ויכוחים פוליטיים
למי שקורא את הבלוג הזה בקביעות, ועוד יותר למי שמכיר אותי – אתם יודעים כמה אני מנותק פוליטית. מעולם לא היתה לי מפלגה שיכולתי להכריז עליה כעל כזאת שמדברת אליי באופן מוחלט. אצל כל מפלגה תמיד היו לי סייגים, וזה לא משנה אם היא מהצד השמאלי או הימני של המפה הפוליטית. כל בחירות שהיו בישראל מאז 1993, היו בעייתיות עבורי, וברוב המקרים הצבעתי עבור "הרע במיעוטו". אני מניח שגם מחר, הדבר הזה לא ממש ישתנה. השיח הציבורי מדבר על כך שאין הפעם למי להצביע. אני חושב שזה בעיקר נובע מתוך ייאוש. ההרגשה הזו שמי ומה שהיה הוא מה שיהיה, מוציאה את הרוח מהמפרשים. אז נכון – הפעם איזה פאשיסט מטורף יקבל יותר מנדטים, במקום חבורת סנילים, אבל הקהל הדתי עדיין יצביע כראש אחד עבור מועמדיהן של המפלגות הדתיות. המשותף לכולן – אף אחת לא תעמוד ממש בהבטחות שלה בשנים הקרובות.
כשניסיתי את ה"מצפן" הזה שכולם כבר בטח שמעו עליו, אותו אתר שמאפשר לך, ע"י מענה של 30 שאלות – לקבוע לאיזה מפלגה דעותיך קרובים במיוחד – התוצאה היתה שכדאי לי להצביע או למרצ או לש"ס. בואו רק נאמר שש"ס היא לא בדיוק כוס התה שלי, ולכן המחשבה היתה ללכת יותר לכיוון מרצ. זו גם הרשימה היחידה בערך, שנשארה "נקייה" מעבריינים ופוליטיקאים שמבאישים את הפוליטיקה הישראלית. מה גם שהקטע עם חלוקת ירושלים – ממש לא מובן לי בכל מערכות הבחירות האחרונות – מתי יבינו סוףסוף בעם הזה שירושלים כבר מחולקת מזמן? הרי אין לנו מה לחפש שם. אין יהודי אחד שפוי שמסתובב שם. בדיוק כמו בחברון! כמו שכבר נמרוד כתב בעבר – הגיע הזמן שתפנימו את העובדה הזו. ולגבי ההתנתקות – אני יודע שזה לא פופולרי לומר זאת אחרי מלחמה עם החמאס, אבל תודה לאל שהיא קרתה. הטילים היו מגיעים לאשקלון עם או בלי הצבא בעזה. מה שקרה הוא שפשוט חסכנו חיי אדם. כל יומיים היו נהרגים שם אנשים. היום זה כמעט לא קורה, על אף האזעקות.
אבל אז בכל זאת מגיע ביבי. האיש שהורס את המדינה הזו יותר מכל אחד אחר ב-20 השנים האחרונות. האיש שבונה על זיכרונו הקצר של עם ישראל. האיש שבונה את הקמפיין שלו על הפחדות. והבדיחה הגדולה היא על חשבונינו – כי נראה שזה האיש שהולך להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. מתברר שיש גבול כמה אפשר להישאר מנותק פוליטית, גם במצבי הנינוח. אז מה עושים במקרה כזה?
לברק אני לא יכול להצביע, כי הוא פשוט חתיכת למל"ם חסר עמוד שדרה, וחסר יכולת ניהול, שנהנה בעיקר להקשיב לקולו שלו, ולא של הסובבים אותו. מה שנשאר, זה להצביע ללבני. היא המועמדת היחידה שאשכרה הצליחה בכמה דברים בחייה, והצליחה בעיקר גם לא לדפוק כל מיני דברים על הדרך. היא אפילו היתה אחת היחידות שעמדה מול ישראל כץ, שר החקלאות במיל', שרצה להשיג רווחים פוליטיים על גבם של גורי כלבים מאוזבקיסטן (דבר שהוסיף לה נקודות זכות בספר שלי). אבל בעיקר – וזה באמת העיקר – היא ככל הנראה היחידה שיכולה להחליש באופן הכי משמעותי את ביבי – דבר שמרצ ככל הנראה לא תוכל לעשות. אז נכון, הרשימה שלבני סוחבת על גבה בדרך לכנסת רחוקה מלהיות אופטימלית, וזאת בלשון המעטה, אבל שוב – אם אני יכול לעזור למנוע את כניסתו של ביבי לעוד קדנציה של טירוף, אני אהיה הראשון שאשמח לעשות את זה.
ולמה אני כותב את כל זה בעצם? הרי כל הניתוק הפוליטי הזה הוא מצב נוח עבורי בשנים האחרונות. אני כבר לא מתרגש מהשטויות שהחבר'ה האלה עושים, כי נראה שהם באמת עושים את זה הכי טוב בתור חברי כנסת ו"נציגי ציבור", עאלק. הסיבה שאני כותב את כל זה, היא בגלל כמה פליטות פה מבישות שהיו אתמול לעמיתתי לקבוצת הלימוד ברופין, אשר תיקרא כאן ס'. אחרי שעזרתי לה ללמוד למבחן אשר אמור להתקיים היום אחרי הצהריים, יצאתי ללוות את ס' למכוניתה, כאשר היא העלתה את השאלה: "למי אתה מצביע?". הסברתי לה שככל הנראה ללבני, דבר שגרם לה להתפרץ עליי בצעקות, וכך בערך התנהלה השיחה (אני נשבע לכם שאלו ציטוטים מדויקים לחלוטין, שנאמרו ע"י אישה "משכילה" בת 39):
ס': "אתה מטורף??!! אתה רוצה להעביר את כל המדינה הזאת לפלשתינים?"
אני: "לא את כולה, אבל כן את חלקה. אני בהחלט מאמין ב-2 מדינות ל-2 עמים. וחוץ מזה – אני מעדיף את לבני עשרת מונים על ביבי".
ס': "אל תהיה כזה אנטי! ביבי הוא היחיד שיכול להציל את המדינה הזאת".
אני: "ממה בדיוק? הוא הרס אותה כבר כמה פעמים. תזכירי לי מי רצה לתת את רמת הגולן לסורים?"
ס': "ביבי. אבל זה לא קשור.."
אני: "ומי אשם בטירוף שיש היום בכלכלה פה? מי הביא לנו את ועדת בכר 'הנפלאה' שהוא כל כך מנסה להציג אותה כהישג?"
ס': "הליכוד".
אני: "לא הליכוד. ביבי וחבורתו".
ס': "טוב. בסדר. אבל אתה בדיוק כמו האנשים האלה באירופה. בגלל אנשים כמוך התרחשה השואה. הם התעלמו מכל שקרה באירופה וסמכו על האירופאים, ואתה סומך על לבני?".
אני: "ס', דבר ראשון – אני שמח לדעת שיש מישהו שההפחדות של ביבי וליברמן עובדות עליו. מתברר שסיסמאות ריקות מתוכן כן עובדות. דבר שני – תיזהרי, כי את פולטת שטויות".
ס': "זה לא שטויות".
אני: "ס', אני בכלל חשבתי להצביע למרצ בהתחלה".
ס': "מה? להומואים האלה? הרי חצי מהם הומואים והחצי השני נשואים לפלשתינים!".
אני: "תגידי – את מקשיבה למה שאת אומרת? מי מהם נשוי לפלשתינים?"
ס': "גדעון לוי. ויש את.. את.. אה, כן! את ניצן הורוביץ' הזה – הוא הומו!".
אני: "גדעון לוי לא נמצא בשום מקום ריאלי. ומה לעזאזל מפריע לך שהורוביץ הוא הומו?"
ס': "אני לא רוצה לבחור בכל הנכלולים והנדכאים האלה!".
אני: "מה הקשר להומואים? איזה נדכאים? מה לעזאזל הם מפריעים לך?"
ס': "טוב. אולי אני בכלל אצביע לש"ס".
בשלב הזה החלטתי לסיים את השיחה. הגעתי למסקנה שאין לי עם מי לדבר. בחורה חילונית לחלוטין, בת 39, רווקה (ואת ההערות שלכם לגבי זה אתם מוזמנים להשאיר לעצמיכם), ומישהי שחלק נכבד בחייה עבדה בתקשורת ובפוליטיקה המוניציפלית והארצית – וזה מה שיש לה לומר להגנתה. מילים כדורבנות.
אין לי בעיה שתצביעו לביבי. אם את/ה מצביע/ה לביבי – מגיע לך. אבל מה אני אשם?? ואם כבר אתה מצביע לאידיוט – לפחות תמצא תירוץ אחד ראוי להצבעה שלך. לאו דווקא אידיאולוגי, אבל כזה שמתיישב עם המציאות. אחרת עדיף שתישאר בבית.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אויש. מדכא נורא לקרוא את ה"טענות" של האשה הזו 🙁
ניתן הורוביץ הוא גם הומו וגם נשוי לפלשתיני, לא?… 😉
וברצינות – שיחות על פוליטיקה תמיד מצליחות לגרום לי לשני דברים בצורה בדוקה: דיכאון וצרבת. מסתבר שיש הרבה יותר מדי אנשים במדינה הזו, שהם נבונים לכאורה, אבל מטומטמים לחלוטין בכל מה שקשור למודעות פוליטית-חברתית. אני לא יודעת אם זה כי נוח יותר פשוט לבלוע את כל הסיסמאות הדמגוגיות במקום להשתמש בראש ולחשוב, או כי המילה "ירושלים" איכשהו מכבה לאנשים חלק מהמוח. אבל זה בהחלט עגום 🙁
חזרתי עכשיו מעירא עם כמה תובנות חדשות, בהצליחו להסעיר אפילו את עבדכם הנאמן – בנאדם שפוליטיקה מעולם לא ממש הסעירה אותו.. אני חושב שמצאתי למי להצביע. פרטים באחד הפוסטים הקרובים..