתי האישית והמנומקת בנושא: אני חושב שפרקליטות חזקה היא אינטרס של כל חברה תקינה, שהחוק עומד בראש מעייניה.הוא חשוב לדמוקרטיה הישראלית. פגיעה בעבודה התקינה של הפרקליטות היא משהו שאנחנו לא יכולים להרשת לעצמינו.
אך כשכל זה נאמר, השביתה הזו אינה מוצדקת. וזאת באמת בלשון המעטה.
בואו נתחיל מההתחלה:
כאמור, בקדנציה האחרונה, ולאחר סחבת של שנים והתנגדות מצד פרקליטי המדינה (ובעיקר של פרקליט המדינה הקודם, משה לדור), הוקמה הנציבות לביקורת הפרקליטות, בראשותה של השופטת בדימוס הילה גרסטל – שופטת שנחשבה למאוד יעילה, דייקנית וישרה. על אופייה ויכולותיה אין ויכוח. בעת הקמת גוף הביקורת, דרשה גרסטל, שהגוף שהיא תעמוד בראשו יכלול כמות כזו של פרקליטים, שיוכלו לפעול באמת ובתמים לשיפור עבודת הפרקליטות ולביקורת מלאה – לא רק מערכתית – אלא גם פרטנית. גרסטל דרשה שמספר התקנים יגדל מ-5 במקור – ל-28 פרקליטים (בסופו של דבר, היא קיבלה 24 תקנים). כלומר גרסטל בסה"כ לא הייתה מוכנה להיות עלה התאנה של הפרקליטות – ובצדק רב. היא לא הייתה מוכנה להקים גוף נכה, שלא יוכל לשנות דבר. היא דרשה להקים גוף עם שיניים.
ה"חוצפה" הזו, גרמה לסערה רבתי בפרקליטות, מכיוון שהפרקליטים מתנגדים בכלל לעצם הרעיון של גוף מבקר פנימי.
מרדכי גילת, "כתב השחיתויות" של "ישראל היום" (והכתב היחיד שלרוב אני מעריך את כתיבתו ודעתו בפמפלט של ראש הממשלה) כתב כך בטורו מיום 17.4.15:
הטובים בסרט הזה הם נציגי המדינה, אנשי הפרקליטות האזרחית והפלילית, משפטנים הטובעים בתיקים מורכבים ונתונים בחלקם להטרדות ולאיומים. חלק מהם נתונים להגנת המשטרה מחשש לפגיעה פיזית בהם.
"כל אחד מהם קם ודאי בבוקר", אומר גורם במשרד המשפטים, "עומד מול המראה וכאילו שואל את עצמו: מה, אני הבעיה של השירות הציבורי? אני מועל בתפקידי? אני מעלים ראיות, מעליב נתבעים, מפר את כללי האתיקה? דווקא עלי ועל חבריי בפרקליטות בחרה המדינה להציב אינסוף אנשי בקרה?"
התמיהות האלה במקומן, אף שיש גם פרקליטים בעייתיים במערכת. לא הכל שחור או לבן בסיפור הזה.
פרקליט מהשורה נתון לביקורת של הסניגור מולו שבודק כל צעד שלו, כל החלטה, כל נייר וראיה שהוא מגיש; הוא נתון לביקורת של מנהל המחלקה שלו, של פרקליט המחוז, של השופט היושב בדין, שבכוחו לנזוף בו ולבקר אותו; של מבקר משרד המשפטים; של אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה – וכמובן של נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה.
כל אחד מהם רשאי לבדוק תלונה נגדו.
ממש כך.
שכחנו מישהו? שכחנו: את לשכת עוה"ד ואת ועדת האתיקה שלה; את פרקליט המדינה שלו מוגשים ערערים על החלטות הכפופים לו ואת שופטי בג"ץ.
אלא שהאמירות הללו נכונות חלקית בלבד. למעשה, לרוב הגופים האלה אין שיניים ואין שום יכולת להשפיע על עבודתו של פרקליט בשירות המדינה, שלא להזכיר השפעה על קידומו המקצועי. כך נוצר מצב, שבו לא רק המערכת כמערכת לא מתפקדת – אלא גם הפרקליטים עצמם אינם נותנים דין וחשבון לאיש. התוצאה היא, שבמערכת נשארים גם פרקליטים מסואבים וגרועים, כאלה שננזפו קשות ע"י שופטים, כאלו שגורמים עוול ועינוי דין לציבור של נאשמים – לעיתים על לא עוול בכפם – ולא קורה דבר לקידומם המקצועי (ולפעמים להיפך – הם עדיין מקודמים למרות כל מחדליהם).
דוגמאות לא חסרות (ואני אמנע משמות של פרקליטים במכוון):
פרקליטה אחת, שננזפה ע"י מס' שופטים של בית המשפט לעניינים כלכליים בעבר (בגלל סחבת ואפילו שקרים בוטים), קודמה לעמוד בראש המחלקה הכלכלית באיזור המרכז בעבר.
פרקליטה אחרת, בכירה אף יותר (גם היא באיזור המרכז), שעובדת היום כעו"ד פרטית וכשותפה של עו"ד מפורסם שנאשם כעת בפלילים, כבר הואשמה בכך שהיא סייעה לו במס' פרשות פליליות, בעת שכיהנה בתפקידה הציבורי. לא קרה לה דבר.
לאחרונה, שתי פרקליטות ממחוז ירושלים, הטיחו במני נפתלי (התובע את משרד ראש הממשלה, אשת ראש הממשלה ואחרים) האשמות חמורות שלא היו קשורות לתיק, והן ננזפו קשות ע"י השופטת. בנוסף, אותן פרקליטות, החליטו על דעת עצמן – למרות דרישה מפורשת של השופטת – שלא לכלול בתיק זה את עדותה של שרה נתניהו. ברור שאף אחת מהן לא הועמדה או תועמדנה לדין משמעתי. הן מקבלות גיבוי מלא משי ניצן, הפרקליט הראשי המכהן (לאחרונה הוא אף הגדיל לעשות והצדיק את מעשיהן בראיון שנתן ל"ידיעות אחרונות").
בתביעה של מאבטחי שב"כ נגד הממשלה, שבה הם דרשו לקבל את זכויותיהם שהולנו, ושהסתיימה לפני חודשיים לאחר סחבת של עשור(!) מצד הפרקליטות (המדינה הפסידה במשפט), הפרקליטה האחראית על התיק עושה גם עתה הכל, בכדי להסתיר מהתובעים את הנתונים על זכויותיהם, וזאת לאחר מתן פסק הדין שחייב את המדינה לעשות זאת.
אלה רק דוגמאות חלקיות מהשנתיים האחרונות, ויש עוד רבות כמותן. בנוסף, יש גם בעיות מערכתיות רבות, כגון העובדה שאדם שהוחלט לסגור את תיקו הפלילי בפרקליטות – לעתים הפרקליטות תשהה את ההודעה לאיש במשך שנתיים(!) ללא סיבה. למה כל כך קשה לשכור 2 פקידים/ות שירימו טלפונים לאנשים ויאמרו להם "אדוני/גבירתי, החלטנו לסגור את התיק שעמד נגדך"? מה כל כך מסובך בזה? כמה תקציב צריך בשביל הדבר הזה? הבעיה הראשונה היא, שלאף אחד לא אכפת. או לפחות לאף אחד לא היה אכפת – עד שגרסטל נכנסה לתפקידה, ולאחרונה הוציאה דו"ח חריף בנושא. בעיה נוספת היא, שלאותם אנשים, הסובלים מפעולות הפוגעות בזכויותיהם, אין דרך לשנות את אופן עבודת הפרקליטות.
רביב דרוקר, כותב בטור שלו שפורסם אתמול (3.5.15):
"הם חוששים שמאבק שלהם יגרום לכך שכנקמה יחליטו להעמיד אותם לדין. האם ועד הפרקליטים חשב פעם איך קרה שאנשים נקיים כמו גלעד ארדן פוחדים לקחת את תיק המשפטים כי הם באמת מאמינים שאם יבואו לשם יתפרו להם תיק? איך קרה שזה דימוי הפרקליטות? שבכירי האנשים במדינה בטוחים שאין לפרקליטים בעיה לתפור תיק? האם יש סיכוי לשנות את הדימוי הזה בלי גוף ביקורת עצמאי, שיבדוק מי באמת אחראי לכך שתיק איווט ליברמן נסחב שנים ארוכות…?"
כן. הגענו למצב בישראל 2015, שאנחנו חוששים שפרקליטים בפרקליטות המדינה יתפרו תיקים לאזרחים שומרי חוק (ולא רק לפוליטיקאים). הגענו למצב שבו אנחנו צריכים לשתוק מתוך פחד. כאילו אנחנו תחת שלטון סטאלין (מיום ליום, אני קורא על מעשים של הפרקליטות, שמזכירים לי דברים שקראתי בספר "ילד 44" של טום רוב סמית' – ספר מומלץ. המעשים קצת פחות). כאילו הדמוקרטיה פה היא הצגה בלבד.
שלא תבינו לא נכון – הגוף בראשות השופטת גרסטל אינו מושלם. למרות כל הכוונות הטובות, הוא עדיין נולד עם נכות קלה, אחת – אך משמעותית מאוד: הנציבות אינה מבקרת את היועץ המשפטי לממשלה – הגוף החשוב ביותר בפרקליטות המדינה. הגוף שיש לו את הסמכויות שהן כמעט בלתי מוגבלות – אינו נתון לביקורת. למה? כי יהודה ויינשטיין – אולי היועץ הגרוע ביותר שהיה למדינת ישראל מאז ומעולם, הקונסיליירי של משפחת נתניהו המושחתת – שגם עמד בראש ועדת האיתור למציאת ראש הגוף המבקר, החליט שכך יהיה (מישהו כבר טרח לתרץ זאת עבורו באופן מגוחך: אם הוא היה נתון לביקורת, הוא לא היה יכול לעמוד בראש ועדת האיתור. מן מעגל קסמים שכזה. אף אחד לרגע לא חשב לספר לו, שהוא לא נולד ולא ימות כראש הוועדה. אפשר וכדאי היה להסתדר בלעדיו..).
בעניין הזה – ורק בעניין הזה – הפרקליטים צודקים. העובדה שמוסד היועץ המשפטי אינו מבוקר, היא ביזיון. זה חייב להשתנות – ומהר.
אבל הפרקליטים מסרבים להכיר בכך שיש צורך אמיתי בביקורת על פעילותם. למעשה, כאמור, הם מתנגדים מכל וכל לכל פעולת ביקורת – מערכתית ופרטנית כאחת. כך טוענת פרקליטה מאיזור חיפה בטורו של מרדכי גילת שכבר צוטט לעיל:
"אין כאן מלחמה אחת אלא שתיים: אחת נגד הרעיון, כלומר נגד הקמת הגוף החדש; ושנייה נגד הנציבה שמתנהלת לעיתים, תסלחו לי, כמו פיל בחנות חרסינה…
"אני מבקשת לעסוק בחלק השני – בהתערבות הנציבה בנושאים שהם במגרשי שיקול הדעת שלנו. אין לה סמכות להתערב בהם. הנציבה שוכחת שהיא מבקרת ולא שופטת ושיש מי שמבקשים להשתמש בה כדי להפחיד את נציגי התביעה. שצריכה להיות סופיות להליכי הבדיקה, כי מתלוננים נאחזים במשפט כזה או אחר שהיא כתבה להם וממשיכים לדרוש הסברים".
– אולי הם צודקים?
"אולי כן ואולי לא. אני לא טוענת שאין טעויות ואין כשלים כמו בכל גוף ציבורי ושאנחנו מעל הביקורת. רק שאנחנו שקופים יותר מכל עובד אחר בשירות הציבורי… עלינו יש כל הזמן עין מפקחת".
– היכן טעתה הנציבה, אם טעתה?
"בכך שהיא החליטה לערוך גם ביקורת פרטנית כאשר לא חסרים גופי בקרה בנושא הזה. בואו לא נשקר לעצמנו: הבעיה היא מערכתית בעיקרה, לא פרטנית, והכתובת שלה במשרד המשפטים…".
– את רומזת שהנציבה אינה מגלה רגישות למבוקרים שנמצאים בחזית המלחמה בפשע?
"אני לא רק רומזת, אני אומרת. הנציבה מתנהגת כמי שאינה ערה לכך שהפרקליטות עובדת בתנאים בלתי נסבלים. לפני שנים היה פרקליט כלשהו מקבל לטיפולו תיק, לומד את הראיות, מחליט אם לסגור או להגיש כתב אישום והולך קדימה. היום כמות התיקים מצד אחד אדירה, מטורפת ממש; מצד שני, חסרים כמה מאות תקנים, ועוד לא דיברנו על כך שבדרך לשמיעת הראיות יש שימוע, גישורים, בקשות שונות ומשונות, ערערים ומה שאתם רק רוצים.
"איך אפשר לעבוד כך? למי בדיוק יש זמן להשיב על כל תלונה ותלונה כאשר ברור לפעמים שזה חלק מניסיונות ההתשה? בסוף יקומו פרקליטים ויאמרו יאללה, נמאס לנו, זה לא עסק של אבא שלנו – אנחנו מרימים ידיים. אנחנו מתקרבים למקום הזה, שיהיה ברור, ולנציבה לא נופל לצערי האסימון".
אז הנה כמה הערות בנוגע לדברים אלו:
ראשית, כפי שאתם יכולים לקרוא לעיל, הבעיה היא עם הרעיון עצמו. כלומר עצם הביקורת היא שמפחידה את הפרקליטים. העובדה הזו לבד אומרת דרשני. אין ולא הייתה שום עין מפקחת אמיתית עד היום. הפרקליטים קיבלו גיבוי כמעט אוטומטי, ואף קודמו למרות ביקורת עצומה שנמתחה על תפקודם. יתרה מכך, הנושא הזה של פרקליטים שצריכים לעבור בדרך לשמיעת הראיות גם "שימוע, גישורים, בקשות שונות ומשונות ערערים ומה שאתם רק רוצים"? – סליחה, אבל חלק גדול מהסחבת הזו נוצרת בגלל הפרקליטות עצמה!
ויינשטיין ונשיא בית המשפט העליון הקודם, השופט בדימוס אשר גרוניס, כבר ניסו להביא לכך, שתהיה רציפות בדיונים בתיקים רבים, כדי שלא תהיינה דחיות. הן לשכת עורכי הדין והן בפרקליטות התנגדו לכך באופן חריף וחד משמעי. אז מי אשם בדחיינות ובסחבת?
שנית, בנוגע למס' התקנים החסרים – ואני מניח שיש בטענה זו אמת – יש לדאוג לכך שמס' התקנים יעלה, על מנת שהפרקליטות תוכל לעמוד בעומסים האדירים (שכאמור – בחלקם היא אשמה בעצמה) ולפעול ביעילות מירבית. אך נושא זה אינו קשור ישירות לשביתה הנוכחית, ואף לא לנציבות הביקורת – שאין לה יד בדבר, והיא אינה יכולה להשפיע על תקציב הפרקליטות.
אבל הקובלנה האחרונה, היא זו שמוציאה אותי מדעתי, כי היא פשוט הגזמה פרועה ומנותקת מהמציאות: "למי בדיוק יש זמן להשיב על כל תלונה ותלונה"?! מלבד העובדה, שזו עוד הוכחה לכך שהפרקליטים חושבים שהם לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד, הנה התשובה של גרסטל והגוף שבראשו היא עומדת. תחליטו אתם אם יש טעם בזעקות החמס של הפרקליטים:
• מאז נכנסה לתפקיד, לבקשתה, הפסיקה מבקרת משרד המשפטים לעסוק בתלונות פרטניות נגד אנשי פרקליטות; אין מצב שיש כפילות בבדיקת תלונה שהוגשה גם למבקר המדינה; היא אינה מטפלת בפניות של מי שפנו במקביל לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (הנציבה ניסתה לטפל בהן, בהסכמה, כדי למנוע כפילות, "אבל ועד הפרקליטים חזר בו מההסכם".
• בתלונות הפרטניות מטפלים שלושה עובדים בסך הכל בנציבות – כלומר, רוב אנשיה עוסקים בבדיקה ובביקורת מערכתית.
• היא לא בודקת תלונות באמצע הליך משפטי מתנהל, אבל היא רשאית לעשות זאת במקרים חריגים ביותר, באישור היועץ המשפטי לממשלה. פעמיים ביקשה זאת ממנו ולא נענתה.
• היא לא נכנסת בנעלי נציב שירות המדינה, שעוסק בעבירות משמעת ומעמיד לדין.
• היא לא עוסקת רק בתלונות נגד הפרקליטות. בסמכותה לבדוק תלונות נגד עורכי דין בוועדות התכנון המקומיות, בעיריות, במועצות – כל מי שפועל מטעם היועץ המשפטי לממשלה.
במילים אחרות: גוף הביקורת אינו מפריע לעבודת הפרקליטות. הוא אינו מתערב בתיקים שעה שאלה מתנהלים, כדי שהנציבות לא תהווה מטרה לאיומים וחיסולי חשבונות נגד הפרקליטים.
אבל הנה הפרדוקס האמיתי:
הפרקליטים טוענים להגנתם, שכבר היום, עורכי דין מטעם נאשמים מאיימים עליהם, שיפנו לנציבות הביקורת ויתלוננו נגדם. אבל דווקא במקרה זה, אני חושב שגוף הביקורת יכול לסייע לפרקליטים בעבודתם. אם אכן מאיימים עליהם, על הפרקליטים לענות למאיימים באופן הבא: "אדרבה! פנו בבקשה אל הנציבות. אנחנו עשינו את עבודתינו ביושר, ויש גוף שיאשר זאת בשמחה". בטוחני שגרסטל והגוף שבראשה היא עומדת, ישמחו לעשות זאת, לאחר שהנושא ייבחן ללא משוא פנים.
באופן אבסורדי, הבעיה היא דווקא מצד הפרקליטים עצמם: אם הפרקליטים אינם מסוגלים לומר זאת בלב שלם למי שמאיים עליהם בביקורת לגיטימית – הרי שהם מודעים היטב לתפקודם הלקוי.
המסקנה בשני המקרים היא אחת: גוף הביקורת על הפרקליטות הוא חשוב לאין שיעור, וחשוב שיתקיים. למעשה, חשוב להרחיב את סמכויותיו, כך שיכלול גם את היועץ המשפטי לממשלה.
יום העיתונות הבינ"ל 2015 – ישראל מתדרדרת
ה-3 במאי נחשב ליום העיתונות הבינ"ל. ביום זה, מדי שנה, מתפרסם "מדד חופש העיתונות" של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" (Reporters Without Borders), שבו מדרג הארגון את חופש העיתונות ברוב מדינות העולם (השנה נמדדו 180 מדינות). הדירוג הכללי מורכב מ-7 קריטריונים: פלורליזם, עצמאות העיתונות, סביבה וצנזורה-עצמית, מסגרת רגולטורית, שקיפות, תשתית וניצול לרעה (זה התרגום הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו למילה Abuse).
גם השנה, הארגון פרסם את הדו"ח השנתי שלו, וישראל לא עשתה בו חיל – בלשון המעטה. מתוך 180 מדינות, ישראל מדורגת במקום ה-101. למעשה, ישראל אפילו ירדה ב-5 מקומות מהשנה שעברה, כך שהצלחנו לצאת מהמאייה הראשונה של המדינות, בהן קיים במידה זו או אחרת חופש עיתונות (למי שתוהה, 10 המדינות הפותחות את הרשימה – לפי הסדר – הן: פינלנד, נורווגיה, דנמרק, הולנד, שבדיה, ניו זילנד, אוסטריה, קנדה, ג'מייקה ואסטוניה).
עד כמה המקום ה-101 הוא לא מכובד? שימו לב לרשימת המדינות שעקפו אותנו בשנה האחרונה:
לבנון (מקום 98), עלתה ב-8 מקומות.
אוגנדה (מקום 97), עלתה ב-13 מקומות.
כווית (מקום 90), עלתה במקום אחד.
מדינות אפריקאיות כמו גאבון (95), ליבריה (89), מוזמביק (85), בנין (84), טנזניה (75), ניגריה (47), בורקינה פאסו (46), ובוצוואנה (42) – כולן לפנינו בדירוג.
חשוב לציין – המצב הזה לא היה כך עד 2009. עד אותה שנה, היינו ממוקמים באופן קבוע בין 50 המדינות הראשונות במדד זה. כך למשל, ב-2003 היינו במקום ה-44 מתוך 158 מדינות שנמדדו. ב-2004, היינו בשיאינו – במקום ה-36 (מתוך 158). אפילו בשנת 2008 עוד היינו במקום ה-46 (מתוך 168 מדינות).
ההתדרדרות הגדולה החלה ב-2009. ואוי לבושה – ירדנו במדד למקום ה-93 מתוך 170 מדינות שנבדקו באותה שנה. מאז, למעט עלייה קטנה ב-2010 (למקום ה86), אנחנו נמצאים תמיד סביב המקום ה-100. ב-2012 וב-2013, כבר נפלנו לשיא שלילי – המקום ה-112 (מתוך 178). ב-2014 היינו במקום ה-96, וכאמור – השנה אנחנו במקום ה-101.
נסו להיזכר: מה קרה פה ב-2009? מה השתנה? איך קרה שירדנו מהמקום ה-46 המכובד, למקום ה-93 – התדרדרות תהומית של 47(!) מקומות? התשובה הזו מורכבת מכמה סיבות עיקריות, ביניהן ההגנה הבלתי מסוייגת של "ידיעות אחרונות" על אהוד אולמרט המושחת, שאיבד את שלטונו לאור כל פרשיות השחיתות שלו.
אבל קרה פה עוד משהו: "ישראל היום" של שלדון אדלסון ובנימין נתניהו, העלו את קיסריהו לשלטון – שלטון שנמשך כבר 6 שנים, ואם לא יקרה פה נס בימים הקרובים (נס שבו המפלגות הימניות יורות לעצמן ברגל ולכולנו בראש), השלטון הזה יימשך עוד קדנציה איומה נוספת לכל הפחות.
עכשיו תוסיפו עוד משהו קטן למשוואה הזו: נתניהו כבר מחכך את ידיו בהנאה, ומתכוון לקחת לעצמו את תיק התקשורת. רביב דרוקר חשף בשבוע שעבר, שהסעיף היחיד(!) עליו התעקש נתניהו במו"מ עם המפלגות, לא היה קשור לטובת העם. הוא התעקש שכל חוק שיוצע ע"י שר התקשורת, יתקבל באופן גורף ואוטומטי ע"י כל חברי הקואליציה ללא התנגדויות או הסתייגויות (הנוסח המדויק הוא: "הממשלה תנהיג רפורמות מקיפות בתחום התקשורת. סיעות הקואליציה וחבריהן לא תתמוכנה בהצעות חוק בתחום אלא באישור שר התקשורת. סיעות הקואליציה תתנגדנה לכל יוזמה ששר התקשורת יתנגד לה").
כבר במהלך הבחירות האחרונות, לא הבנתי כיצד יו"ר ועדת הבחירות, השופט סלים ג'ובראן, מאפשר לתעמולת הבחירות ששמה "ישראל היום", לפעול באין מפריע, ובניגוד לחוק. הוא טען שקשה להוכיח את התעמולה, אם כי היה ברור לכל מי שעיניו בראשו, שה"עיתון" איבד כל רסן. מספיק היה לפתוח כל כתבה בעשור האחרון של ה"כתבים" מתי טוכפלד או שלמה צזנה, כדי לראות שיש כאן תעמולה אסורה. השופט ג'ובראן, העדיף לעצום עיניים. התוצאה היא המקום ה-101 במדד העיתונות החופשית הבינ"ל.
אתם יכולים לנחש לבד באיזה מקום אנחנו נהיה החל מהשנה הבאה במדד חופש העיתונות, אבל הרשו לי לרמוז לכם כבר עתה – זה לא יהיה במאייה הראשונה. ספק אם אפילו נשמור על מקומינו הנוכחי.
(ותודה לאסף שקרל על הטיפ).
הצעת חוק: הגבלת כהונת ראש ממשלת ישראל
לפני מס' ימים, קיבלתי מייל מחבר טוב בשם אסף שקרל, עורך דין במקצועו ובהכשרתו, ובו הצעת חוק מעניינת שהוא יזם, שלעניות דעתי עשויה לסייע למדינת ישראל, בכל הנוגע לשמירה על אופייה הדמוקרטי בעתיד. הצעת החוק נוגעת בהגבלת מס' השנים במצטבר, בהן יוכל לכהן ראש ממשלה בישראל. ומכיוון שהצעת החוק של אסף מאוד דיברה אליי, החלטתי לסייע לו בהפצתה בין קהל קוראיי וחבריי.
זה המקום להדגיש: הצעת החוק היא א-פוליטית במהותה, ואינה נוגעת רק לראש הממשלה הנוכחי. באותה מידה, הדברים היו נכונים אם הרצוג או כל נציג אחר היה נבחר לראשות הממשלה. המקרה שאנו רואים היום בהחלט מהווה מקרה בוחן, שעל פיו נכתבה הצעת החוק, אך היא אינה עוסקת בצד זה או אחר של המפה הפוליטית.
אסף כבר העביר את הצעת החוק למס' ח"כים נבחרים משני צידי המפה הפוליטית, וכבר זכה למענה מחלקם.
מכיוון שאני רואה בהצעת החוק הזו ובדמוקרטיה הישראלית חשיבות עליונה להמשך קיומה של המדינה כמדינה חופשית, ביקשתי מאסף רשות לצטט את הצעת החוק כלשונה בבלוג זה (ניתן להוריד את ההצעה בתור קובץ PDF), ולנסות לסייע לו לקדם אותה במשורה ובצינורות המקובלים.
אם הצעת החוק הנ"ל מדברת גם אליכם/ן, וברצונכם/ן לסייע לקידומה בעתיד הקרוב, אשמח אם תפנו אליי באמצעות הבלוג או במייל, ואני אקשר אתכם/ן עם אסף שקרל. יש לציין, שהמטרה כעת היא לא "להפציץ" את חברי הכנסת במסרים אלו, אלא לתכנן בקפידה ובמשורה את קידום הצעת החוק החשובה הזו.
[הערה: הקובץ שצורף לעיל הינו גרסתה הנוכחית של הצעת החוק, וייתכן כי תעודכן בסעיפים רלוונטיים אילו או אחרים בעתיד הקרוב. אני מבטיח לעדכן את הקובץ במידת הצורך].
וזוהי לשון ההצעה (כל ההדגשות ועיצובי הטקסט הועתקו מהמקור):
==================================
חבר כנסת נכבד,
הנדון: יוזמת חוק – קיצוב כהונת ראש ממשלה
אני פונה אלייך עם יוזמת חוק, שלעניות דעתי, תשרת היטב את הדמוקרטיה בישראל.
במהלך השבועות האחרונים נבחר מר נתניהו לקדנציה רביעית כראש ממשלה בישראל. בחירה להמשך כהונה כראש ממשלה בפעם הרביעית הנה אירוע חריג בדמוקרטיות מערביות.
א. רקע:
המצב הקיים:
ההיסטוריה מלמדת, כמעט ללא סייג, שהחזקת כוח משחיתה עם הזמן; בטח כאשר בתפקיד מרוכז כוח כה רב, כמו בתפקיד ראש הממשלה בישראל.
הבעיה המהותית היא שראש ממשלה שמכהן זמן רב מדיי, יכול להוות איום על הדמוקרטיה ומוסדותיה, בעיקר עקב ריכוזיות יתר, שרק הולכת ומתעצמת עם השנים, כשאדם נשאר במרכז הכוח של המערכת הפוליטית. הוא אחראי על מינוי דורות שלמים של בעלי תפקידים. ומשפיע בצורה ניכרת על החלטות רבות במדינה, אף מעבר לסמכות הרשמית של תפקידו. הכוח הרב נצבר עד כדי גימוד כוחותיהם של רשויות אחרות במדינה, לעומת כוחו של רה"מ.
מעבר לכך, זוהי תופעה שמשרישה קבעון מחשבתי, ומונעת פיתוח מנהיגות צעירה ואלטרנטיבית.
ברצוני להדגיש היטב, ומראש – היוזמה לחוק לא נובעת מתוך רצון לנגח באופן אישי את מר נתניהו. עם זאת, אין ספק שהמצב הלא רגיל שנוצר כעת מעלה שאלות שונות, לגבי תפקיד רה"מ והגבלות עליו במשטר דמוקרטי. שאלות אלו הן שהובילו ליוזמת החוק הנ"ל.
והרי בכל מקרה, בתום הקדנציה הנוכחית, ובהתאם לאורכה, יהיה נתניהו ראש הממשלה הישראלי בעל תקופת הכהונה הארוכה בהיסטוריה, או שני רק לבן גוריון. לאחר החלת החוק, ראש ממשלה עתידי אחר לא יוכל לכהן בתפקיד מעבר לזמן בו כיהן ויכהן נתניהו. כבודו של נתניהו במקומו; ומקומו בהיסטוריה מובטח יהיה.
המצב במדינות אחרות. ניתן ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות, כולל הדמוקרטיות המובילות המוכרות לנו. להלן מספר דוגמאות:
ארה"ב: בארה"ב השתרש נוהג עוד מימי כהונתו של וושינגטון – גם מתוך עקרונות דמוקרטיים של הפרדת רשויות – שנשיא מכהן רק שתי קדנציות. עם זאת, רוזוולט, במהלך מלחמת העולם השנייה נבחר לכהונה שלישית ואף רביעית (המלחמה נחשבת כאחת מהסיבות העיקריות לניצחונותיו; הוא נפטר שלושה חודשים לאחר תחילת הכהונה האחרונה). לאחר המלחמה, ב-1947 הרגיש המחוקק האמריקני צורך לעגן את נוהג הגבלת כהונת הנשיא, והעביר את התיקון ה-22 לחוקה, שאושר ע"י מרבית מדינות הברית. תומאס דיואי – המועמד הרפובליקני המוביל ב- 1944 טען שכהונה רביעית היא "האיום הכי מסוכן לחופש שלנו, שהוצע אי פעם".
בריטניה: בבריטניה – הדמוקרטיה המודרנית הוותיקה בעולם – אין אמנם הגבלה על מספר הקדנציות, אך עם זאת המנגנון המפלגתי יציב וחזק דיו בכדי ללחוץ ולדחוף לפרישתו של ראש ממשלה מכהן, גם אם הוא מאוד חזק, כפי שהיה בתום כהונתם של תאצ'ר במפלגת השמרנים וגם של בלייר במפלגת הלייבור. תאצ'ר מחזיקה בשיא הכהונה הארוכה ביותר מאז תחילת המאה העשרים, ובלייר מחזיק במקום השני (11 שנים ו-10 שנים בהתאם). בישראל, על פי רוב, מנגנוני המפלגה אינם חזקים דיים בכדי לסיים כהונת ראש ממשלה מכהן, בטח אם צבר כוח לאורך זמן רב.
סין: גם במשטרים שאינם דמוקרטים יש חוקים דומים שמגבילים את כהונת ראש המערכת הפוליטית. לדוגמה בסין בעלת המשטר האוטוריטרי-קומוניסטי כהונת יו"ר המפלגה (שהוא גם נשיא הרפובליקה העממית) מוגבלת ל-10 שנים – מחשש לסיאוב שלטוני וריכוז כוח רב מדיי בידיו של אדם אחד, לאור הניסיון המר עם מאו דזה-דונג.
כאמור, במרבית הדמוקרטיות המערביות, נדירים המקרים בהם מנהיג מדינה נשאר בתפקידו, זמן כה רב. אף בר דעת אינו רוצה שישתרש מצב בישראל כדוגמת משטריהם של פוטין או רוברט מוגבה ובעבר הלא רחוק גם של מובארק, צ'אבז וקסטרו, בהם ראשי המדינה צוברים כוח כה רב, עד שלא ניתן להוציאם ממקומם, ומשתמשים בבחירות (דמוקרטיות יותר או פחות) כבכסות, בכדי להתקבע בשלטון.
איני טוען שהמצב בישראל קיצוני עד כדי שנדמה לאותם משטרים, אפלים ברובם. אולם, אני סבור שיש מן המשותף בצבירת כוח רב מדיי ע"י ראשי מדינות, ויש סכנה, שבאופן מזדחל, אנו רוכשים סגנונות התנהלות קלוקלים שמחבלים בדמוקרטיה.
ב. הצעת החוק:
נוסח החוק המוצע [הנוסח עצמו אינו מחייב, אך אם הוא ישונה, אני מקווה שתשמר המהות והרוח שלו. ניתן לקדמו כתוספת לחוק יסוד הממשלה או כחוק עצמאי]:
1. כהונת ראש ממשלה בישראל תהיה קצובה ל- 10 שנים, במצטבר.
2. חריגים לחוק: עקב מצב חירום שהוכרז על פי חוק (כמצוין ברשימה בסעיף 4) ניתן להאריך כהונת ראש ממשלה פעמיים – בתנאים הבאים:
א. הארכה ראשונה למשך 9 חודשים, בהצבעה ברוב רגיל.
ב. הארכה שניה למשך 9 חודשים, בהצבעה ברוב מיוחד של 80 חברי כנסת.
3. תוקף החוק: החוק יכנס לתוקפו, החל מיום הכרזת הבחירות לכנסת ה- 21.
4. רשימה [סגורה] של חריגים לחוק: מצב חירום שהוכרז כחוק; מצב לחימה, ללא הכרזה על מצב חירום כחוק; מצב חירום אחר, גם אם לא הוכרז כחוק כדוגמת אסון טבע מרובה קורבנות (רעידת אדמה, סופה קשה); עקב שיקולים מדיניים חריגים כגון עיצומו של משא ומתן מדיני (כל עוד שלא חלו בו הפסקות מעבר ל-60 יום בששת החודשים שקדמו לביקוש ההארכה).
מטרות החוק – אני סבור שהחוק המוצע, יתן את היתרונות הבאים על פני המצב הקיים:
• הגבלת צבירת כוח רב מדיי לאורך זמן, ושמירה על איזון טוב יותר בין הרשויות השונות: המבצעת, המחוקקת והשופטת, כמו גם מול המנהל הציבורי.
• הזמן הקצוב והמוגבל יעודד ויאיץ בראש הממשלה להשאיר חותם ברור לתקופת כהונתו, באמצעות עשייה.
• אפשר שהזמן הקצוב יגרום להתנהלות המונעת פחות משיקולי הישרדות פוליטיים במהלך הקדנציה האחרונה, ותעודד תכנון מהלכים ארוכי טווח, כפי שמשפיע הדבר על הנשיאים בארה"ב.
• ידחוף את ראש הממשלה, בשנים האחרונות לכהונתו, להימנע מבחירות מיותרות ולהגביר יציבות שלטונית.
• זמן הכהונה יהיה קצוב, אך יאפשר גמישות בהתאם למציאות בישראל, במצבי חירום.
• מהווה תזכורת לראשי ממשלה, שהם נבחרים ומקבלים מנדט, לתפקיד קצוב בזמן, ושמהות תפקידם הוא מתן שירות לאותו ציבור שבחר בם.
• יקל על חילופי שלטון והעברת כוח מסודרת בצמרת מפלגת השלטון, אף לפני תום כהונת הכנסת ובחירות כלליות. בכך יחזק את הפוליטיקה המפלגתית (כפי שזה עובד בבריטניה).
• הזרמת דם חדש לשורות המנהיגות הפוליטית: יעודד את ראש הממשלה למצוא ולטפח במפלגתו ובציבור בכלל, דור הנהגה חליפי שימשיך את דרכו. ויאלץ אותו להבליט ולקדם מנהיגים פוליטיים אחרים ממנו לקדמת הבמה הפוליטית, לפחות במהלך הקדנציה האחרונה. בכך תתאפשר תחלופה בריאה יותר ומתן הזדמנות לאנשים נוספים להשפיע לטובה על עתיד המדינה.
ג. שיקולים פוליטיים ותיזמון נוכחי:
שיקולים פוליטיים לתיזמון יוזמת החוק, בעת זו:
עם תום הבחירות והחזרה לשגרת החיים, ניתן להתייחס שוב לערכי הדמוקרטיה מבלי שהדבר יחשב בציניות כמייצג אינטרס פוליטי מסוים. אין לי ספק שיש אנשים שערכי הדמוקרטיה חשובים להם, מכל קצוות הקשת הפוליטית. בהתאם לכך, התגובה ליוזמה זו ראויה וצריכה להיות מאוזנת ועניינית.
אם זהו חוק שמועיל, כפי שאני סובר, הרי שניתן לנצל את המומנטום הנוכחי – במהלך הרכבת הקואליציה והממשלה – ע"מ לקדמו.
זו הזדמנות נדירה, מחד, מר נתניהו בשיא כוחו הפוליטי לאחר הניצחון בבחירות, מקומו מובטח לשנים הבאות ואין עליו איום פוליטי ספציפי; ומאידך – הוא צריך לשאת ולתת על הממשלה שהוא מרכיב, וזהו הזמן (היחיד כנראה), בו הוא חייב להתפשר.
בהנחה שיוזמת החוק תזכה לתמיכה מצדך, ואם יש לך השפעה, בקרב מפלגות שמנהלות מו"מ על הכניסה לקואליציה, ניתן לדרוש בעת זו את העברת החוק בהקדם האפשרי, כתנאי להצטרפות לקואליציה. ובכל מקרה וכמינימום – לדרוש חופש בחירה בהצבעה על החוק לכל מפלגות הקואליציה.
אודותיי: אני אדם שחרד לגורל הדמוקרטיה הישראלית, לאור הכרסום שחל בה בעשורים האחרונים. אני אזרח המדינה ועורך דין בהכשרתי, בעל ידע במדעי המדינה. אני בעל עמדות ממרכז המפה הפוליטית, אך איני משויך למחנה פוליטי או מפלגה מסוימים.
לסיום, הבסיס לחיי החופש במדינת ישראל הוא המשטר הדמוקרטי. בסיס זה הוא מה שהביאנו עד הלום. לצערי, רבים מדיי מקרבנו מתייחסים למוסדות הדמוקרטיה כמובנים מאליהם. אני סובר שלאור הדינמיקה והשינויים המתמידים במציאות הפוליטית, שמכרסמים לעיתים בדמוקרטיה – אנו צריכים להגן עליה, ובאופן מתמיד.
המסמך הזה נשלח למספר חברי כנסת ופעילים במערכת הפוליטית, שבחרתי בקפידה ממבחר מפלגות. אני סבור שזו סוגיה בעלת חשיבות עליונה, חוצת מפלגות, שאינה צריכה להיות מוגבלת ע"י יריבות מפלגתית או פוליטית.
שלחתי אותו לך ספציפית, מכיוון שסברתי שהנך אדם שחשובים לו ערכי הדמוקרטיה ומבנה המשטר במדינה – ותוכל לקדם את היוזמה בצורה עניינית. אני מקווה שזהו המצב ותראה לנכון לקדמו.
בכבוד רב,
אסף שקרל
על ה"בוננזה" של חברות הביטוח
אתמול פורסמה בדה-מרקר כתבה עם הכותרת הבאה: "הבוננזה של חברות הביטוח: 1 מכל 7 שקלים מההוצאה המשפחתית – שלהן".
למי שלא מבין את המשמעות וההיסטוריה של הפנסיות והביטוחים בישראל, אני מציע שתקראו פוסטים קודמים שלי בנושא (חפשו "ועדת בכר" בתיבת החיפוש בבלוג). אומר רק זאת: העברת הפנסיות שלנו לידי חברות הביטוח, כחלק מ"חוק בכר", שיושם ע"י בנימין נתניהו בימיו כשר האוצר בממשלת שרון השנייה, הייתה אחת הטעויות הקשות שנעשו במשק הכלכלי הישראלי, שעליהן אנחנו משלמים ועוד נמשיך לשלם שנים ארוכות – לפחות כל עוד לא יבוצעו תיקונים מרחיקי לכת, שטרם נעשו (וספק אם יש כיום פוליטיקאי/ת או מפקח/ת על הביטוח באוצר שמוכנים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה).
הנתון בכותרת הכתבה הוא לא פחות ממטורף: 1 מכל 7 שקלים מההוצאה המשפחתית – הולך לחברות הביטוח! כמעט 15% מההוצאות המשפחתיות שלנו – הולכות לביטוחים! לא על אוכל, לא על תרופות, על חשבונות או מחיה בסיסית – אלא על ביטוחים (ואצל משפחות מהעשירונים הנמוכים, הבעיה הזו גדולה שבעתיים).
אבל זו רק חלק מהתמונה.
כי אנחנו מצפים, שהעובדה שאנחנו מבטחים את עצמינו לדעת, לפחות תשתלם לנו כשנזדקק לביטוחים הללו ביום סגריר. אבל מתברר שזה פשוט לא קורה, וכל מה שאתם שומעים על חברות הביטוח שמתנערות מהמבוטחים חדשות לבקרים, הוא רק קצה קצהו של הקרחון.
כדי להבין עד כמה שוק הביטוח בישראל פועל כמו מאפיה או קרטל מאורגן היטב, יש רק נתון אחד שאתם צריכים להכיר, כדי להבין עד כמה חברות הביטוח דופקות את הצרכנים – ולנתון הזה קוראים "שיעור ההחזר" (Loss Ratio). עבור כל מי שלא מכיר את המונח, הכוונה היא לכמה אג' מכל שקל שמושקע בביטוחים – חוזרות ללקוחות בפועל.
כמובן, שלא יכול לקרות מצב (וזה מובן), שאנו נקבל יותר משקל על כל שקל מושקע, כי אז חברות הביטוח תקרוסנה, ואחנו לא רוצים שזה יקרה, מסיבות רבות. זו הסיבה, שקיים גוף שנקרא "המפקח על אגף שוק ההון והממונה על הביטוח" במשרד האוצר, שבראשו עומדת היום דורית סלינגר (עד לפני שנה וחצי, כיהן בתפקיד פרופ' עודד שריג, שנחשב לאחד המפקחים הגרועים שהיו פה אי פעם, והיום הוא מכהן כמנהל באחת מהחברות שעליהן פיקח – חברת הביטוח אליהו. תסיקו מזה מה שתרצו לגבי אמינותו של שריג). תפקידו של המפקח, הוא לדאוג ליציבותן של חברות הביטוח מחד, אבל לדאוג גם לאינטרסים של הציבור, מאידך. לצערינו, המפקחים נוטים לדאוג הרבה יותר לחלק הראשון וכמעט שלא לחלק השני.
נחזור לעניינינו:
אז מהו שיעור ההחזר בישראל?
אוה – טוב ששאלתם. שיעורי ההחזר עומדים של 38-40 אחוז. כלומר 38-40 אגורות על כל שקל ששילמתם כפרמיות, חוזר אליכם. השאר – הולך לחזירות (סליחה – לחברות) עצמן, ולשכר מנהליהן המנופח.
עכשיו, אתם בטח אומרים לעצמיכם: אז מה? ככה זה בכל העולם. חברות הביטוח תמיד דופקות את הצרכנים, לא? אז זהו, שלא לחלוטין. כי גם לחזירות יש גבול. בכל העולם המערבי, המפקחים על הביטוח דורשים ששיעור ההחזר יעמוד על לא פחות מ-70% (כלומר 70 אג' על כל שקל מושקע – חוזר ללקוחות), ולרוב זו גם דרישה שמגובה בחקיקה. למעשה, 70% הוא ממש המינימום, במדינות שבהן אי השוויון הוא יחסית קיצוני, ולרוב, החברות במדינות המערב השפויות יותר נדרשות להחזר בגובה של 80-85 אחוזים. כלומר יותר מפי 2 מאשר בישראל!
רק בישראל, המפקחת חוששת לחייב את החברות לעמוד ברמת ההחזר הזו, והיא אף לא מקבלת גיבוי מהממשלה. למעשה, היא לא רק חוששת להכריח את החברות, היא גם נכנעה להן וללוביסטים שלהן, והחל מלפני שנה, היא הורתה להפסיק לפרסם את הנתון של שיעור ההחזר באופן פומבי (כלומר להעלים אותו מהצרכנים), מפני שחברות הביטוח טענו כמובן – ש"החישוב שגוי", ו"הנתון לא משקף". אז מתברר שבכל העולם המערבי הוא כן משקף, אבל בישראל לא.
וזו הדרך שבה מתמודדים עם הגניבה מכולנו – פשוט מעלימים אותה. כי מה שלא ניתן לראות – פשוט לא קיים, נכון?
אז למי שעוד לא ברור – ה"בוננזה" של חברות הביטוח היא הכסף שלנו, הבריאות שלנו, החסכונות שלנו, הפנסיות שלנו – שהולכים לידיים של מנהלים חזירים, שמעבירים אותו לחברים שלהם (כמו ניר גלעד, למשל – מי שעומד בראש החברה לישראל של משפחת עופר – שקיבל השנה שכר בגובה 43 מיליון שקלים! – וזאת בזמן שהחברות תחתיו קורסות, עובדים מפוטרים, והוא עושה 'תספורות' לנושים של הבוס שלו, עידן עופר), ללא בטחונות ומבלי שתהיה לנו שליטה על הדברים האלו. המפקחת על הביטוח, עושה רושם, לא מצליחה לפקח באמת (היא אמנם מנסה קצת יותר מקודמה בתפקיד – וזה נחמד – אבל ממש לא מספיק), וכאמור – לא ממש מקבלת גיבוי מהממשלה, ובעיקר מהעומד בראשה.
הפתרון לכל זה הוא אחד ויחיד: חקיקה.
חייבים להכריח את חברות הביטוח להעלות באופן חד את שיעור ההחזר בחקיקה ראשית, חד משמעית וברורה. אם המפקחת לא מסוגלת לבצע את תפקידה, אנחנו צריכים לגרום לנציגינו בכנסת ובממשלה לבצע את העבודה עבורה. בינתיים, כל מה שנדרש בפועל, ועד לחקיקה מסודרת (שאורכת זמן רב), היא חתימה על צו של המפקחת על אגף ההון והביטוח דורית סלינגר ו/או של שר האוצר שייכנס בקרוב לתפקידו, ובמקרה שלנו – משה כחלון.
תבוסה – או: לאן עכשיו?
זהו הפוסט האחרון שנוגע לבחירות 2015 בישראל.
סוג של פוסט חשבון נפש, הוצאת רגשי תסכול ועוד.
אז ביבי ניצח. שוב. למרות הכל. כל הנתונים, כל האמת, כל הרע שנתניהו הביא איתו ב-6 השנים האחרונות – לא רק שלא עזרו להביס אותו, אלא שהוא הביס בנוקאאוט את המחנה הציוני – 30 מנדטים לליכוד, 24 למחנה הציוני.
הבשורות הטובות (כי תמיד יש גם כמה כאלה):
א. מרצ כמעט נמחקה מהמפה הפוליטית, אבל עלתה כמו עוף החול ברגע האחרון ל-5 מנדטים (ותודה לחיילים הנפלאים שלנו, שנתנו לה את המנדט החמישי).
ב. אלי ישי וחבורת המטורפים של ברוך מרזל מצאו את עצמם מחוץ לכנסת.
ג. בנט וליברמן קרסו (8 ו-6 מנדטים בהתאמה).
ובכל זאת – אנחנו עומדים בפני קדנציה של ממשלה ימנית קיצונית, חשוכה ומושחתת, כפי שלא הייתה עוד בדברי הימים של מדינת ישראל: הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתינו, ש"ס, יהדות התורה, ובתור עלה התאנה התורן – כולנו של משה כחלון.
זו תמונת התיקים (החלקית) המסתמנת כרגע:
– ליברמן ובנט יתמודדו על תיק הביטחון.
– מעבר לתיק האוצר ולוועדת הכספים/כלכלה, כחלון ידרוש עבור גלנט את תיק ביטחון פנים (לאיש שגנב אדמות מדינה, כן?).
– יהדות התורה תדרוש את ראשות ועדת הכספים (גפני) ותיק הבריאות (ליצמן) – אבל רק סגן – כדי שלא תהיה להם שום אחריות ממשית, בדיוק כמו מה שהיה פה בקדנציה הקודמת שבה הם היו בקואליציה (זה הזמן להזכיר, שמי שכיהן אז כשר הבריאות היה ביבי. ליצמן, בכהונתו, מנע את הקמת המיון הממוגן בבי"ח ברזילי, בגלל עצמות של פגאנים בנות מאות שנים.. – ראינו איך מערכת הבריאות התקדמה בתקופה הזו).
– ש"ס תדרוש את תיק הפנים – התיק שבו דרעי חגג על הקופה הציבורית וקיבל שוחד במשך 5 שנים.
כמו כן, כל המפלגות מסכימות על הגבלת כוחו של בג"ץ, ומעוניינות בשינויים בתחום התקשורת, מה שזה לא אומר (רמז לבאות: מירי גרב הודיעה עוד לפני הבחירות, שלאחר שהיא תתמנה לשרה, היא "תתפוס שיחה" עם יובל סמו מ'ארץ מהדרת', שמחקה אותה – והיא מאוד לא אוהבת את החיקוי).
ובינתיים, במקביל, בשקט-בשקט, קיסריהו כבר מכשיר לאיטו את היורש לבית נתניהו.
חברות וחברים – ברוכים הבאים לצפון קוריאה של המזרח התיכון. המקום שבו השליט רודה בעם, מכה בו ללא רחם – והעם צועק לכבודו של הקיסר מקיסריה ורעייתו.
==========================
התגובות בשמאל לא קלות. הן נעות בין ייאוש, כעס, והכאה על חטא. יש אפילו כבר טענות לזיופים.
דווקא פוסט אחד, של מישהו שאינני מכיר (בשם ניקי נישוני – את הפוסט קיבלתי במייל דרך ידידתי ק'), ופורסם בספרצוף, מגלם בתוכו חלק ניכר ממחשבותיי הנוגות. הנה הוא כלשונו:
40% לליכוד באשקלון, 43% לליכוד בשדרות, 31% לליכוד באשדוד. אני מבין שהם לא ספגו מספיק טילים. לא ראו מספיק מלחמות. לא קברו מספיק בנים ובנות.
47% בזרעית. עד שמצאתי אתכם אינעל דינאק. מזל שהמנהרות שאתם מתלוננים עליהם כל כך מצאו את הישוב שלכם בקלות. ומזל ענקי שבחרתם בראש הממשלה שהחליט להתעלם מזה. תודה לכם.
41% לליכוד בדימונה, 33% לליכוד בירוחם, 28% במצפה רמון.30% באופקים. אני מבין שהשכונות לאנשי הצבא בעיר הבה"דים שיוקמו מחוץ לערים שלכם כדי למנוע ממכם צמיחה עושות לכם רק טוב על הלב. אני כנראה מבין גם שלא נסגרו מספיק מפעלים. האבטלה עדיין לא בשיאה.
25% בירושלים. פשוט פיגוע כל כמה שעות זה כנראה לא מספיק להבין שמר ביטחון כבר לא כל כך זוכר איך כותבים ביטחון. צריך עוד.
40% לליכוד בשכונת התקווה, 33% ביד אליהו, 27% בשפירא. זהו, בדיוק לא זכרתי באיזה שכונות אמרו שהממשלה נטשה אותם ולא טיפלה בתשתיות או בבעיית המסתננים שכבר ישנם בתוך השכונות.
40% ברמלה, 33% בלוד – פשוט באמת שכחתי לרגע את 2 הערים המדהימות שנמצאות בתנופה כה חיובית בשנים האחרונות. בכלל לא ערים שבשש השנים האחרונות נחשבו לאבק וסתם מטרד בדרך לנתב"ג.
36% בשלומי. 39% בקרית שמונה. דיברנו על תנופה בערי הפריפריה נכון? 2 ערים עם דוגמא מצוינת. אפילו במסילת רכבת לכרמיאל הן לא משתתפות. לא מספיק עניים ולא מספיק מובטלים. עוד לא. עוד קצת.
ולכלל אזרחי ישראל. זה בסדר. כנראה עוד לא מספיק רע. האמת? לא רע לי כל כך. אני עובד, חוסך לפנסיה, אני משכיל, אני גר בתל אביב. לא אגיד שטוב לי בטירוף, אבל אני עוד רואה אוכל במקרר שלי, אין לי ילדים אז עדיין לא גיליתי כמה החינוך פה פח. יש לי אוטו אז אני עדיין לא מרגיש את התחבורה הציבורית בארץ.
אבל אתם? מה נסגר איתכם? איך אפשר לבכות בעין אחת ולהגיד כמה רע לכם ובעין השניה לראות את הפתק של מחל נכנס למעטפה? המסקנה מאד ברורה – עדיין לא מספיק רע לכם. רע לכם ואתם בוכים, ומתמרמרים עד כמה שכחו אתכם. אבל עוד לא. עוד קצת. עוד קדנציה אחת ותתעוררו למציאות נטולת עבודה, נטולת חינוך, נטולת פנסיה, נטולת אופק מדיני והכי גרוע – נטולת ביטחון. למקרה שחשבתם שיש לכם כזה – במילה אחת? פחחחח
אני מצבי טוב. מצבכם? בוקר טוב. בתיאבון, בישלתם את זה כל כך טוב. עם כל הלב והדמעות.
אני מבין אותו לגמרי.
אני רק לא בטוח שהקדנציה הזו תיגמר כל כך מהר (על אף שכאדם שפוי, אני מייחל לכך, אין לי שום רצון לחוות חרם בינ"ל רציני, כפי שחוותה דרום אפריקה בימי האפרטהייד). אני כבר אפילו לא בטוח שתהיינה בחירות נוספות בעתיד הנראה לעין, או בכלל. הדמוקרטיה שלנו כבר לא יציבה, ועלולה לספוג מכה קשה בתקופה הקרובה.
אז איפה נמצאת הבעיה? איך יכול להיות, שאחרי כל הרע שהיה פה תחת שלטון הימין – שלטון ללא חזון, של הישרדות, ללא הנהגה – השמאל עדיין לא הצליח לנצח?
אני מניח שיש לכך סיבות רבות, והראשונה שבהן, כפי שטועו בפניי חבר טוב, היא נושא הביטחון. השמאל, לטענתו, לא השכיל להבין שהתנאים השתנו, ואין כרגע שום אפשרות להקים כאן מדינה פלשתינית, לצד מדינת ישראל – ולהבטיח בד בבד את בטחונה של המדינה היהודית. יכול להיות שזה המצב – אינני פוסל זאת כלאחר יד, אבל אני לא חושב שזה מתחיל ונגמר בכך. והסיבה היא, שהשמאל אינו מתמצה רק ב"העברת שטחים לידי הפשלתינים". 2 המפלגות החברתיות ביותר זה שנים, הן (בעיקר) מרצ ו(גם) העבודה. אלה לא הכרזות אישיות שלי או משאלת לב, אלא עובדות, המבוססות על מחקר ומעקב רב-שנים של "המשמר החברתי". מרצ היא גם המפלגה היחידה שחרתה על דגלה מאז יום הקמתה את נושא זכויות האדם, שאינו מטופל כהלכה בישראל. אז שוב, אני תוהה: מדוע הדברים הללו אינם מחלחלים? איך יכול להיות, שתושבי הפריפריה, להם מרצ כה דואגת – מצביעים דווקא לימין, שדואג להכות אותם שוב ושוב, שנה אחר שנה?
אם תשאלו אותי, התשובה נעוצה בחינוך. השמאל איבד את הדורות הבאים, כי מערכת החינוך לא מחנכת לערכים כבר 20 שנים. כן – זה לא התחיל אתמול, וגם לא לפני 6 שנים, כשביבי עלה לשלטון בפעם השנייה. המערכת פשוט הפסיקה למלא את תפקידה כמחנכת: השיח על זכויות אדם ומשמעות הדמוקרטיה (ולא – "הרוב מחליט" זו לא המשמעות היחידה של דמוקרטיה) – פשוט לא קיים. וכמובן, שלהנהגה ב-2 העשורים האחרונים אין שום אינטרס לשנות את זה, אלא רק להפחיד, לפלג, להפריד ולשלוט. ככל שהעם יותר נבער, כך לא צריך יותר מכמה סיסמאות קליטות ונבובות, אין צורך בהצגת מצע או תכנית מסודרת בכדי לנצח (אלה כבר הבחירות השניות ברציפות, שבהן הליכוד לא מציג מצע. הפעם הבית היהודי וישראל ביתינו למדו את הטריק מהליכוד, וגם הן לא הציגו דבר, תוך שהן מפיצות שקרים על היותן מפלגות "חברתיות").
את נושא החינוך, אני מעלה מדם ליבי.
אני מלמד כיום שתי שכבות גילאים: צעירים אחרי צבא (שבאים לעשות תואר בהנדסה) ואנשים מבוגרים יותר, בני 35-40, עם ניסיון בניהול (שעושים תואר במנהל עסקים). עצוב לומר, אבל אלה גם אלה אינם שונים במאום. רובם המוחלט מחפשים קיצורי דרך, מסרבים לקרוא (על אנגלית בכלל אין מה לדבר), מחפשים שיאכילו אותם בכפית. עם הספר?! רובם לא מוכנים לפתוח אפילו כתבה מעניינת ולקרוא אותה עד הסוף, אם היא לא קשורה לאיזה סלב סוג ז'. ולמבוגרים יותר אף יש ילדים, והם יחנכו אותם בדיוק באותו אופן, אם המערכת לא תעשה משהו בנדון. כן – אלה המהנדסים והמנהלים של מחר. הם העתיד של מדינת ישראל, והוא נראה רע. רע מאוד. אני עושה את כל מה שאני יכול בתור מרצה. אני מנסה להתעקש עד כמה שאני יכול, עד כמה שהמערכת מאפשרת לי (וקשה לומר שיש לי יותר מדי גמישות). אם לא יהיו יותר מרצים ומורים שאכפת להם, אם המערכת לא תפעל בעצמה (ובעוצמה) כדי לשנות, אם המערכת לא תתעקש, בלי לחכות לממשלה ולתהליכים הכה איטיים שהיא מקדשת – לא יקרה פה כלום. המסקנה הברורה היא, שהשמאל חייב להכנס למערכת החינוך. זו המסקנה היחידה שאני יכול לחשוב עליה. כי אנחנו מאבדים כבר היום (מה כבר היום? כבר 20 שנים!) את הדורות הבאים.
==========================
ועתה תיאלצו לסלוח לי על כך שאני לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני חייב להוריד את האבן הזו מעל ליבי ולומר באופן גלוי (וברור לי שאני עלול לקבל פה ריקושטים): העם הוכיח שהוא טיפש. פשוט טיפש. המספרים מוכיחים זאת מעל לכל ספק.
30 לליכוד, 8 לבית היהודי, 6 לישראל ביתינו – זה לא קשור לימין או שמאל, חברים – 43 מנדטים ללא מצע, כולם מבוססים על כלום ושום דבר, רק על הפחדות וסיסמאות. 7 מנדטים לש"ס, 6 ליהדות התורה – 13 מנדטים נוספים, שהלכו למפלגות שמנציחות עוני ובורות (וקצת פחות מ-4 מנדטים קיבלה "יחד" המטורפת, שרק במזל לא נכנסה לכנסת, אבל גם לה לא היה מצע, מלבד "למחוק לזועבי את החיוך" – מה שהייתי שמח לעשות בעצמי, אבל זה עדיין לא מצע). חצי מהעם הזה בחר במודע במפלגות שהציעו עוני ובורות, כלומר עוד מאותו הדבר, מאותו חושך.
כחלק מאותו טקס התנצלותי של הכאה על חטא, חלק מהפוליטיקאים בשמאל טענו ביומיים האחרונים, שזו אחריותם האישית, שזה לא העם. שהעם לא חייב להם כלום. שהם לא הציבו אלטרנטיבה ראויה מספיק. סליחה, אבל זה בולשיט. זה ועוד איך העם. זהו עם שלא מוכן אפילו לבדוק מה עומד מאחורי הסיסמאות הריקות שמכרו לו. מפלגות השמאל-מרכז הציבו לפחות מצעים, תכניות סדורות, רובן מעמיקות – גם אם ניתן להתווכח עליהן, גם אם חלקן לא מציאותיות במאה אחוז. ועדיין – זה הרבה יותר ממה שהימין עשה. מילא אם לפחות היה מתנהל פה דיון רציני כלשהו, על כל נושא שבעולם, אבל לא היה פה כלום. ברגע האחרון, נתניהו הפחיד את בוחריו עם המשפט הגזעני, שהופיע בפוסט אישי שלו ביום הבחירות: "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי", כאילו לא מדובר במדינה דמוקרטית, שבה יש 20% תושבים ערבים בעלי זכות הצבעה (ואני תוהה מה היה קורה, לו מנהיגים במדינות אירופאיות, היו אומרים "השלטון בסכנה! היהודים נעים בכמויות אל הקלפי!"? – האם לדעתכם זה היה עובר בשקט?). ובקיצור – חרפה ובושה, גזענות וטירוף.
ולסיום, במקרה ראיתי שמישהו פרסם בהארץ תגובה אתמול, לאחד המאמרים, לפיו "לפיד מכר רק סיסמאות, ובוחרי הליכוד לא עד כדי כך טיפשים". סליחה?? לפיד מכר סיסמאות? טוב, בינינו – כן. הוא אכן מכר סיסמאות (ואפילו כתבתי על כך בעצמי במס' פוסטים כאן). אבל הבעיה שלי היא עם החלק השני של המשפט: גם אם לפיד מכר סיסמאות, הוא לפחות בנה מצע מעניין, מפורט, שבו הסביר כיצד הוא רואה את עתידה של המדינה, מהו החזון שלו. מה עשה נתניהו מלבד סיסמאות? כלום!! אז איך אתם יכולים לומר שאתם לא "מאמינים לסיסמאות"?
החשש שלי הוא, שאם תהיינה בחירות בעתיד (ושוב – למרות הכל, זה לא מובן מאליו מבחינתי), כל שאר המפלגות תלמדנה שאין צורך להשקיע במצע, בתכנית מסודרת, כי גם ככה אף אחד לא קורא, אף אחד לא מתעמק, מלבד כמה יחידי סגולה ועיתונאים כלכליים. ואני שואל: האם ככה אנחנו רוצים לראות את מדינת ישראל? האם זו הדרך?
