יום שבת, 15.9.07 – נוסעים מערבה

פרק קודם.

התעוררנו ב-5:30 לפנות בוקר (ושוב – זו הזריחה הראשונה והאחרונה שאני זוכר מהטיול הזה – וטוב שכך), רעננים, אחרי לילה של שינה מצוינת. אחרי מקלחת ועוד קצת התארגנות, התחלנו את המסלול שלנו לכיוון מערב. הפעם אני התחלתי בנהיגה. אין לי מה להוסיף בעניין הזה, מלבד העובדה שאני נוטה לאהוב מאוד את המדרכה בצידו השמאלי של הכביש…

היעד הסופי להיום: פורט אלן, באי ההיברידי איילה (Port Ellen, Islay).

מרחק נסיעה: בערך 120 מייל.

את הדרך התחלנו בנסיעה לגלגל של פאלקירק שעליו עירא ייטיב לספר. משם, בגשם קל, המשכנו דרך גלזגו (Glasgow), עם עצירה קלה בסופרמרקט היחיד שמצאנו פתוח בשבת בבוקר בעיר, בשביל קניית מוצרים בסיסיים לארוחת בוקר (בעקבות בקשתו של יהודה, הנה התיאור: לחמניות מקומטות, האם וצ'דר. ציון: 5) , ועוד עצירה קלה בדוכן נקניקיות ביציאה מהעיר, בו שתי בחורות חביבות לימדו אותי את ההבדלים בין סוגי הלחמניות השונות ושמותיהן (רול עם נקניקיה וקטשופ, הידוע בכינויו הסקוטי: רוטב אדום. ציון: 7). הן גם טרחו לציין, שזה היום הקר ביותר שהיה להן באותן שנה. מאז הקיץ, כמובן, ולא הבינו מה פסיכי מישראל עושה בסקוטלנד הגשומה, כשיש כל כך הרבה שמש בישראל… בכל מקרה – לא נשארנו בגלזגו. הייתה עוד נסיעה ארוכה לפנינו.

המשך הנסיעה היה לכיוון לוך לומונד (Loch Lomond) ושמורת הטבע באיזור. כבר מתחילת הנסיעה התחלנו להבחין בנופים היפהפיים ובכמות המים הבלתי רגילה. וכמובן – בכמות בלתי נדלית של כבשים. זו כנראה החיה הנצפית ביותר בסקוטלנד, לצד פרות. בכל עיר ועיירה, בכל שביל או כביש, אפשר לראות אותן בהמוניהן. עדרים-עדרים של כבשים. נראות כמו wallpaper של מייקרוסופט.

ליד לוך לומונד, עצרנו גם בעיירה ציורית ויפהפייה, בשם Luss, שהתבררה כמלכודת תיירים משומנת היטב. בתים קטנים וחמודים, עם חנויות של מזכרות מסקוטלנד, שמציצות מכל דלת שלישית בערך, וגם אוטובוסים של תיירים משכבות גיל הזהב בעיקר, שהובאו במיוחד למטרה של קניות. הייתה אפילו זקנה חביבה מקומית שרדפה אחרינו לתוך סמטה קטנה, והזמינה אותנו לכוס תה ועוגייה בבניין העירייה. מלבד זה, Luss באמת הייתה מקום חמוד להפליא, וטיילנו בעיירה במשך כשעה.

חנה'לה משכה אותנו לעיר Inveraray, שמפורסמת בעיקר בשל הטירה המפורסמת שבפאתיה. Inveraray Castle נבנתה ע"י הדוכס השלישי של ארג'ייל (Argyll), והיא בהחלט מרשימה בגודלה. אנחנו נשארנו מחוץ לטירה, לאחר שראינו שהכניסה לטירה אינה מאפשרת צילום מבפנים, ועולה 5 פאונד לראש. העיר עצמה, היא מודרנית מאוד היום, ויושבת על גדת Loch Fyne. אחרי עוד עצירה קצרה לצרכי צילום, עברנו ללוך הבא..

הפעם היה זה Loch Gilp, (שוכן צפונית מערבית ל-Loch Fyne) והעיירה Lochgilphead, בה עצרנו לארוחת צהריים והתרעננות. נכנסנו כהרגלינו למסעדה מקומית, אחרי סיור קצר מאוד ברחוב הראשי. במסעדה הזו היו מעט מאוד דברים שהרשימו אותנו. למען האמת, רק שניים – הקינוח ורמת המשכל הנמוכה של המלצרית הבלונדינית (וכן – היא רוצה להיות רופאה..). כדי להיות טיפה הוגן, אפשר גם לומר שהניסיון הראשון שלנו עם בשר היעלים המקומי (Venison) עבר בצורה לא רעה, אבל גם זה בזכות הטבח שעשה את הסטייק במידה הנכונה, אחרי שה"ברבי" שכחה להעביר לו את מידת ההכנה שביקשנו (יחד עם עוד כמה הזמנות שלנו, כולל מרק שעירא ביקש). ציון למסעדה: 6.

אחרי הארוחה הקצרה, העפנו כמה מבטים לכיוון הלוך והנופים, והמשכנו לכיוון Kennacraig, שממנה אמורה הייתה להיות לנו מעבורת של CalMac, שתיקח אותנו ל-Islay. כמובן שעצרנו הרבה פעמים בדרך, כדי לצלם ולהתפעם מהנופים שחנה'לה העבירה אותנו בהם שוב ושוב, אבל מאחר והקדמנו מאוד (המעבורת הייתה אמורה לצאת ב-18:00, ואנחנו כבר היינו שם ב-15:30 בערך), החלטנו להתייעץ עם הצוות במשרד הכרטיסים שם, ובעצתם נסענו לנו להפסקה קצרה לעיר Tarbert, שנמצאת כ-5 מייל מהנמל, כדי להסתובב בפסטיבל המוסיקה המקומי. כשנכנסנו לעיר, ראינו כנסייה, שנראתה, לדבריו של עירא, כמו משהו שיצא מסרט של טים ברטון. אז כמובן שעצרנו וגם נכנסנו כדי לכפר על חטאינו כי רבים.

בפסטיבל המוסיקה במרכז העיר, הצלחנו לראות ולשמוע כמה שירים של להקת רוק מקומית צעירה באוהל מאולתר, בעיקר מפאת חוסר זמן, ותורים ארוכים בכניסות לפאבים.

לאחר מכן חזרנו בשעה היעודה ל-Kennacraig, ועלינו על המעבורת. אורך ההפלגה הוא כשעתיים וחצי, ובמהלכה היה מזג אוויר קריר מאוד וערפל כבד, כך שלא יצא לנו לראות הרבה נופים. מה שכן, פגשנו זוג נחמד מאוד על המעבורת – גיאוגרפית (אני לא זוכר את שמה) ובעלה הכומר, העונה לשם דייויד. הם סיפרו לנו שבמשך 30 שנה הם עושים את החופשות שלהם על האי באופן קבוע, והוא גם לימד אותנו את חוק מס' 2: הדבר הראשון שאתה צריך לעשות כשאתה מגיע ל-Islay, הוא לתכנן את הטיול הבא שלך ל-Islay. דייויד גם סיפר על זה שהתקשרו אליו מאתר הנופש שלהם, כדי ליידע אותם שיש מישהו שמעוניין לשכור את הקוטג' הקבוע שלהם בעונה זו, ועד שבעלי האתר לא מקבלים OK, האורחים האחרים יהיו ב-standby. איזה שירות…

בשעה 20:20 "נחתנו" ב-Islay והתחלנו את מסעינו בחושך, לכיוון המגדלור, שלידו היינו אמורים לגור בשלושת הלילות הבאים, אצל סאלי והארי, ב-Carraig Fhada. אחרי נסיעה של כמה דקות, בעזרתה האדיבה של חנה'לה, הגענו לכביש מבודד (כמובן לא לפני שעברנו בית קברות בדרך), והגענו לסוף הכביש, כפי שחנה'לה הכירה אותו. חנה'לה הכריזה שהגענו למקום חפצינו. נכנסנו לחניה של הקוטג', דפקנו בדלת, ואישה חביבה פתחה לנו ולא הבינה מי אנחנו. היא הסבירה לנו, שהבית שאנחנו מחפשים נמצא עוד מייל וחצי בערך במורד הכביש. טוב.. לא היה מדובר בכביש ממש, אלא בדרך חשוכה וצרה מאוד, מלאה בורות ואבנים, וגם שפנפנים מתרוצצים, כשלצידה חופו של האוקיינוס האטלנטי. אולי בגלל זה מובן למה חנה'לה התבלבלה. היא פשוט לא מכירה בדרך הזו כדרך לגיטימית. הגענו אל הבית של סאלי והארי. התקבלנו בחיוך גדול של סאלי, שהראתה לנו את הבית שבו נישן, שהיה בו כל מה שאפשר לבקש: שתי מיטות גדולות, מטבח, סלון ומקלחת. וליד הבית – מגדלור. קצה העולם ממש. היינו מאושרים. אני אפילו צרחתי לי להנאתי, כמו ילדה בת 16, מרוב התרגשות.

התארגנו לנו, והתייעצנו עם סאלי לגבי מקומות אפשריים לארוחת ערב באיזור. כאן המקום לציין, שסקוטלנד לא מצטיינת בחיי לילה, וב-Islay הדבר מורגש במיוחד. בכל האי יש 2-3 מסעדות בערים ה"גדולות" (Port Ellen, Port Charlotte, Bowmore) ועוד איזה שתיים סיניות והודיות. כולן נסגרות ב-20:00-21:00 בערך. למזלינו הייתה עוד מסעדה הודית פתוחה בפורט אלן, ולכן הזדרזנו כדי להספיק לאכול משהו. האוכל שם היה חביב למדי. שוב – לא מלהיב – מלבד הנאן, הלחם ההודי, שהיה טרי וחם. ציון למסעדה: 6.

בעצת המלצר, המשכנו משם לבר המקומי, Ardview, מרחק 2 דקות הליכה מהמסעדה, כדי "להתערות" עם המקומיים. זהו פאב קטן, מואר וחמוד, ללא עשן סיגריות (החוק בסקוטלנד אוסר עישון במקומות ציבוריים, והחוק נאכף בצורה חד משמעית. לא מצאנו אף פאב או מסעדה שעישנו בתוכם במהלך כל הטיול), עם מוסיקה שנבחרת ע"י קהל השותים. והמחירים – מאוד סבירים. כוסית סינגל מאלט איכותי נעה בין 4 ל-8 פאונד, והמבחר היה לא רע.

בפאב קרו שני דברים חשובים וראויים לציון: האחד – זו הפעם היחידה בטיול שבו שמענו מילים בעברית. לא – לא היה מדובר בישראלי. היה זה בחור מקומי, שחשב שאנחנו שבדים בכלל בהתחלה, אבל אחרי שהוא הבין שאנחנו מישראל, הוא אמר את שני הדברים היחידים שהוא ידע בעברית: "אנא קניתי מתנה לך" ("אנא" במקור) ו"יופי טופי". אני מניח שבכל מקום שנגיע אליו, יהיה מישהו שיידע כמה מילים בעברית.

הדבר השני – עירא ואני הגענו להחלטה חשובה ביותר: מעתה, ובמשך כל יום מימות הטיול, אנחנו מתכוונים לנסות מדי יום לטעום לפחות שני סוגי מאלטים חדשים, כדי לשפר את הידע שלנו בתחום. מאחר וכך הוחלט, היינו צריכים להתחיל, והשעה כבר הייתה מאוחרת. אז התחלנו. אני לקחתי מנה של Bowmore 18 years, שהיה מעושן ומרובה peat, כמו שאני אוהב אותו (8). עירא לקח Port Charlotte 2005, שהובטח שהוא מעושן, אבל היה הרבה יותר עדין (7). זה היה יום ארוך, ולכן אחרי כוס גינס נוספת שלי, נסענו לנו בחזרה לביתינו שעל יד המגדלור, והלכנו לישון.

כמו שאתם יכולים להבין, עברנו לא מעט חוויות באותו יום. ההתרגשות לקראת יום המחרת רק התגברה. הרגשנו שהגענו למקום מרגש במיוחד, ואחד הבונוסים הגדולים והנוספים שלי לאותו יום, היה שלא הרגשתי הרבה כאבים, ולקחתי משככים רק לפני השינה, כי עד אז הם כבר התגברו. עכשיו כל מה שנשאר זה לכבוש את האי הזה.

תיאורים נוספים ותמונות אפשר למצוא אצל עירא כאן וגם כאן.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

3 תגובות לפוסט “יום שבת, 15.9.07 – נוסעים מערבה”

post_author." -->\n"; ?>
  1. אורית הגיב:

    הי, כיף לקרוא על חוויותכם מסקוטלנד
    אני מצפה להמשך…
    ד"ש לעירא וחג שמח.
    אורית.
    נ.ב
    בעלי צוחק, כשאני אומרת לו שנראה לי שניוזילנד זה בדיוק כמו אירלנד וסקוטלנד, ירוק עם הרבה כבשים והרבה מים.
    לא הייתי באף אחד מהמקומות האלה, אבל אם למישהו מכם הייתה חפיפה הייתי שמחה לדעת האם יש אמת במחשבותי..

  2. עירא הגיב:

    אני חושב שמודי (שקורא את הבלוגים של שנינו) היה בNZ גם כן (הוא כרגע אוזי כמוכם, ואני יודע בבטחון שהוא היה גם בסקוטלנד…)

    יחד עם זה, לניו זילנד יש מגוון נופים עוד יותר משוגע ממה שמטייל בסקוטלנד יכול לדמיין, ויעידו כל הלוקיישנים היפים משרה טבעות.

  3. גיא הגיב:

    אני מתנצל אורית, אבל לצערי לא יצא לי להיות בניו זילנד. אני מאמין שזה עוד יקרה, אבל עד אז – יש לפחות את החוויות מסקוטלנד. חלום אחד כבר הגשמתי…