תרופות פסיכיאטריות

הקדמה ודיסקליימר:
השימוש בתרופות פסיכיאטריות הוא נושא עדין ורגיש. עד לפני כמה שנים, פסלתי את הרעיון של השימוש האישי שלי בזה על הסף, אך בשנים האחרונות, מאז פרוץ הפיברו, התחלתי לקבל טיפולים שונים בתרופות פסיכיאטריות שונות.
חשוב לי לציין, שעל אף מה שאני אכתוב בפוסט הזה, אני לא פסיכיאטר ולא סיינטולוג, אינני בר-סמכא בתחום, וכל מה שאני אכתוב עליו הן התנסויות אישיות שלי. בכל מקרה, אין לראות במה שאכתוב המלצה לכאן או לכאן, גם אם ישתמע מכך שאני סולד מתרופות אלו.

ועכשיו לעניינינו:
בחצי השנה האחרונה קיבלתי כמה וכמה פניות דרך הבלוג, של חולי פיברו למיניהם, ששאלו אותי שוב ושוב מהי עמדתי לגבי תרופות פסיכיאטריות. כמי שחולה בפיברו כבר 4 שנים וחצי, קיבלתי תרופות פסיכיאטריות רבות.
רשימה חלקית: אלטרולט, אלטרול, לוריוואן, סימבלטה, ליריקה (2 האחרונות אמורות לעבוד גם הרשת העצבית ולהקל על הכאב), רמרון, ציפרמיל (סוג של ציפרלקס) וג'ילקס.

התרופות שציינתי – חלקן עזרו לתקופה קצרה, חלקן גם זה לא. הן בהחלט לא תמיד עוזרות, ואם כן – אז לזמן מוגבל.
כאמור, לצערי יש לי ניסיון לא מועט עם תרופות כאלו:
אבל הבעיה העיקרית היא, מה שלא מספרים לכם. למרות מחקרים מפה ועד הודעה חדשה, הרשו לי לומר לכם משהו: תרופות פסיכיאטריות ממכרות. אני יודע – עכשיו תקום זעקה ויצטטו לי פה מיליון מחקרים, אבל העובדות הן פשוטות: בכל פעם שרציתי להפסיק עם תרופה מסוימת או להחליף אותה באחרת, סבלתי מתסמיני גמילה קשים – תסמינים שכמעט כל משתמש לשעבר בתרופה פסיכיאטרית זו או אחרת מכיר: כאבי ראש, בחילות, לעיתים הרגשה של מכות חשמל בראש – אלה רק חלק מהדברים שאתה מרגיש, כשאתה מפסיק לקחת את התרופה הפסיכיאטרית – כן, גם אם מפסיקים אותה בהדרגה.
יתרה מכך: ה-הגדרה של חומר נרקוטי / ממכר היא, שאתה צריך להגדיל מינונים מדי פעם, כדי לספק את הצרכים שלך, ובשלב כלשהו אתה גם צריך לעבור לתרופה אחרת, חזקה יותר. האם אלה לא דברים שמקבלי תרופות פסיכיאטריות חווים? אני יודע שאצלי זה בהחלט היה כך.

היתה לי בסימסטר שעבר מרצה לפסיכולוגיה שטענה שאני טועה, ושוב – גיבתה את הממצאים שלה במחקרים שוני ומשונים. הבעיה היא, שמספר הסיפורים שרצים ברשת די סותרים את המחקרים הללו.

ושוב – אני מדגיש: אינני אומר שתרופות פסיכיאטריות לא עוזרות.
אנשים מאוד קרובים לליבי משתמשים או השתמשו בתרופות כאלו במהלך שנים רבות, ולרובם זה בהחלט עוזר. זה מאפשר להם לתפקד ביום-יום, וזה ממש מציל את חייהם – מילולית.

הבעיה מתחילה, כשרופאים לא יודעים מה בדיוק יש לך, ודוחפים לך תרופות פסיכיאטריות מבלי לבדוק לעומק. יש לך תסמינים שאי אפשר להסביר בצילומים ובבדיקות דם? זה בטח פסיכוסומטי! ואם כך – קח פרוזאק (או כל תרופת SSRI אחרת).

היום אני כבר ממש בודר לפני כל תרופה שאני לקוח. הנה לכם אזהרה חמורה: מה שאתם לא עושים, תיזהו מ-2 תרופות: רמרון ואפקסור.
אלה 2 תרופות פסיכיאטריות מאוד חזקות, שהסיכוי להיגמל מהן מאוד נמוך. לצערי, היה לי ה"עונג" לגלות איך זה להיגמל מרמרון.
רמרון היא תרופה שנותנים במינונים מאוד נמוכים ולמקרים קשים ומסובכים. הפסיכיאטרית המטומטמת שהייתי אצלה אז – מטעם קופת חולים מאוחדת – נתנה לי כדור שלם של 30 מ"ג.
הרבה מעבר למה שמקובל. היא פשוט החליטה להריץ עליי ניסוי בלי לספר לי מה קורה.
במשך שבועיים נטלתי את התרופה הזו. אין ספק שהיא עזרה לי לישון. אבל – וזה אבל גדול – חטפתי מכות חשמל מטורפות לראש, והייתי נופל במדרגות בבית של ההורים שלי. פשוט ככה – עומד, מכין לי שתייה, או עומד במקלחת, ופתאום נופל. הכי גרוע היה כשזה קרה במדרגות והתגלגלתי לא אחת בזמן הזה, וההורים שלי אז היו בחו"ל בכלל. לקח לי בערך חודשיים אחרי שהפסקתי עם התרופה, עד שעברו לי מכות החשמל האלו.

אחרי הסיפור הזה סירבתי להיפגש עם פסיכיאטרים במשך שנתיים פלוס.
לפני כמה חודשים ביקרתי אצל עוד פסיכיאטרית, והיא המליצה לי על אפקסור. המזל שלי הוא שהפעם הייתי יותר חכם, והתחלתי לבדוק על התרופה הזו ברשת. מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאני נוגע בגועל נפש זה. אין אחד שמדווח שם על יכולת גמילה "חלקה". להיפך – הגמילה כמעט בלתי אפשרית, ומלווה בסבל רב.

בקיצור – הדיעות שלי חלוקות עם הרופאים בנוגע להשפעתן של התרופות הפסיכיאטריות ולגרום הפסיכוסומטי בפיברו. אני חושב שהדיכאון מגיע כתוצאה מהפיברו, ולא להיפך – כמו שכמה רופאים טוענים. אני חושב שבגלל מחסור בשינה, כאבים, הזמן שלוקח עד שמאבחנים את המחלה – וכן, גם הייאוש מהמצב – מביאים אותך לדיכאון. האם זה מצדיק תרופות פסיכיאטריות? אני ממש לא בטוח.
והיום, אחרי כל התרופות שלקחתי, אני עוד פחות בטוח.

לא שזו נחמה גדולה, אבל אני מאמין שמשככי כאבים עוזרים לי הרבה יותר, וגם אם גורמים לנזקים לגוף, אפשר לחסוך את הנזק הנוסף של תרופות פסיכיאטריות (שחלקן לא היו בהתווייה של הפיברו, ולכן יקרות מאוד, לעיתים על מעל ל-1,000 ש"ח בחודש), כי בתכל'ס – לי הן לא מאוד עוזרות. בטח שלא לאורך זמן…

השורה התחתונה היא זו: לפני שאתם מתחילים לגעת בדברים האלו, נסו להבין בעזרת פסיכולוג או אפילו בעצמיכם, ממה נובעת הרגשת הדיכאון? פסיכיאטרים נוטים לתת תרופות בקלות – לדעתי רבה מדי – ולא תמיד הם מבינים מה אתם עוברים באמת. הפסיכיאטרית הראשונה שהלכתי אליה נראתה לי מאוד בטוחה בעצמה ובידע שלה, עד שהתברר לי שהיא בכלל לא יודעת מה זה פיברומיאלגיה, והיא פשוט הגדילה לי מינונים והחליפה תרופות (שהרמרון היתה אחת מהן) מבלי להבין ממה אני באמת סובל.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

15 תגובות לפוסט “תרופות פסיכיאטריות”

post_author." -->\n"; ?>
  1. שי הגיב:

    גיא,

    אתה יודע שאני אוהב אותך ואוהב את השקיפות שבה אתה מנהל את חייך.

    אבל האם אתה לוקח בחשבון שעם דברים כאלה בבלוג יהיה לך קשה מאוד מאוד עד בלתי אפשרי למצוא עבודה ?
    החברים שלך אוהבים אותך, מכירים אותך, ואין כאן עבורנו שום דבר מפתיע או שלילי.

    מעסיק פוטנציאלי זה סיפור אחר לגמרי.
    הוא יביט על שני מועמדים, שלאחד מהם יש צרות לא פשוטות ומאוד פומביות, והשני שהוא לא מודע לצרות אצלו. במקומו, במי הייתה בוחר ?

    אני מצטער להגיד את זה. אבל אני חושב שזה חשוב.

    • גיא הגיב:

      @שי – אני מבין למה אתה מתכוון. העניין הוא, שהיום אני כבר לא משתמש בתרופות הללו יותר, ולכן אני מרגיש שאני יכול לכתוב על זה.
      בחרתי לסיים את ה"רומן" הזה עם תרופות פסיכיאטריות בגלל שהבנתי שאין לי דיכאון כפי שהוא מתואר בספרים או ע"י פסיכיאטרים.

      כן – יש לי קשיים מסויימים בחיים, אבל אני חושב שאני מתמודד איתם לא רע.
      אני מסיים בתום הסימסטר הנוכחי תואר נוסף במנהל עסקים (ואם הכל יילך חלק גם הסימסטר, למרות שזהו הסימסטר הקשה ביותר שיהיה לי עד כה בתואר הזה) – אני אסיים בהצטיינות.

      אז כן – יש לי קשיים, שבכל מקרה יעלו כשאתחיל לעבוד או כשאחפש מקום עבודה. בריאות היא לא הצד החזק שלי, אבל אני מצליח בכל זאת לעשות הרבה דברים שאנשים אחרים במצבי לא מצליחים.

      אז אני לוקח את זה בחשבון.
      אבל המון תודות על הדאגה.

    • חזוס הגיב:

      אולי אני אשמע לך מעט אידאליסט, אבל:

      בהינתן שני מועמדים זהים, אתה אולי צודק.

      בהינתן שני מועמדים שהאחד טוב מרעהו ברמה המקצועית, אך צרותיו קשות ופומביות – אם המעסיק הפוטנציאלי יעדיף את האדם הטוב פחות, לא הייתי רוצה לעבוד אצלו בכל מקרה.

      כאמור, אולי אני אידאליסט, אבל אלו שני הסנטים שלי.

      בנימה אישית יותר: אם ליטול מבין עיני את הקורה, אחת הסיבות שאני לא כותב בלוג היא שהדברים שהייתי כותב בו הם אישיים ברמה כזו שלא הייתי רוצה שאפילו חברים שלי יקראו אותם, שלא לומר מעסיק פוטנציאלי. לגיא יש שיקולים אחרים, ואני מעריך אותו על זה מאוד, כי לי אין את האומץ שלו. {יורד מהפודיום}

      • גיא הגיב:

        @חזוס –
        אני יודע שזה לא אידיאלי. אני לא עד כדי כך אטום לדברים מסביבי.
        אבל ברור לי ש:
        א. אני עושה את כל מה שאני יכול כדי להצטיין בתחום שלי (ובתחומים נוספים חדשים) כדי שהמחלה שלי תהווה מינימום פקטור ככל האפשר.

        ב. אני חושב שזה קצת מאוחר מדי להתייפייף. אני כותב על המחלה שלי כבר קרוב ל-4 שנים בבלוג הזה. מהרגע שבו החלטתי לכתוב את הבלוג, שמתי תמונה שלי ולא השתמשתי בזהות בדויה, היה לי ברור שיש בזה סיכון. אין לי מושג אם מדובר באומץ או טיפשות, אבל זה היה חשוב לי לכתוב את כל הדברים שכתבתי עד כה, ואני לא מצטער על זה. אולי אני עוד אצטער על זה בעתיד – לך תדע מה יוליד יום.

        אבל כאן עולה בפניי שאלה לא פחות חשובה:
        האם אני רוצה להיות מועסק אצל מעסיק שלא יתחשב במצבי הבריאותי? – לא בטוח.
        ראיתי איך זה להיות בצד הזה של המתרס, כשעבדתי באורנג'. אין לי שום כוונה לחזור על הטעות הזו שוב.

        אני אדם שיש לו מגבלה מסוימת – לשמחתי עדיין לא קשה מדי – אבל אני מגיע גם עם ניסיון, ותק ולא מעט הצלחות בתפקידים אחרים שעשיתי, אז אני שלם עם ההצגה שלי בבלוג. כאמור – אומץ או טיפשות? רק העתיד יכריע אם בחרתי נכון.

        בכל מקרה – המון תודות על הדאגה, חבר'ה. אני מאוד-מאוד מעריך אותה ואוהב אתכם על כך.

  2. שקופה הגיב:

    יש לי נסיון ארוך שנים (מאוד) עם תרופות, ובמהלכו זגזגתי בין כל הצדדים של הוויכוח על הנושא. זה הפיק ממני די הרבה תגובות: לתרופה שעזרה (וואו! הכדורים האלה זה נס!), לתרופה שגמרה אותי (מה זה היה לעזאזל?! לא מתקרבת לכדורים יותר!), לתרופות שלא עשו כלום (ממה אני עשויה, מדיקט? וכו'). היו תרופות שהיה לי סיוט לרדת מהן, ותרופות שלא הזיז לי לרדת מהן. בכל אחד מהשלבים האלה, אם הייתי מסיימת את ההתנסות שלי באותה נקודה, הייתי נשארת עם דיעה מוצקה על הפסיכיאטריה והופכת לאחת ממנאציה או מהמעריצים שלה. אבל עשיתי כ"כ הרבה סיבובים עליה שחוויתי הרבה צדדים שלה, ונשארתי בלי מסקנה חד משמעית. אין לי דיעה מוצקה כמו שלך, בטח לא לגבי תרופות ספציפיות, ואני לא בטוחה שאני מסכימה לגבי עניין ההתמכרות. אבל אני יכולה להגיד בפה מלא שהדיון בתופעות לוואי והאינטראקציה לגביהן עם רופאים זה אחד הדברים היותר מתסכלים שנתקלתי בהם.

    אין לי ספק שתרופות פסיכיאטריות מקלות על כאב של אנשים רבים מאוד ומצילות חיים יום יום. אבל אני חושבת שיש המעטה בערך המחיר שלהן. ההנחה הבסיסית של הרבה אנשי מקצוע, כולל טובים ואמפתיים, היא שהפציינט ממילא חרדתי ונוירוטי, והוא מצפה לתופעות לוואי וחושש מהן, ולכן זו "נבואה שמגשימה את עצמה", או שהוא פשוט מייחס להן עודף משמעות. יש איזו השלמה של רופאים רבים עם תופעות הלוואי כמחיר ששווה לפציינט לשלם תמורת השיפור במצבו, או טולרנטיות מוגזמת כלפיהן "כי זה עדיף על האלטרנטיבה", ושם זה בד"כ נגמר.

    קשה לי עם זה. אצל כל אחד יש שאלה של כמה הקלה התרופה מביאה לעומת כמה סבל, אצל כל אחד זה אחרת. השאלה "האם זה שווה את זה" צריכה בעיניי לרחף מעל כל טיפול, בטח במקרה של הפסיכיאטריה, שם טווח התגובות של פציינטים לאותה תרופה הוא רחב במיוחד. אבל אני מצטערת לומר שהגיוון הזה לא משתקף בגישה של מרבית הפסיכיאטרים שפגשתי (את חלקם חיבבתי והערכתי מאוד). לרוב, מה שמצאתי הסתכם במה שמתואר בפסקה הקודמת.

    באופן מיוחד, דיבור על תופעות לוואי רגשיות בהקשר של תרופות פסיכיאטריות הוא משחק מתמיד ב"תוכיח שאין לך אחות". כל שינוי רגשי (נניח, קהות. נניח, חוסר יכולת לבכות) אפשר לייחס לבעיה קיימת אצל הפציינט. זה קצת פחות חמקמק כשהתופעות הן פיזיות, אבל גם שם יש נטיית יתר לייחס אותן לחרדה או למשהו ש"הבאת מהבית". ובאופן כללי, נדמה לי שיש מעט תרופות שרופאים סובלניים כלפי כמות תופעות הלוואי שלהן כמו הפסיכיאטריות. לא ברור לי אם זה נובע ממגבלות הפסיכיאטריה בהשוואה לענפי רפואה אחרים או בגלל מהות הגישה לפציינט.

    אבל זה מתסכל. מאוד.
    טוב, חפרתי.

    • גיא הגיב:

      @שקופה – ראשית ברוכה הבאה לבלוג, ושנית – לא חפרת בכלל.
      מה שכתבת כאן תואם כמה וכמה חוויות אישיות שעברתי עם מס' פסיכיאטרים/ות. לצערי, אני חייב לציין – שלפסיכיאטרים רבים יש נטייה של 'אצבע קלה על ההדק'.

      הבעיה העיקרית היא, שחלקם לא בדיוק מבינים מה עובר על האדם שנמצא מולם: יש לך חצי שעה במקרה הכי טוב לשבת איתם, להסביר להם שאתה חי במצב רוח מזופת, שהחיים לא מסתדרים לך – ובמקרה שלי, שאני סובל מכאבי תופת וממחסור משינה כתוצאה מכך.

      האם הדברים הללו תמיד מצדיקים טיפול תרופתי? אולי כן ואולי לא. כאמור – אין לי את ההכשרה בתחום הזה.
      האם הם חייבים להיות זהירים? לדעתי כן – והם בהחלט לא מספיק זהירים. ישנן תרופות פסיכיאטריות, שבהגדרתן הן "קשות" יותר מתרופות אחרות. שתי פסיכיאטריות שונות שלחו אותי הביתה עם מרשמים לתרופות כאלו בעבר, מבלי להזכיר את תופעות הלוואי החמורות, את תופעות הגמילה הקשות וכו'.

      בכך, לדעתי – הן מעלו בתפקידן.

      אני לא זוכר פסיכיאטרית אחת (!) שבדקה מה זה פיברומיאלגיה, או שידעה לענות לי על שאלות בסיסיות בנושאים כמו Trigger Points, שהוא מושג מאוד-מאוד בסיסי לחולים במחלה הזו.
      האם את יכולה לשער לעצמך רופא שייתן לך אקמול בכדי לטפל בבעיות בכליות, לצורך הדוגמא? זה נשמע בלתי אפשרי בעליל, נכון?!

      רופא – גם אם הוא פסיכיאטר – שאינו מכיר את המחלה ממנה אני סובל, לא צריך להפוך אותי לשפן הניסיונות שלו, עם כל הכבוד. הייתי מעריך אותו/ה הרבה יותר אם היו אומרים לי שהם לא מכירים את המחלה ומפנים אותי למישהו מקצועי יותר.

      אין דבר נורא יותר לגלות, שבמשך שנה ומשהו אתה עובר טיפול רפואי פסיכיאטרי מסוים, תוך הסתמכות על ידיעתה של הרופאה המטפלת, ולאחר מכן – אחרי הגדלת מינונים, החלפת תרופות וקבלת תרופות קשות (כפי שכתבתי בפוסט – הרמרון) – מתברר שאין ולא היה לה מעולם מושג מה זה פיברומיאלגיה. זו פשוט הרגשה נוראית, שאני לא מאחל לאף אחד לעבור.

      ושוב – אני חייב לחזור ולהדגיש כאן: אינני פוסל תרופות פסיכיאטריות על הסף, ואינני מתנגד לקיומן או לטיפול בהן. אלה תרופות מצילות חיים ממש. אבל כפי שנוהגים עם תרופות רבות אחרות, הייתי מצפה שלפחות תהיה לפסיכיאטרים הגינות מינימלית לומר למטופל, שבמקרה הצורך יפנה למטפל אחר (וניתן גם להמליץ על רופא מתאים, אם ידוע על אחד כזה).

      • שקופה הגיב:

        קשה. 🙁
        והעניין הוא שכ"כ הרבה אנשים שמטופלים פסיכיאטרית לא שואלים שאלות על התרופה שמציעים להם, ולא מעורבים בטיפול של עצמם בשום דרך מעבר לבליעת הכדור כל בוקר או ערב. ישנם מקרים שבהם זה בלתי נמנע, כי אדם שמגיע לרופא כשהוא מעונה ומותש יתקשה מאוד למצוא אנרגיות או ריכוז לזה. אבל יש רבים שגם כשמצבם סביר יותר בוחרים בגישה הזאת פשוט מתוך הרגל.

        חונכנו להתייחס לרופא כאל חצי אלוהים, וגם זה חלק מהקושי לגלות חשיבה ביקורתית, או להגיע אליו כמו לקוח שיש לו זכות לספקנות וחלק בתהליך. זה רק מסתבך כשהרופא הוא פסיכיאטר, כי כאב נפשי משמעותי הוא דבר מחליש, והדיבור עליו עם אדם זר הוא חוויה מאוד מערערת בטחון. זה מראש שם אותך בעמדה שמקשה עליך להיות אסרטיבי. המעבר מדיבור על הכאבים הכי אישיים שלך לדיון שכלתני בתרופה X בעד ונגד הוא סוויץ' שקשה מאוד לעשות. הנטייה במצבים כאלה היא פשוט להכנס מנטלית לתנוחה עוברית של דוקטור-תעזור-לי.

        זו בעיה רצינית, אבל אני חושבת שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מגיעים לפסיכיאטר (ולרופא בכלל) עם מידע ושאלות נקודתיות ויחסית מוכנים, וזה מעולה בעיניי. ואם בעבר התגובה לגישה כזאת היתה מבטלת, ולפעמים היה ניחוח מורגש של אגו פגוע בחדר, היום הרבה פסיכיאטרים מקבלים את זה ועובדים עם זה. מה שדי מעודד.

        טוב, יחסית 🙂

  3. גלעד הגיב:

    סתם בשביל להשתתף קצת בדיון:
    אני מסכים עם שניכם שתופעות הלוואי הרבה פעמים לא זוכים להתיסות מספקת, גם בתרופות פסיכיאטריות. יותר מכך, בהקשר הפיברומיאלגיה, להרבה פסיכיאטרים יש התמצאות טובה (כל כמה שמישהו מבין משהו בזה) בבעיות פסיכיאטריות נפוצות, אבל נופלים בידע בתחומים רפואיים רחבים יותר. היה לי חבר שכמעט אושפז כסכיזופרן בעקבות סימפטומים שהיו בפירוש סכיזופרניים – הוא שמע קולות (כמו רדיו) שלא היו שם, ובשלבים מסויימים גם פיתח דלוזיות מורכבות (סיפורים על העולם, לא רק חוויות חושיות). בסוף רופא פנימי מסור מצא שיש לו גידול בבלוטה שייצרה את התופעות הפסיכיאטריות, אפשרות שכלל לא נבדקה ע"י אחרים. להגנתם – כנראה שהיא מאד נדירה.

    אשר לתופעות לוואי, אני יודע מחוויות הסרטן של אבא שלי כמה רופאים לא מודעים להן, או לא מגלים עניין כי הם עסוקים (כפי שציינה שקופה) באלטרנטיבות – במקרה שלו האלטרנטיבה היתה מוות, אבל גם חמש שנים אחרי, תופעות הלוואי גומרות אותו.

    נראה לי שפיברומיאלגיה הבעיה חמורה במיוחד – זו מחלה (אם היא רק מחלה אחת – אולי מחלות שונות מאובחנות כך) מורכבת, שמעט מבינים בה. אני מסכים ששווה לקרוא באינטרנט על הנושא, אך לא לומר נואש :). יש לי ידידה שסבלה שלוש שנים ממצב נפשי חמור, והיתה בטיפולים "כבדים" שנתיים מתוכן. בסוף היא הגיעה לאיזון תרופתי והיום היא שמחה ותפקדת.

    • גיא הגיב:

      @גי – לשמחתי עוד לא נואשתי, למרות שיש רגעים כאלו של חוסר תקווה ודיכאון.
      אני חושש שאחת הבעיות העיקריות של חלק מהפסיכיאטרים ושל רופאים רבים בכלל היא, שהם יודעים הכל (ודרך אגב – המטפלים האלטרנטיביים חוטאים באותו חטא של יהירות), ולכן אין להם צורך להתעדכן.

      גם היום, שנים אחרי שמדברים על פיברו בהקשרים שונים, קיימת אסכולה די נרחבת, שפיברו היא מן "שד" קטן שיושב לך בגוף מטעמים פסיכוסומטיים, ולכן בפועל – הכאבים הם רק בראש של החולים.
      אני יכול לומר לכל אותם רופאים בוודאות, שהכאבים בהחלט לא נמצאים "רק בראש" אלא הם פיזיים מאוד.

      אחת השאלות שעולה לי בכל פעם שאני מגלה איזה פאק רציני של רופא שטיפל בי בצורה מאוד שגויה היא, האם ניתן לומר שהרופא התרשל בתפקידו?
      אל דאגה – אני לא מתכנן תביעה רבתי על לפחות 30 רופאים שבדקו אותי בשנים האחרונות. העניין הוא, שנראה שרבים מהם אינם מתעדכנים בנעשה בעולם הרפואה המודרני, ולכן פוסלים מחלות על סמך גישה מיושנת, או גרוע מכך – מטפלים באמצעות תרופות שעלולות לגרום יותר נזק מתועלת, מבלי ליידע את המטופל על השלכות הטיפול שהוא עומד לקבל.

      ב"אסף הרופא" דווקא, אני חייב לציין שנתקלתי ביחס יוצא מן הכלל, שכלל שיחות עם הרופאים השונים לגבי מצבי (עוד לפני שאובחנתי עם פיברו – אך שם עלה שמה של המחלה בפעם הראשונה), והם פרשו בפניי את כל האופציות האפשריות לטיפול, וכן דיברו איתי על ההשלכות של כל אופציה כזו. אני הייתי חלק מההחלטה. הם ראו אותי כאדם, ולא כעוד תיק שצריך לסגור לפני שהם הולכים הביתה.

      לצערי – זה היה המקום היחיד עד כה שפעל כך.

      אפילו בעידן האייפון, שבו רופאים רבים מסתובבים בבתי החולים איתו לצורכי אבחנות שונות (ראיתי את זה לא מעט לאחרונה באיכילוב, במרפאה שבה אני מטופל), רמת המקצועיות שלהם והרצון להתעדכן אינם כה גבוהים כמו שהיינו מצפים שאלה יהיו, שהרי בכל זאת מדובר בחיי אדם.

      חטא ההיבריס פוגע במקרים רבים ביכולת האמיתית של המטופל לקבל את הטיפול המיטבי עבורו.
      אבל מה הפלא, שזהו המצב, כאשר לרופא יוצא לראות במשך 10 דקות מקסימום בממוצע, ועליו למהר לפציינט הבא על מנת לאבחן גם אותו, והופ! לפנות את המיטה בבית החולים לחולה הבא מהר ככל האפשר.

    • שקופה הגיב:

      הויה דולורוזה בדרך למציאת תרופה מתאימה היא אחת הבעיות הכי קשות של הפסיכיאטריה. תמיד הרגשתי כאילו זה קצת לשחק בלוטו, כשהפרס הגדול הוא היכולת לצאת מהמיטה בבוקר (יש לי תחושה עמומה שמישהו כבר השתמש בדימוי הזה לפניי).
      לא שאין אנשים שכבר בתרופה הראשונה מוצאים הקלה, כמובן, שלא ניצור פה רושם שזה תמיד ככה. אבל לא פעם הפסיכיאטריה דורשת המון סבלנות, ולמרבה הצער, זה קורה בדיוק בשלב שבו הבן אדם ממש לא מצוייד ברזרבות של אורך רוח, או אמונה, או אופטימיות.

      מודה שלא ידעתי שתופעות לוואי של טיפול בסרטן יכולות להמשך חמש שנים אחרי תום הטיפול, זה די מבעית. 🙁

      • גיא הגיב:

        @שקופה – כפי שכתבתי, התרופות האלה עוזרות להרבה אנשים. אינני רוצה שחס וחלילה אנשים יבינו מהפוסט הזה שאני לא מאמין בתרופות האלה.
        לצערי/שמחתי (עוד לא החלטתי לגבי זה) אני מכיר לא מעט אנשים שהתרופות הללו הצילו ומצילות אותם על בסיס יומי.

        הבעיה היא גם אצלינו: אנחנו התרגלנו לצפות לפתרונות קסם, בגלל שכל הזמן "מאכילים" אותנו על התקדמות הטכנולוגיה ברפואה וכו'. זה נכון שיש התקדמות אדירה בתחום הזה, אבל בכל כך הרבה תחומים אנחנו מצפים לפתרון מהיר, שאיכשהו אנחנו פחות מוכנים להיות סובלניים. בכל מה שקשור לפסיכיאטריה ופסיכולוגיה בכלל, הדרך לא פחות חשובה מהפיתרון, והתהליך עצמו עלול לארוך לא מעט זמן.

        אבל שוב – הבעיה היא לא רק אצלינו. יותר מפעם אחת הרגשתי שאני שפן ניסיונות של פיסכיאטרית זו או אחרת, ואם משהו לא טוב אז "טוב, נעבור לתרופה הבאה". לפעמים "התרופה הבאה" היא קצת יותר חזקה מהקודמת, ואם הולכים "לפי הספר", זה אמור להיות הטיפול הנכון. אבל מה לעשות שהמחלות שלנו הן לא בדיוק "לפי הספר"? במקום לנסות להגיע לאבחנה נכונה, ולעיתים אף להודות בכך שהם אינם יודעים כיצד לטפל במחלה הספציפית, הם מנחשים מהו הטיפול המתאים הבא, ובכך טמונה בעיה לא פשוטה – הם צריכים להתגבר על האגו של עצמם.

        אם תספרי את מספר הפעמים ששמעת מרופאים באופן כללי את המילים "אין לי מושג", תגלי שנשארו לך עוד כמה אצבעות עודף מאצבעות כף-יד אחת.

        בדיוק כמו בבדיחה ההיא:
        את יודעת מה ההבדל בין רופא לאלוהים?
        אלוהים לא חושב שהוא רופא.

        • שקופה הגיב:

          אני יודעת שאתה לא שולל בדבריך תרופות, ברור לי שהדיון הוא על אינטראקציית פציינט-רופא. אל דאגה. 🙂
          אני לגמרי בעד ענווה אצל רופאים בכלל ופסיכיאטרים בפרט, ותמיד העדפתי פסיכיאטרים שאמרו לי ישירות – אני לא יודע; נכון, זה ניחוש; לא, אני לא יכול להבטיח לך שום דבר. הם אמרו, ואני התבאסתי קצת, והמשכנו משם. ציפיות ריאליות זה דבר טוב.
          מרביתנו יכולים לחיות מצויין עם הידיעה שהרופא שלנו לא כל-יכול, בניגוד למה שחלק מהרופאים מתרגלים לחשוב, ואני מקווה שהם ילמדו לתת לנו יותר קרדיט.

  4. ... הגיב:

    התחלת עם הרמרון עם כדור ?

    אני במצב רע מהמירא..

    אני כבר כמה ימים כבר בלי הכדור ועדיין רע
    וגם הקור והכאבים לא בעדי ועדיין לא נגמר היום

    (אם בא לך יותר פירוט, ארשום במייל כשאוכל )

    חבל שלא ראיתי את הפוסט הזה מוקדם יותר

    מקווה שיהיה לך יום טוב יותר

  5. שי הגיב:

    ןפשוט אני סובל אתמול קבעתי עם פסיכאטר בתל אביב ואני מקרית מלאכי לא בגלל שאני ככ רוצה טיפול בשביל להרגיש שניסתי הכל לפני שאני מתאבד הסתבכתי לא מצאת כלום ודוקא חזרתי מעט רגוע אבל הנה כמו חלום שנגמר קמתי למציאות של מחשבות טורדניות איומות מה עושים נגד המחשבות האם כדורים יעזרו לי אני בן 27 מתוכם 11 שנים כמעט של דכאון אבל והאבל הענק גם שאני לא בדכאון אני מרגיש כלום ןפשוט המכרתי להימורים ועכשין נגמר מה לדעתכןפ הפתרון האם רק להתאבד פשוטך

    • גיא הגיב:

      @שי – אני ממש מצטער לשמוע על כל מה שעובר עליך. באמת.
      לצערי, אני לא גורם מוסמך, אין לי את הידע או היכולת לעזור. כל מה שסיפרתי פה הן חוויות אישיות שלי.
      מה שאני מנסה לומר זה, שעם כל החוויות השליליות שעברתי עם התרופות הללו, עדיין אין לי את היכולת לקבוע מה עוזר ומה לא.
      אני חושב שרצינות רבה, שכדאי לך לפנות לעזרה קצת יותר מוסמכת. אם פסיכיאטר אחד או אפילו שלושה לא עזרו לך, זה לא אומר שהבא בתור לא יוכל. אני יודע שזו לא התשובה שחיכית לשמוע ממני, אבל זו היחידה שאני יכול לתת…

      אני רק מקווה שתרגיש טוב יותר.
      יש בעולם הזה גם שמחה וגם רגעי אושר, ואם מפסיקים לחפש אושר כמצב קיומי, אלא מסתפקים ברגעים קטנים, הדברים נראים טוב יותר לדעתי.
      יש ספר אחד שאני כן יכול להפנות אותך אליו, כי לי הוא עזר לא מעט. לספר קוראים "בדרך חדשה" של ד"ר מ. סקוט פק (ובאנגלית: "The Road Less Traveled"). זה ספר שהציל אותי לא מעט ברגעי דיכאון קשים שעברתי בחיי. זה לא עוד איזה ספר של ניו-אייג' קראפ. הוא מנפץ כמה מיתוסים לגבי החיים, ולגביי לפחות – הוא פתח נק' מבט חדשה על החיים והעולם. בכל פעם שאני נכנס לדיכאון, אני חוזר אליו.

      בהצלחה, איש. חיבוק ענק ממני!

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות