חבר טוב מעבר לים
רק לחשוב שלפני קצת יותר משנה התחלתי לספור את הזמן, עד שאחד החברים הכי טובים שלי ייסע לפוסט דוקטורט שלו ל-3 שנים. שי הוא אדם שאני מכיר עוד מ-99', ומאז חברותינו נשמרה והעמיקה, מעבר לרבדים של שיחות חולין. שי הוא אדם שתמיד סמכתי עליו, שיידע לשמור סוד, שיידע להבין אותי מתי שרק אזדקק לו. זה אולי נשמע כאילו משהו רע קרה לשי (חס וחלילה, טפו טפו טפו), אבל בסה"כ החיים שלו עוברים מהפך שרובו חיובי להפליא:
מתוך 40 מוחות בינלאומיים (מתוכם 20 מארה"ב בלבד), מתחומים שונים (מה שנקרא מולטי-דיספלינרי), נפגשים במתקן NASA אחד בארה"ב, ל-9 שבועות, ב-Singularity University, או בקיצור SU, כדי לראות איך הופכים את העולם הקטן שלנו למקום טוב יותר לחיות בו, מבחינות שונות. שי הוא אחד מתוך אותם 40 אנשים, במחזור הראשון של ה-SU. אני מניח שהוא יידע טוב יותר להסביר לכם על כל זה, בבלוג החדש והראשון שלו, שהוא פתח לכבוד האירוע. אין ספק שאני מנפח את החזה שלי מגאווה, כשאני מזכיר אותו בתור חבר טוב שלי.
ויחד עם זה, מיד עם חזרתו הקצרה לארץ, שי ייסע לפוסט דוקטורט שלו בפיסיקה, לגרמניה. אמנם לא רחוק מדי, אבל עדיין – לא פה.
התחושות האלה מאוד מבלבלות מבחינתי. מעטים הם החברים שלי, ברמת החברות הזו, שנסעו למספר שנים למדינה אחרת. מצד אחד, אין ספק שכאמור – אני גאה בו. הוא השיג את זה בכפות ידיו, בעבודה קשה ובהתלהבות רבה. מגיע לו כל קרדיט שיתנו לו, ואפילו יותר מזה. אבל מצד שני, יש את הגעגוע הזה, שאפילו שעבר רק שבוע מאז שהוא המריא, כבר עולה בליבי. שי הוא אדם שעזר לי בזמנים הכי קשים שלי, לצידם של עירא ורונן ועוד מספר חברים. לדעת שאני אראה אותו רק בביקורים קצרים ומדי פעם (למרות שיש אימיילים, Skype וכו' ) – לא גורם לי אושר רב, וזאת בלשון המעטה.
אני רואה רק כמה קשה היה לנו לקבוע זמן להיפגש לפני הנסיעה הזו שלו. כמעט היינו צריכים לשכור מזכירות שתסייענה לנו למצוא תאריך. אפשר לחשוב שזה כזה מסובך, אבל כן – כך זה היה. במשך חודש (!!) חיפשנו דרך להתראות). לשי היו המון סידורים לארגן לפני הנסיעה, לי היו העבודה, הבית, תקופת מבחנים שבסיומה התחלתי ישר את סימסטר קיץ, וכמובן הגברת FMS, שלא ממש מקלה על העניינים כאן. הקיץ הזה ה-FMS מצליחה לשגע אותי יותר מתמיד. בסוף, איכשהו, הצלחנו לארגן פגישת צהריים עם עוד חברים באיזו מסעדונת ביפו, וגם זה באופן די דחוק. לפחות זה.
You're already missed, dude.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
מכירה את ההרגשה, לפני שנה בערך שתי החברות הכי טובות שלי טסו לחו"ל ללמוד (כל אחת למדינה אחרת). אנחנו בקשר קצת בסקייפ והמון באימייל, אבל ברור שזה ממש לא אותו הדבר.
בכל מקרה, לא נעים להגיד אבל מתרגלים מתישהו… נראה לי שבאיזשהו מקום זה גורם להעריך את החברות ביננו יותר.
בגדול, את צודקת.
זו גם לא הפעם הראשונה שחבר טוב שלי נוסע לחו"ל, אפילו לצמיתות. ועדיין – יש משהו שגורם לי להתגעגע מאוד לאיש הזה כבר עכשיו.
זה לא אומר שלא התגעגעתי גם לחברים אחרים, אבל משום מה הפעם אני מרגיש שהפעם זה קצת מורכב יותר. לא יודע למה. זו פשוט הרגשה.