ביקורת סרט: "מחליפים"
ערב שישי, זוגתי ואני, עם ידידה נוספת, הולכים לראות את "מחליפים" הסרט החדש של ברוס וויליס (ובשמו הלועזי: Surrogates).
כבר כתבתי בעבר, שאני מאוד אוהב סרטים, שגורמים לי לחשוב.
"מחליפים" הוא סרט כזה. נכון – יש בו לא מעט אקשן. אבל העלילה, שהיתה צפויה למדי בחלק מהזמן, עדיין לא האפילה על הרעיון המיוחד שעמוד מאחורי הסרט. 
באופן כללי, נסו לדמיין את המצב הבא:
האדם ממציא רובוטים, שיעשו עבורו כל מיני מטלות. בהתחלה מתקיימים "רק" עבור צרכים צבאיים. ככה מנהלים את המלחמות ה"חדשות".
בהמשך, הם כבר עושים את הכל עבור בני האדם, שמפחדים מכל מה שקורה בחוץ: האלימות, המחלות המידבקות – ומה לא. בקצב די מהיר, הרובוטים פשוט מחליפים את בני האדם בכל פעולות היום: מקניות, ניקיון, עבודה במשרד, ועד יחסי אישות, רומנטיקה וכן – גם סמים (מה זאת אומרת מאיזה סוג? – מהסוג שרובוטים אוהבים, אנא עארף?).
באופן צפוי למדי, גדל שוק שחור, בלתי חוקי לכל מיני "תכונות" שאפשר להוסיף לרובוטים. כלומר: כל אחד יכול להיות כל מה או מי שהוא רוצה, שונה לחלוטין מדמותו האמיתית. נשמע כמו אתר שידוכים באינטרנט? בערך..
אבל יחד עם כל ה"יתרונות", גדלות קבוצות מתנגדים לתהליך האוטומיזציה שמתבצע בכל העולם, נגד כל מה שהרובוטיקה מייצגת. הקבוצה הגדולה ביותר בארה"ב, היא "המתבדלים", שחיים במעין גטו אנושי בלבד, שאליו הכניסה לרובוטים אסורה בהחלט. כמובן, שבין הקבוצות השונות, חייב להגיע פיצוץ. והוא אכן מגיע. את הפיצוץ הזה, מנסה הסרט לתאר. הוא עושה את זה ע"י כך שהוא מתאר מקרה רצח של רובוט, שנעשה ע"י אדם אנושי.
אני לא אקלקל לכם את ההמשך. בכל זאת – לא מתאים לי להעלות פה ספוילרים מיותרים.
אבל תארו לכם את הסיטואציה, שבה הרובוטים באמת משתלטים על הכל ממש, כולל הפחדים שלנו, הרגשות שלנו, כל הדברים הפשוטים בחיינו.
עכשיו נסו לדמיין את כל זה מפסיק לחלוטין, ברגע אחד, אחרי שהתרגלנו לחיים נטולי מעש. זה מטורף בדיוק כמו שזה נשמע.
זה סרט, שאתם פשוט חייבים לעצמיכם לראות. נכון – יש כמה חורי עלילה קטנים וסימני שאלה שעולים מפעם לפעם, אבל אלה לא הורסים את האווירה הכללית ואת המסר שמועבר לצופים.
החיסרון היחיד אצלינו, היה שהגענו רק ב-23:00 ליס פלאנט, לא הזמנו כרטיסים מראש, כי לא היינו בטוחים כמה אנשים יגיעו לבסוף, הסרט התחיל ב-23:15, ולנו נשארו כרטיסים רק לשורה 2 באמצע, מתוך 11 שורות באולם 7. נשמע לכם בסדר? הממ.. אז זהו, שלא ממש. יש מעבר בין שורות 2 ל-3, כך ששורות 1 ו-2, נמצאות מתחת למסך כמעט. זה לא היה תענוג (לזוגתי זה עשה חור באוזניים – הסאונד מאוד חזק בשורות האלה), אבל הסרט חיפה על כל זה, ועשה את זה בגדול.
ציון סופי של קופי השבת: 9.5.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.