מצעד הגאווה בירושלים

מה לא נאמר על הנושא הזה בימים האחרונים? אחרי שקראתי את הרבה מאמרים על מצעד הגאווה המתעתד לעבור בבירתינו (או לפחות בבירתם של החרדים), ובמיוחד את תגובתו של עו"ד שפטל ושל ואנדר-סיסטר, שאת כתיבתה החדה אני אוהב תמיד, החלטתי שבאמת כדאי לכתוב כמה מילים על האירוע הזה. כאדם חופשי, הטרוסקסואל, בעל דיעות מודרניות, וכאדם שמאמין בשוויון זכויות מלא, אני חושב שעו"ד שפטל הוא אדם בעל דיעות אפלות שמתאימות לזמנים אפלים. לכל אדם, בין אם יש לו נטיות מיניות אילו או אחרות, מגיעות זכויות מלאות כאזרח המדינה, ולא כאזרח סוג ז'. אין ספק שבמדינה שלנו הדת שולטת, והגועל יוצא לי מכל החורים. בפוסט של ואנדר, היא גם מקשרת את האירוע לזה של טקס חניכת "גשר המיתרים" שהיה אתמול, ובו דרשו החרדים מהרקדניות ללבוש בגדי גברים וכובעים שיסתירו את מגדרן. אין ספק שהקשר ברור ומעורר חלחלה.
כאזרח מדינת ישראל, אין לי שום כוונה להכנס לאף אחד שאינו קשור אליי למיטה, ולבדוק את מיניותו/ה. הזכות הבסיסית לחיות במדינה הזו ולקבל את זכויותיך כאזרח, אינה יכולה להיות תלויה במיניות שלך! זו אפליה קשה ומסוכנת.

אחרי שכל זה נאמר – הרשו לי לקחת פה סיכון קל, ולומר משהו שהקהילה לא תשמח לשמוע: המצעדים האלה נמאסו עליי. הם איבדו את המשיכה שלהם ואת ההשפעה שלהם ממזמן. לא בגלל המיניות שלכם או מי שאתם, אלא בגלל שאתם יורים לעצמכם ברגל. החרדים מקבלים את כל מה שהם מקבלים בשקט בשקט, ומתחת לשולחן. הם לא מצהירים על זה בחוצות העיר, בין אם מדובר בירושלים או בתל אביב. הם הגיעו לשליטה מעוררת החלחלה הזו במדינת ישראל, בגלל שהם בנו את כוחם לאט ובשקט. המצעדים האלה מעוררים סלידה, מבחינה פוליטית. אני חושב שאם הקהילה ההומו-לסבית היתה משקיעה את זמנה ומרצה לבניית כוח פוליטי רציני, הם היו מצליחים יותר. המצעדים האלה הם מפגן כוח מצד אחד, אבל מהווים מפגן של חולשה רצינית מצד שני. כשליש ממשתתפי המצעד אינם שייכים לקהילה, והם הטרוסקסואליים. הם לא באים כדי להפגין אתכם. הם באים בשביל המוסיקה ובשביל המסיבה. עצם העובדה שאתם מנסים לבדל את עצמיכם באמצעות מצעדים צבעוניים, גורמים לכך שלא לוקחים אתכם ברצינות תהומית. אם עוד לא הבנתם את זה עד עכשיו – הגיע הזמן שתפנימו.

לא צריך להצהיר שאת/ה לסבית/הומו/טראנסג'נדר ברחובות העיר כדי שנקבל את העובדה שאתם קיימים. אתם עובדה קיימת ומוגמרת, ואין שום זכות להתעלם מכך, אבל מכאן ועד ההצהרה על היותכם כאלה – זה כאילו שאתם מכריחים אותי להכנס לכם למיטה בכוח. מה עשיתי לכם רע? אתם רוצים מסיבות? יש מועדונים שהם גיי פרנדלי. יש גם סצינת היכרויות של הקהילה. אז במה אתם שונים? למה אני, כהטרוסקסואל, לא יוצא לרחובות כדי להצהיר על זה? האם אני צריך לשכנע מישהו באמת הזו? אולי אני ארים אירוע פעמיים בשנה (כדי לא לקפח את אלה, שלא יכלו להגיע לאירוע המרגש בפעם הראשונה), ובו אני אביא די ג'יי, משאית, תלבושות צבעוניות ואלכוהול, ובו אני אכריז קבל עם ועדה, שאני אוהב נשים? זה לא ייראה לכם מגוחך?

אז אני – את הגבולות שלי אני מכיר. אולי תתחילו להכיר באילו שלכם..?


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

7 תגובות לפוסט “מצעד הגאווה בירושלים”

post_author." -->\n"; ?>
  1. שי הגיב:

    גיא, בביצה הקטנה שלנו, איפה שהומוסקסואלים מקובלים ומקובלים בחברה – המצעד באמת כבר לא מעניין מעבר לסיבה למסיבה.
    אבל יש מקומות, כמו ירושלים, שם עדיין צריך להאבק על קבלה לחברה – להראות נורמאלי ושווה. שם יש טעם למצעד.
    ובאופן יותר רחב, בישראל ובעולם, ישנן עדיין סוגיות שראויות למאבק הקהילה – אימוץ, אפוטרופסות על ילדים וכו'.
    (דרך אגב לא כתבתי נשואין כי לדעתי זוגיות היא לא צריכה להיות מעניינה של המדינה אלא סתם עניין חוזי (מפורש או משתמע) בין בני אדם – אבל זה נושא אחר).

    אז המצעד בת"א באמת מאבד קיטור, כי יש פחות על מה להאבק. ובירושלים צובר תאוצה, כי נראה שניתן לפצח את האגוז הבא בדרך לשיוויון מלא.

  2. גיא הגיב:

    שי, כתבתי תגובה לוואנדר בבלוג שלה, אבל אני מעתיק את תגובתה וגם את תגובותי לכאן, כדי שתבין למה אני מתכוון:

    גיא, לצערי אנחנו נאלץ להסכים שלא להסכים. דעתך לגיטימית לגמרי ואני מסכימה לחלוטין עם הטענה שהחרדים פועלים בשקט, אבל העניין הוא שקל לפעול בשקט ובלי לעשות יותר מדי רוח וצלצולים, כשפרנסי הקהילה מחזיקים את הממשלה בביצים. אם לקהילה הלהט”בית היה לובי כזה בכנסת, האמן לי שלא היה צורך לעשות כל כך הרבה הפגנות. הם לא הגיעו לשם בגלל השקט שלהם, האמן לי. הם הגיעו כי ידעו לעשות רעש במקומות הנכונים, וכי הנסיבות הפוליטיות פעלו לטובתם (דהיינו – כולם רצו ללקק היטב בעכוזם כדי לזכות בקולות שלהם).

    ומעבר לזה – באמת שקצה נפשי בטיעון המופרך של “מה, אבל אני הטרוסקסואל ולא מרגיש צורך להצהיר על זה”. אתה מצהיר על זה בכל יום ובכל שעה, כי המערכת בנויה סביבך ואורח החיים שלך מוגדר כנורמטיבי. איך צורך להפגין את מה שנורמטיבי כי הוא תמיד נוכח. “יום האהבה” – הרגיל, לא ההומוסקסואלי – לא נראה לך כמו “מפגן כוח” הטרוסקסואלי והטרונורמטיבי? כל פרסומת בטלוויזיה שאתה רואה בה זוג נשוי – גבר ואישה – לא נראית לך כמו הצהרה הטרוסקסואלית? כל סרט רומנטי? כל זוגמ הטרו’ שמחזיק ידיים או מתנשק ברחוב? זו לא פרובוקציה? תלוי בעיני מי, ככל הנראה. אבל מעולם לא חשבנו להגיד לזוג הטרו’ שמתנשק, “תפסיקו כבר עם ההצהרה המוגזמת הזו של המיניות שלכם!”

    נכון?…

    ואנדר, אנחנו בהחלט לא נסכים על הנושא הזה. דבר ראשון – לי אף פעם לא הפריע שזוגות כלשהם מתנשקים ברחוב. לא משנה מאיזה צבע, דת או העדפה מינית. עצם העובדה שאת הופכת את יום האהבה למשהו הטרוסקסואלי, רק מוכיח שוב שאת רואה את זה שונה ממני. ממתי יום האהבה הוא יום הטרוסקסואלי? ממתי הוא “שייך” להעדפה מינית מסוימת?

    ד”א, במאמר מוסגר, תני לי לספר לך משהו: הקהילה הלהט”בית, כפי שאת קוראת לה, היא גרועה לא פחות מההטרוסקסואלים. אני אישית מכיר בחורה לסבית שעשו עליה חרם, כי היא התנסתה עם גבר. כתוצאה מזה היא הפסידה לקוחות בעסק שלה, שהיה מיועד ספציפית לקהילה הזו. היא סגרה את העסק עם המון הפסדים כתוצאה מכך. כך שהקהילה הזו לא פתוחה כמו שהיא מתיימרת להראות לנו. היא קיימת בגלל שהיא מועדון סגור, בדיוק כמו החברה החרדית.

    זה גורם לי להסתכל עליה כמו על חברה שחיה בגטו. מאחר וראשי הקהילה הזו רואים את עצמם כמחליטים בלעדיים וכמקבלי פנים למועדון הזה, מבחינתי הם דומים לחרדים עוד יותר (אם תרצי, אני משווה אותם לרבנים – מילה שלהם יכולה להרים או להרוס בנאדם. אני ראיתי את זה קורה ממקור ראשון). כך שאני באמת מצטער, אבל די! כל עוד הם רצו להיות שווים לי, קיבלתי אותם בזרועות פתוחות. הבעיה היא שהם לא ממש סופרים אותנו. הם רוצים להיות עליונים. כמו שאני לא חושב שאני פחות יהודי מכל איש חרדי, אני לא חושב שאני בנאדם פחות טוב בגלל שאני לא הומו. המצפון שלי הפסיק “לגרד” לי אחרי כמה שנים שבהן ראיתי במו עיניי איך הקהילה הזו מתנהלת. הם רחוקים מלהיות “טהורים”, ונמאס לי שהם מציגים את עצמם ככאלה.

  3. טל הגיב:

    גיא אין עליך, כל יום אני מוקסמת יותר ויותר 💡

  4. דרור הגיב:

    המטרה של מצעד הגאווה איננה להחצין את המיניות ההומואית, אלא להיאבק על הזכות לחיות את חיינו מבלי להתבייש. בלי להסתתר. בלי ארונות. בלי להיות מופלים. ככזה, המצעד חייב להיות פומבי, וחשוב שייערך דווקא במקומות – כמו ירושלים – שבהם הומואים ולסביות רבים נאלצים להתחבא בארון.

  5. גיא הגיב:

    דרור, אין ולא היה לי מעולם שום דבר נגד הומואים ולסביות. אני לא חושב שאתה צריך להתבייש במיניות שלך. אני לא חושב שאתה צריך להיות מופלה על רקע המיניות שלך.
    אני פשוט חושב שהדרך שבה הקהילה נוקטת, היא "ירייה ברגל". לפעמים, לא חייבים להיות צודקים. צריך קודם כל להיות חכמים. התלהמות אף פעם לא עזרה לאף אחד, אלא רק הבליטה את היותם בשוליים. אתה מוזמן לקחת את דוגמת "הפנתרים השחורים". התנועה ה"מזרחית" הצליחה בגלל שהיא הלכה אל המיינסטרים ולא נשארה בשוליים המתלהמים. הקהילה של ההומואים והלסביות תמשיך להיות בשוליים כל עוד היא תמשיך ללכת עם הראש בקיר.

  6. ק הגיב:

    איזה כיף לראות שטעית ממרחק של שלוש שנים. טעית בגדול והמצעד צועד

    • גיא הגיב:

      @ק. – וואו. 3 שנים שמרת את זה בבטן..?
      סלח לי שאני אומר זאת, אבל קראתי עכשיו מחדש את מה שכתבתי אז- ןדעתי לא השתנתה, גם אם אתה חושב שאני טועה.

      כן – יש בעיה של אפליה בדינת ישראל.
      לא. אני לא חושב שהדרך של הקהילה נכונה.

      כמו שכתבה לי ואנדר – אנו פשוט ניאלץ להסכים שלא להסכים.