קלישאה טובה והכח לקום..
לפעמים אני צריך להשתמש בקלישאה טובה, כדי לתאר את המצב בו אני נמצא. 
לפעמים אני מרחם קצת על המצב הזה, הבריאותי. זה שגורם לי לחשוש כל כך מהרבה דברים, כמו הטיול הזה שאני עכשיו חולק עם זוגתי. עם כל השמחה שבדבר – יש גם את החשש הזה, שאני לא אוכל ללכת הרבה, שלא "נספיק" לראות את כל מה שאנחנו רוצים. אז נכון, שלמדתי בשנים האחרונות, ובמיוחד בסקוטלנד, שאין דבר כזה "להספיק" בחופש. כי הרי זה סותר לחלוטין את המושג "חופש".
"חופש" הוא הדרך שלך לקחת לעצמך רגע של מנוחה, כמה רגעים של חילוץ עצמות, ועוד כמה כאלה לנשימות עמוקות ולאגירת אנרגיות חדשות, בדיוק רגע לפני שאתה חוזר לעולם האמיתי..
זוגתי כבר שאלה אותי בימים האחרונים, אם נקום מספיק מוקדם, כדי להנות מאיטליה, אם נוכל לקום "הכי מוקדם שרק אפשר" (ההגדרה שלה לזה היא 6:30 לפנות-לפנות בוקר – שעה שעבדכם הנאמן מכיר קלושות), כדי לראות כמה שיותר. הבעיה היא, שאין לי את היכולת לחזות את כל זה מראש. זה חבל, וזה מאכזב, ואני מקווה שהטיול הזה יעבור בשלום, בעיקר בגלל שהתקופה האחרונה לא מבשרת טובות..
אם נחזור רגע לעניין הקלישאה, קיבלתי מייל לפני כמה ימים (בדיוק לפני הטיול), מרגש מאוד, עם מוסר-השכל כמו שרק האמריקאיים יודעים להעביר, אבל איכשהו, הפעם, זה לא נראה לי מזויף. זה באמת הצליח לרגש אותי:
אני לא משווה את עצמי, חס וחלילה למה שעובר על הבחור הזה (ועזבו לרגע את התרגום הישראלי המזעזע). אני בטוח שאין בכלל מה להשוות, ושהשוואה כזו תעשה לאיש עוול. ויחד עם זאת, לפעמים עידוד מהסוג הזה, שמגיע בדיוק בזמן, כדי להעלות חיוך, לתת זריקת אומץ, לפני היציאה לדרך – זה בדיוק מה שאני צריך.
זו אולי מניפולציה רגשית, ונראה שגם יצרו תקציר קצר מאוד להרצאה שהיתה יכולה להיות מרתקת, ועדיין – הבחור מצליח להעביר את המסר in a nutshell, כמו שאומרים.
העניין הוא, שסיפורים כמו שלו, לא תמיד עובדים עבורי. כשמנסים לספר לי סיפורים על איזה יפני בלי רגליים שטיפס על הר גבוה, זה בדר"כ מכעיס אותי, כי מה הקשר ביני לבינו? אבא שלי היה מנסה "לעודד" אותי ככה, או לפחות להפסיק "להתבכיין", כשהתקפלתי מכאבים. הסיפורים האלה לרוב, לא רק שלא נגעו בי, אלא שהם אפילו הרחיקו אותי לחלוטין מהרגשת העידוד הזו. אם כבר – זה היה מכניס אותי לדיכאון עמוק יותר. היה קשה לרראות איך אבא שלי מצליח לנתק את עצמו מהכאבים שלי בצורה כזו, כמי שאינו מאמין לרמת הכאבים הבלתי נסבלת הזו. ככה זה עם הורים – לפעמים המילים שלהם, גם אם מתכוונים לטוב – יוצאות הכי רעות והכי מכעיסות, כאלה שאינן במקומן.
אבל לפעמים, רק לפעמים – כשסיפור מגיע ברגע הנכון הזה, משהו מתעורר אצלי, משהו גורם לי להרגיש שגם אני יכול. שהמגבלה שלי לא נוראית כל כך. שאפשר להנות מאיטליה (או מחו"ל בכלל), גם עם מנוחות ובלי לטייל 10 ק"מ ברגל על בסיס יומי.
בינתיים אני שם, מקווה שאני מבלה (לא יכולתי להשאיר אתכם לגמרי לבד 10 ימים שלמים.. ). מקווה שגם אתם מבלים, או לפחות נהנים ממה שיש לכם.
תהנו מהבריאות שלכם – זו הקלישאה הכי נכונה שאי פעם תשמעו. לפחות עד שהיא כבר לא תהיה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
גיא, אח גדול: תפסיק להתבכיין. אם אתה תהיה חלש מי יכניס לי קצת פרופורציות לחיים ויגיד לי כמה חשוב לחייך? מי יצחיק אותי? מי יכניס בי מוטיבציה?
אתה כבר יודע מה אני חושב בקשר לסיבה שנפגשנו, אני לא צריך לכתוב לך את זה כאן. רק שתדע (ואם תקרא את הפוסט האחרון שלי תבין יותר): אתה הצלת אותי, בהרבה מובנים..
מחכה בקוצר רוח לפגוש אותך ולשמוע איך היה (או יהיה) בטיול 🙂
מכבד ואוהב,
זיגמונד