הטקס ברופין – מהומה ועמרם מצנע..
יום רביעי, 16.12, שעה 16:00. 
בלחץ רב מהפקקים הצפויים (קצת רוחות ואנשים שוכחים איך לנהוג), אנחנו יוצאים מהבית, אלה ואני, לכיוון ידידתינו ה', אשר הסכימה לבוא ולהשתתף בטקס קבלת תעודת ההצטיינות שלי ברופין.
הפקקים אכן מעצבנים מאוד, ואנחנו מגיעים ממש מספר דקות לפני תחילת ההתכנסות, אשר מתחילה ב-18:00. ברגעים אלה ההתרגשות עדיין יחסית גבוהה. ברופין בנו אוהל ענק (אין לי מושג למה אין לרופין אודיטוריום ראוי לשמו), ובו כמה מאות של מושבים, למצטיינים ובני משפחותיהם.
אני רוצה רגע לעצור, כדי להסביר לכם מה היה בעצם צפוי בערב הזה, כפי שנרשם בהזמנה:
18:00 – התכנסות וכיבוד קל
18:30 – נאומים של נשיאת המוסד (פרופ' שוש ארד), יו"ר הוועד המנהל של המוסד, וכן עמרם מצנע, אשר אמור לקבל תואר של עמית כבוד מרופין. את הטקס הנחה דיקאן הסטודנטים (רמי קליין).
19:30 – קבלת תעודות הצטיינות למצטייני נשיאה, ולאחר מכן חלוקת תעודות הצטיינות למצטייני דיקאן, בטקסים מחלקתיים.
זה מה שאמור היה לקרות. עכשיו נעבור למה שקרה בפועל:
ראשית התחילו הנאומים. ואוהו! – היו הרבה מאוד כאלה. שלושה נאומים? חה! הצחקתם אותי!
הדיקאן, הנשיאה, יו"ר הוועד המנהל וגם אורח בלתי צפוי בדמותו של פרופ' צחור (מייסד מכללת ספיר בנגב, שנוכחותו לא היתה ברורה לי, וגם לא סיבת הנאום שלו), ניסו כולם להתחרות זו בזו, בכמה פעמים ניתן לחזור על צמד המילים "עמרם מצנע" בכל נאום. היו רגעים שבהם חשבתי, שמדובר פה בטקס הערצה לאיש, עד כדי שנצטרך להצדיע לאיש במוהל יד (ויסלחו לי כל הרגישים לנושא). זו היתה חתיכת חפירה, כזו שלא שמעתם עליה מאז מלחמת ההתשה. הנשיאה עלתה לנאום לא פחות מ-3 פעמים, עד שבפעם האחרונה אפילו הדיקאן לא הבין מה יש לה עוד לומר. הבלבול שלו כאן, היה הרגע הכן ביותר בטקס..
במשך יותר משעה וחצי עברנו נאומים על מורשתו של מצנע בעודו בקהל, עד כדי שהייתי בטוח שהם הולכים לספר לי שמצנע פיתח יכולות ותורות חברתיות חדשות ופרוצות דרך (!!) עוד בהיותו בגן, כשהוא זרק חימר על חבריו ומשך בצמה לבנות. לא ברור מה קרה שם. כמובן, שגם הביטוי "הצטיינות" הגיע בהקשרים של מצנע בלבד. הסטודנטים הוזכרו במשפט וחצי בסוף כל נאום, כאילו היינו זניחים, יחסית למצנע הגדול!
מצנע בעצמו, שהעיד על עצמו, שהוא בא יחד עם כל ירוחם מאחוריו (הוא מכהן כרגע כיו"ר הוועדה הקרואה של ירוחם, כפי שציינו זאת שוב ושוב ושוב הנואמים השונים), הביא בפני הקהל השבוי סרט בן כמה דקות על ירוחם. זה היה סרט תדמיתי-שיווקי, שלא ברור לי מקומו בטקס מסוג זה. מה שכן, גיליתי שכיף לגור בירוחם, כי יש להם, כמו שכבר אמרו ב"מוסד הסגור" – "חדר כושר עם מכשירי כושר!!" אני כבר עובר לשם עכשיו, מיד אחרי עקירת העיניים, שמתוכננת לי למחרתיים..
דבר נוסף, שהגחיך לגמרי רגע, שהיה אמור להיות רציני לעניות דעתי, הוא איזכורו של גלעד שליט. הנשיאה הודיעה בתחילת הנאום הראשון שלה, שהיא הבטיחה, עוד לפני שנתיים, לאזכר את היותו של גלעד שליט בשבי בכל טקס ברופין עד שחרורו. אז הנה – היא הזכירה אותו, הודיעה שצריך לשחרר אותו (וואלה?! צריך? מה את אומרת!), ועברה מיד לדבר על מצנע.
בנוסף, הביאו הרכב של סטודנטים מרופין, שקוראים להם "אפקט הפרפר" (לדעתה של ה', ניתן היה לקרוא להרכב "אפקט הצרצר", וזה היה מתאים יותר). הם היו בסדר, אבל הדלקת הנרות והשירה בציבור של "מעוז צור", נראתה לי ממש מטופשת.
השלב הבא – סוףסוף! חלוקת פרסים למצטייני נשיאה! לאט-לאט הם עולים לבמה בהקראת שמם. מנסים בכוח לספר עליהם כמה מילים, עד שמגיע בחור מצטיין, שכל מה שהיה להם לומר עליו זה, שהוא עובד בלילות בבארים. זהו. עזבו הישגים – זה ההישג הגדול שלו: הוא ברמן. הרבה זמן לא התפתלתי ככה מצחוק.. מיד לאחר מכן, שירת התקווה לסיום הטקס, ו.. מתחיל הבלאגן. רעש בלתי נסבל, בלאגן שלא ייאמן, יורדים במהירות מהבמה ההרכב המוסיקלי, הנשיאה ושל הוועד המנהל מהמשך הטקס, דהיינו חלוקת תעודות הצטיינות למצטייני דיקאן. לעזאזל! אפילו הדיקאן עצמו לא נשאר שם! זה היה פשוט ביזיון.
הרעש התמוגג לאחר יותר מ-20 דקות, עד שאיכשהו הסכימו אנשים לשבת במקומם. השעה כבר 20:30, השעה בה היה הטקס כבור אמור להסתיים לכאורה, נכון לתכנייה. כל הסטודנטים השייכים למקצועות הניהול, הכלכלה והחשבונאות, נשארים באוהל, היות ואנחנו הקבוצה הגדולה ביותר ברופין. היתר עוברים למקומות אחרים. ואז מתחיל גיהנום קטן.
את הנחיית הטקס מקבלת מזכירת החוג לניהול, והיא אמורה להקריא את שמות הסטודנטים, לפי מחלקות. היא מבקשת באופן חד-משמעי מכל בני המשפחות להישאר יישובים במקומם, על מנת לא להפריע לטקס ולמצטיינים לעמוד על הבמה, עד סיום הטקס.
אבל הבהמות לא מתאפקות, והמעברים מתמלאים חיש מהר בהורים ובני משפחות, אשר מגבילים את יכולתם של הסטודנטים המצטיינים להגיע לתעודות ההצטיינות שלהם. פשוט גועל נפש.
תוסיפו לזה את העובדה, שמחלקת BA למנהלים, שאני לומד בה, נקראה אחרונה-חביבה לבמה (למרות שאנחנו משלמים הכי הרבה), אחרי כאב ראש מעצבן במיוחד, בזמן שכמעט כל המצטיינים כבר ירדו מהבמה כי נמאס להם לחכות, ותקבלו ממש כאוס. אני אישית הייתי צריך להדחף בין הורים ומשפחות כדי להגיע לשולחן המרצים, אשר בו חולקו התעודות וכן סטיק-לייטים כאלה לצוואר (כמו אלו שמוכרים ביום העצמאות) – תהרגו אותי בשביל מה הצעצוע הזה היה טוב, מה גם שהם שכחו להוסיף את פקקי הפלסטיק, שמאפשרים חיבור של שני קצוות הסטיק-לייט. מטומטם לגמרי.
מאחר והיינו האחרונים בתור, "זכינו" לשמוע גם את מזכירת החוג וחברתה שרות בזיוף צורם במיוחד את "בגלל הרוח" של שלומי שבת, תוך נפנופים מגוחכים בסטיק-לייטים מסביב לראש, משל היו תרנגולי כפרות.
הטקס הזה היה פשוט ביזיון, והיווה סממן קיצוני לחוסר כבוד בין אנשים, ואני לא רק מתכוון להורים. אני לא מבין למה מצטייני הדיקאן פחות חשובים ממצטייני הנשיאה. מה שמבדיל אותם זה מזה הן 3-4 נקודות בממוצע השנתי, אבל הזלזול שחשתי בהתנהגות של המנהלים כלפי מצטייני הדיקאן היתה מתחת לכל ביקורת.
אני לא מבין למה הנשיאה לא יכלה להישאר. אני בטוח שהישארותה היתה משיגה את השקט והכבוד הראוי לטקס מסוג זה. גם עבור מצטייני הדיקאן.
ומה פתאום שרים "התקווה" באמצע הטקס? WTF? זה פשוט מבזה.
דרך אגב – גם את הכיבוד הקל שהבטיחו התכנסות – הוא הגיע בסוף כל הטקסים, והוא כלל בקבוקי מים מינרלים, מיחמים לקפה, ו.. עוגיות יבשות כמו אלה שאנחנו מקבלים כל פעם שאנחנו שם. אין תקציב לכיבוד קל??!
רגע אחד של עונג כן יצא מהטקס הזה: בעת לחיצות הידיים עם המרצים, לפני העלייה לבמה (שגם לא ברור לי למה הם לא היו על הבמה, כמו במקרה של מצטייני הנשיאה, אלא בשולחן צדדי נחבא, מחוץ לפריים), פגשתי כמה מהמרצים הנהדרים שלימדו אותי במהלך השנה שעברה, ושיודעים אישית על ההשקעה הרבה שלי בלימודים ועבור שאר חבריי לכיתה, והם ציינו זאת כשלחצו את ידי, ובמיוחד פרופסור שאני מאוד מכבד, ואני גם מעוניין בהנחייתו בעתיד (פרופ' רם הרשטיין, שיווק), שאמר שהוא לא ציפה ממני לדבר אחר, וכי ידע שאני אגיע לזה. זה היה באמת מרגש לשמוע על הערכתו. זו גם היתה נקודת ההתרגשות היחידה, שאני יכול לספר עליה במהלך הטקס כולו.
אין לי מושג אם אני אצליח להמשיך ולהצטיין בשנה הקרובה, אבל אני בהחלט אשתדל. היה ואני אזכה לקבל הזמנה נוספת לטקס בשנה הבאה, אני נשבע שיקרה אחד מהשניים: או שאני אבקש מהם להעביר לי את התעודה אישית דרך המזכירות (כפי שעשו עבור חבר מהכיתה), או שאני אגיע באיחור של איזה שעתיים, אגיע, אקח את התעודה ואברח כל עוד נפשי בי.
מתברר שגם טקס מצטיינים צריך לדעת לערוך.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
