האשפוז – הסיפור שאינו נגמר (אולי בעצם כן)
השמחה היתה מוקדמת מדי. כבר הייתי בטוח שאחרי העדכונים של אתמול, היום יתחיל יום חדש, ובו סיכויים חדשים לראות ולהבין מה קורה לגוף שלי בתקופה האחרונה. כמו בכל המקרים בחודשיים, האחרונים, גם היום התבדיתי. זה התחיל בכך, שד"ר עדי בארי ממחלקה פנימית ו' בתל השומר, ביקשה שנגיע "קצת לפני 7:30 בבוקר, כדי לקצר זמן ניירת". הגענו ב-7:15. ד"ר בארי לא. היא הגיעה ב-8:00 בערך. כבר סימן טוב לבאות. מכאן, נתנו לאבא שלי לרוץ למטה למיון, כדי לארגן את מה שמכונה "המדבקות", להלן סידור עניין הקבלה לבית החולים. מעניין שלא היה להם זמן להרים טלפון לעשות את זה הבוקר או אתמול.
השלב הבא: ד"ר בארי החליטה שהיא שולחת אותנו למרפאות עיניים להמשך טיפול. גם את זה לא יכלו לספר לנו אתמול, מתברר. העניין הוא, שבניין מרפאות העיניים קרוב יותר לחניה, שממנה באנו שעה קודם לכן. המרחוק מהמחלקה לחניה: כחצי ק"מ. במצבי – לא בדיוק גן עדן, בלשון המעטה. ואני גם לתומי חשבתי בכלל שאני תחת אשפוז, כפי שהיא הבטיחה. כל זה כבר גרר צעקות. ההורים שלי התחילו להתעצבן, כי ד"ר בארי החליטה להתעלם מאיתנו ולהתחיל את הביקור רופאים שלה, אחרי שהיא בעצמה איחרה להגיע הבוקר. אמא שלי ביקשה חדבר עם פרופ' ליבנה. היפנו אותה למזכירה שלו. המזכירה מצידה, הודיעה לנו שפרופ' ליבנה אינו מקבל פציינטים או קרובי משפחה שלהם, אלא רק אחרי שהוא מעיין בתיק הרפואי ומחליט אם בכלל מתאים לו לעשות את זה. מי אמר "הסגן של אלוהים" ולא קיבל..?!
אחרי עוד קצת צעקות, החלטנו להתפצל. אמא שלי תמשיך לעשות "רעש" במחלקה עד שהיא תגרום לפרופ' היקר להחליט ש"כדאי" לו לפגוש אותי, ואבא שלי ואני, בעזרתם האדיבה של הנהגים השייכים לביה"ח, נועבר לחדר ניתוח של מרפאות העיניים. איך שהגענו לשם, הבנו שהגענו לעולם אחר. הכל היה נקי מאוד, מסודר מאוד. היחס היה נהדר, ואפילו פגשתי שם חבר מהתיכון, שהתברר שהוא מנתח שם (ועדיין – לשמחתי הוא לא המנתח שלי.. סיפור ארוך ולא ממש רלוונטי). כן שמחתי לדעת, שהמנתח שלי הוא פרופ' רוזנר. איש נחמד מאוד, רגוע, שליו, אחד שאתה רואה שאתה יכול לסמוך עליו.
אם לרגע חשבתם שכאן הסתיימו הבעיות, כמובן שאתם טועים. איפה שהסיפור יכול להסתבך – הוא מסתבך. פרופ' רוזנר לא הצליח למצוא את העורק/דופק שלי במוח. ולא שהוא לא ניסה. בשני הצדדים. בסוף, הוא נאלץ לתת לי 5 זריקות הרדמה מקומיות, הישר אל תוך חלקו העליון של המצח, וללכת "על בליינד". לקיחת הביופסיה, פרוצדורה שהיתה אמורה לקחת לא יותר מרבע שעה, הסתבכה עכשיו, והפכה לניתוח של בערך שעה וחצי. במהלכה הפרופ' הרחיב שוב ושוב את התפר שלי במצח בנסיון למצוא את העורק. לבסוף, הוא גם הצליח. מתברר שהעורקים אצלי במוח מתחבאים טוב-טוב. זה אומר, שכרגע יש לי תחבושת שמחסה לי את כל הצד הימני של המצח עד האוזן, כאבים לא קלים במקום שבו חתכו אותי, ושבו ההרדמה כבר פגה עד עתה, ושתהיה לי צלקת יפה של 5 תפרים לרוחב המצח.
קצת אחרי השעה 11:00 התחלנו לשים את פעמינו בחזרה לפנימית, שוב בעזרתם של נהגי בית החולים. את התשובות לביופסיה, מתברר, נקבל רק בעוד שבועיים. את התפרים אני אוריד בעוד שבוע עד 10 ימים. בפנימית, למרות שאמא שלי היתה בטוחה שהיא נחלה תבוסה מול הפרופ' ליבנה הנכבד, דווקא התחלנו לקבל יחס, ודי מיד התקבלנו ע"י ד"ר בארי ופרופ' ליבנה. פרופ' ליבנה התחיל לחקור אותי (כמובן שמכתב השחרור שלי לא היה ממש מדויק.. ) על כל ההיסטוריה, ולבסוף החליט ש… הבעיה היא בפיברומיאלגיה. שוב – אין ולו אבחנה אחת אחרת. אין עדיין הוכחה בדמותה של תוצאת הביופסיה, ולכן שוב הם מסרבים לאשפז אותי ולתת לי טיפול תרופתי, שלא לצורך. האמת – אני לא לגמרי מאשים אותם. מה ניתן לעשות לגבי זה? "להמשיך להלחם במחלה", לפי דבריו של הפרופ'. "איך בדיוק?" שאלתי. "אין לי מושג", ענה. וזהו. המתנו עוד שלוש שעות בערך למכתב השחרור, ושוב נשארתי לבד עם החרא הזה. עכשיו אני מתוסכל שוב. אני כבר לא יודע מה עדיף היה: להבין שיש מחלה כלשהי, שאפשר לטפל בה, או לשמוח שאין לי שום דבר חדש, אלא "רק" החמרה במחלה ה"רגילה", שאיתה אני צריך להתמודד לבד, בלי לדעת איך.
בקיצור – אני בבלבלות מטורפות עכשיו. אין לי מושג מה לעשות עם כל המידע ה"ישן-חדש" הזה. אין לי ספק שהכאבים החמירו. אין לי ספק שאני לא מצליח להתמודד עם מה שעובר עליי בעצמי. אין לי גם ספק שכלכלית, אני לא מסוגל לעמוד בניסויים שעברתי על הגוף שלי, לפני שנה וחצי, מחדש (אני מדבר, כמובן, על מציאת פסיכולוג/ית חדש/ה, נסיונות טיפוליים חדשים וכו'). ולא רק כלכלית. נחשו באיזה מושג פרופ' ליבנה השתמש כדי להסביר לי מה הצעד הבא..? אכן.. "בקהילה". תחזור לראומטולוגים בקהילה. אותם אלה, שלא יודעים לעזאזל מה קורה לי, ושמבחינתם אני יכול לסבול ככה עד שהגהינום יקפא. יאפ. "הקהילה". כמה טוב לחזור לשם…
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
מסקנה: קהילה זה מן דבר כזה שעובד כשמדובר במפתחים בקוד פתוח. בשאר המקרים לא.
ויסלחו לי חברי ה"קהילה" על המשך ההגדרה של יאיא:
"או כאלה שבאים לזיין אותך בתחת. להגדרה הזו הרפואה בהחלט כן מתאימה".
((guy))