ולמה אני לעולם לא אתאשפז באיכילוב
אזהרה: לא לבעלי לב חלש. יש פה תיאורים מאוד לא נעימים, בלשון המעטה.
איכילוב, או המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, הוא בית החולים הגרוע במדינת ישראל. תבקרו אותי כמה תשרצו, אבל לצערי, אני כבר ביקרתי בכמה וכמה בתי חולים מהצד של החולה, כך שאני יכול כבר לתת ציונים למחלקות רבות. איכילוב תמיד קיבל אצלי ציון "נכשל" לאורך כל ההסטוריה שלי איתו.
לפני שאני אספר על מה שקרה ספציפית היום, שגורם לי להגיע למסקנה שבכותרת, תנו לי לתת לכם סקירה קטנה על איכילוב וחוויותיי משם:
במיון – לא שמים עליך, אם אתה לא סלבריטאי. יותר מזה – הם גם יגרשו את ההורים שלך תוך דקות. ספציפית אני זוכר מקרה אחד שבו הגעתי עם הרעלת קיבה למיון. גם הייתי מצונן, והאף והגרון שלי היו מלאים גודש. זה לא הפריע לחבר'ה שם לדחוף לי זונדה (ואני מתנצל בפני מי שזה מגעיל אותו), ולנסות להסביר לי בצעקות, שאני בהיסטריה, ולא יכול להיות שאני לא מצליח לנשום…
במחלקה פנימית אחת – שמו אותי בקיץ אחד עם דלקת ריאות, לא פחות ולא יותר על מיטה במסדרון, ליד השירותים של הצוות. מי שחושב שלאנשי הצוות יוצאים ריחות של מי ורדים מהתחת, מוזמן לבדוק את העניין אישית. או קחו את המילה שלי בעניין: לרוב, זה לא נכון.
במחלקה פנימית אחרת – לרופאים פשוט לא היה אכפת. יכולת לשכב, מדמם, מפרפר, גוסס או אלוהים יודע מה – אבל הרופאים נמצאים בהפסקת קפה או בסיבוב רופאים – לך תפריע להם.
בקיצור – אין לי חוויות חיוביות במיוחד מבית החולים הזה. בשנה וחצי האחרונות, מאז שאובחנה סופית הפיברומיאלגיה שלי, אני מטופל באיכילוב, במרפאת הכאב שבבניין השיקום, ע"י ראומטולוג בשם ד"ר קובי אבלין. הייתי מגיע לביקורת אצלו אחת לחודשיים-שלושה, עד שלאחרונה הוא נסע לחו"ל להשתלמות. גם בתקופתו, הוא היה בסה"כ מאשר את מה שהפסיכיאטרית נתנה, או פשוט מפנה אותי אליה (להזכירכם – אותה פסיכיאטרית גרמה לי לנזק מטורף עם המינונים הלא שפויים של הרמרון).
בזמן האחרון, כפי שכבר ידוע לרובכם, המצב שלי החמיר. הכאבים התגברו. מעטים הם האנשים שהאמינו שהמחלה מסוגלת להתגבר. מסתבר שכולם טעו: לפני שבועיים בביקור אצל רופא פרטי, הוא טען שיש סיכוי לא קטן שיש לי דלקת פרקים. הוא אמנם הגיע למסקנה הזו ללא בדיקות דם עדכניות (אבל מצד שני, זה אותו רופא מעולה שהציל את סבתא שלי מכריתת אצבע, שכולם, בלי יוצא מין הכלל, טענו שאין מצב להפטר מהבעיה שלה אחרת. הוא עזר לה להיפטר מזה בעזרת קורטיזון). אותו רופא טען שאני צריך לקבל קורטיזון, אבל רק תחת אשפוז, בגלל הסכרת שלי, ששילוב שלה עם הקורטיזון הוא מסוכן.
רופאת המשפחה שלי טענה שאין מצב. זה לא יכולה להיות דלקת פרקים. המסקנות שלו שגויות. אין לי נפיחות סביב הפרקים, היא אמרה. הרופא ההוא מגזים. כתוצאה מכך, אי אפשר היה לקבל מכתב הפניה לאשפוז. הרופאה גם טענה שבית החולים לא יקבל אותי בכל מקרה, למה שמכונה אצלם "עבודת טכנאות רפואית", שעיקרה טיפול בקורטיזון ואינסולין תחת השגחה. היא טענה שאני בחיים לא אעבור את סף חדר המיון. כדי לבדוק יותר לעומק מה קורה איתי, ולמה אני משתמש במשככים נרקוטיים בצורה כל כך רבה לאחרונה, היא שלחה אותי לרופאה בשם ד"ר ואלרי אלוש, כדי שתבדוק אותי. היא דיברה איתה אישית לפני כשבועיים. נתבקשתי, ביום ראשון שאחרי זה (20.7.08), להתקשר למרפאת הכאב באיכילוב ולדבר איתה. כמובן שלא ענו לי. השארתי כמה וכמה הודעות. אף אחד לא חזר אליי. כולל האחות הראשית, שאמורה להיות טלפון החירום שלי, כשד"ר אבלין לא בארץ. נאדה. שקט מוחלט.
בעקבות העניין הזה, ביקשה ממני רופאת המשפחה שלי להגיע ביום ראשון, 27.7.08, למרפאת הכאב באיכילוב, ו"לשבת" לד"ר אלוש על הראש. עד שתקבל אותי. כך עשיתי. הגעתי, ואחרי מסכת ובלאגן שלם סביב טופס 17 (שנאמר לי שלא אצטרך בגלל שרופאת המפשחה שלי כבר דיברה עם ד"ר אלוש, דבר שכמובן התברר כלא נכון), גם ד"ר אלוש טענה בתוקף שהרופא הפרטי טועה. שכל הסימנים מראים שאין לי דלקת פרקים. היא סירבה לתת לי מכתב לאישפוז. מה שכן – היא עשתה בדיקת שקיעת דם, בנוסף לבדיקה זהה שעברתי בקופת החולים באותו בוקר.
באותו ערב, שלשום, יום ראשון, התקשרה אליי רופאת המשפחה להודיע לי חגיגית שבדיקת הדם מראה שיש לי דלקת פרקים.
אם נוסיף את העובדה שלפני חודש וחצי כבר הגעתי לד"ר אבלין עם הכאבים האלה, זה אומר שכבר לפני הרבה מאוד זמן היה אפשר לחסוך לי את החרא הזה.
אה, כן – הרופאה גם ציינה שככל הנראה, בגלל כמות משככי הכאבים הנרקוטיים שצרכתי לאחרונה, יש גם בעיה בתפקודי הכבד שלי. מעצבן בצורה שלא תיאמן. אבל חכו – אני עוד אצטרך לעבור בדיקות נוספות בגלל הקטע הזה.
שאלתי את רופאת המשפחה מה עושים מכאן. האם אפשר לקבל סוף-סוף מכתב לאשפוז?!!!
התשובה שלה לא ממש הפתיעה אותי: "לא. צריך לחכות שרופא מומחה ייתן הפניה". היא התכוונה לד"ר אלוש כמובן, כי עצם העובדה שכבר יש לי מכתב כזה, מרופא פרטי, לא מספיקה לה.
עכשיו אני צריך לחכות לד"ר אלוש. היא מקבלת פציינטים רק בימי ראשון במרפאת הכאב, ובימי רביעי בסניף הקופה בכפר סבא. התור המסודר הקרוב ביותר אליה: בעוד שלושה חודשים, בשני המקומות. כדי לנסות לחסוך את הריצות האלה, ביקשתי מרופאת המשפחה לנסות ליצור קשר עם ד"ר אלוש כפי שהיא עשתה לפני שבועיים. לא קיבלתי תשובה עד עתה.
אתמול גיגלתי את השם של ד"ר אלוש. התוצאות הראו שד"ר אלוש היא רופאה מומחית במחלקה פנימית ו' באיכילוב. מה רבה שמחתי כשהתקשרתי הבוקר, על מנת לדבר איתה. במשרד שלה היה תפוס, אז התקשרתי למחלקה. ענתה לי מזכירה וכך התנהלה השיחה:
מזכירה: "שלום".
אני: "שלום. אפשר לקבל את ד"ר אלוש?"
מזכירה: "היא בביקור רופאים".
אני: "מתי היא מסיימת?"
מזכירה: "ב-13:00".
אני: "ד"ר אלוש ביקשה שאני אצור איתה קשר. אפשר בבקשה להשאיר לה פתק שתיצור עימי קשר כשתסיים? זה עניין דחוף."
מזכירה: "מה הבעיה?"
אני: "אני מטופל אצלה במרפאת כאב באיכילוב. אני שוכב בבית עם כאבי תופת, עם דלקת פרקים שנמצאה אחרי בדיקת שקיעת דם ביום ראשון האחרון, ועם סכרת. אני צריך ממנה הפניה לאשפוז".
מזכירה: "אז תגיע למיון".
אני: "אני לא יכול. מיון לא יקבלו אותי. ככה נאמר לי".
מזכירה: "אין מה לעשות. זה מה שאנחנו אומרים למטופלים. לד"ר אלוש אין את התוצאות שלך כאן. הן במרפאה שלה".
אני: "אז אפשר בבקשה להשאיר לה פתק ליצור איתי קשר?"
מזכירה: "לא נראה לי.. זה לא מקובל. התוצאות שלך אצלה במרפאה בכלל. לא פה".
אני: "אבל המרפאה שלה היא בתוך איכילוב! אני בסה"כ מבקש שתיצור איתי קשר. זה הכל. זה באמת דחוף!".
מזכירה: "מצטערת. זה לא מקובל. תנסה להתקשר כשהיא תסיים את הביקור".
באופן ממש, אבל ממש לא מפתיע, זה היחס שמקבלים מטופלים באיכילוב. אני עכשיו שוכב בבית, מחכה שהפרינססה תשוב למרפאה שלה, ביום ראשון, תראה את התוצאות (שהיא היתה אמורה לראות כבר חצי שעה אחרי שהלכתי מהמרפאה – ככה אמרה לי האחות שלקחה לי את בדיקת שקיעת הדם בכבודה ובעצמה), ותחליט מה לעשות. ובינתיים? אני אמור לשכב בבית עם כאבים ומשככים נרקוטיים (שממשיכים לעשות שמות בכבד שלי).
מדהים. הבירוקרטיה בהתגלמותה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
עדכונים מהשעות האחרונות:
אחרי תחנונים מהאחות במרפאת הכאב, קיבלתי את תוצאת בדיקת שקיעת הדם שלי. מתברר שהתוצאה היא 52.
לצערי, כמטופל שלא מעורה במדריך הטרמפיסט לבדיקות דם, המושג 52 לא אומר לי כלום, מלבד העובדה שהוא גבוה, ושאומר שיש דברים מאוד לא תקינים אצלי בגוף. ד"ר אלוש הנכבדה, שאחרי הרבה נסיונות הצלחתי להשיג אותה, אומרת שזה עדיין לא מספיק כדי לקבל אבחנה. בשביל זה צריך לעבור מיפוי עצמות מלא (שהיא דרשה לעשות באיכילוב בלבד, כי רק עליהם היא סומכת, דבר שיגרום לתור של חודש לפחות) ועוד בדיקות דם. במילים אחרות: ד"ר אלוש הנכבדה חושבת שעם הכאבים האלה שאני סובל מהם בזמן האחרון, אני יכול וצריך לחכות, ולא לרוץ לבית חולים, אלא להתרוצץ בין מחלקות ובדיקות אחרות.
אחרי כל הדיבורים על זה שרופאת המשפחה שלי דורשת מכתב מד"ר אלוש, זו האחרונה מסרבת לתת אותו, ואומרת לי לחזור לרופאת המשפחה שלי, שתיתן לי הפניה למיון.
מה לעזאזל אני אמור לעשות עם כל זה??! אני כבר יומיים לוקח נרקוטיקה קשה מאוד, שמסכנת את בריאותי לא פחות, בגלל שהכאבים האלה מטרפים אותי. מתי יבינו המטומטמים האלה שחושבים שהם חצי אלוהים, שיש בני אדם בצד השני של השולחן שלהם??!! בני אדם שסובלים וזקוקים לטיפול והבנה!!
אם זה תלוי בי, אני נשבע בהן צדקי שאני לא נכנס בשעריו של איכילוב יותר. ואני מבטיח להפיץ את העניין תחת כל עץ רענן. פורום FMS ב-Ynet יהיו הראשונים.
מה אתה חושב שהסיפורים שלך כלכך מעניינים אנשים?
מר מרטין היקר, אתה צודק. הם לא אמורים לעניין אנשים. הם אמורים להיות תראפיה בשבילי. אני פשוט רוצה לזכור טוב טוב מי החארות שאני פוגש, סתם למקרה שאני אפגש איתם באיזו סמטה אפילה.
אם יש לך בעיה עם זה, אתה מוזמן לעבור הלאה. או סתם לקבור את עצמך בחזרה, בערימת האשפה שממנה הגעת.
למה אתה מאכיל את הטרול?
כמה שאתה צודק, אך רק בעלי נסיון כמוני מבינים זאת, יש המון רופאים שאמפטייה זה לא הצד החזק שלהם וזאת בלשון המעטה, ולעיתים אני תוהה איך בכלל נהפכו לרופאים, כניראה שיש כאלו שפשוט יודעים לשבת על התחת וללמוד לעבור מבחנים, אך בפרקטיקה הם אפס מאופס, אגו מנייקים שעושים טעויות על ימין ועל שמאל, טעויות שאדם אם מעט הגיון לא היה עושה כלל, ואין שום ביקורת ומערכת ענישה פנימית, אין כל חשש, והאפקרות חוגגת.
ד"ר ואלרי אלוש רופאה צרפתיה מטומטמת
מסכים עם כל מילה.
מה היותה צרפתיה או אישה או מטומטמת קשורות לענין? אתה מערב סקסיזם ונציונל-שוביניזם פה שלא לצורך. טיעונים אד הומינם לא עוזרים לצד שלך. באף ויכוח אינטיליגנטי (וזה סוג הויכוח היחידי ששווה לנהל אותו לדעתי)
עירא, אולי רק אתה רואה את זה ככה. אין שום קשר להיותה אישה או צרפתייה. אם היא היתה גבר גרמני מגודל, אז הייתי אומר שהוא רופא גרמני מטומטם.
זה קשור אך ורק לאישיות שלה. והיא אכן מטומטמת. כשאני מסביר לה שאין שום צורך במיפוי עצמות נוסף, כי סתם מדובר בקרינה שהגוף באמת לא צריך, אלא שאני זקוק לעזרה מורמלית, שגם הראומטלוג הקודם הבין, ובמקום זה היא שולחת אותי למיפוי עצמות ולשכב עוד חודשיים בבית "עד התור הבא" מתוך חוסר אכפתיות – לזה אני קורא טמטום, עירא. ולא תשכנע אותי אחרת.
ד"ר אלוש היא אכן רופאה צרפתייה מטומטמת. אני מקווה שההסבר הזה מניח את דעתך.
טוב, הייתי מתעצבן אם איזה ישראלי גזען ושוביניסט היה מדבר ככה, אבל אתה הרי נאצי אז אני סולח לך 🙂
זה נחמד שדווקא לה אתה לא קורא קוואק דוקטור… ולמה אתה עוצר בצרפתיה? היא רופאה-נקבה-צרפתיה-עם-שם-מרוקני-אהבלה-עם-תעודות-ושיער-שחור-מקורזל מטומטמת.
שכחתי משהו? (או שאולי ניחשתי את שערה לא נכון?).
אתה באמת לא מבין על מה אני מדבר בכלל? 😕
עירא, אתה לוקח את זה לכיוונים שאני באמת לא רוצה להכנס אליהם.
המוצא שלה או המגדר שלה לא שייכים לעובדה שהיא עשתה שטויות. אתה שם דגש במקום שהוא לא נמצא, מתוך איזושהי זעקה למען הצרפתים הממורמרים. שוב – מבחינתי, היא יכלה להיות גבר או אישה, ישראלית או צרפתייה, ובאמת שלא משנה צבע או אורך השיער שלה.
שאני אומר "איזה ערס מטומטם" – זה כן בסדר? מה ההבדל?
כי אתה רוצה לצאת צודק.
אז תגיד "דר. אלוש מתעלמת מהחולים שלה ונותנת להם יחס מזלזל" או אפילו "דר. אלוש היא רופאה מהגרועות שהייתי צריך להתעסק איתן".
לרדת לטיעונים כמו "מטומטמת" או לציין באותה נשימה את ארץ מוצאה כאילו גם זו סיבה להסתכל עליה מלמעלה גורמת לטיעון שלך להראות גרוע. בדיוק כמו שמערכת פוקס ניוז ממשיכים להדגיש את שמו השני של ברק אובאמה בסיקורים או לחלופין כשמקיין לא מתקיף את המדיניות שלו אלא את זה שפעם הוא ישב בועדה עם מישהו שלפני 40 שנה תכנן פעולות אנרכיסטיות שכללו חומרי נפץ בתור "הוא מתרועע עם טרוריסטים!"
ולכן טיעוני אד-הומינם הם לא לענין. אם לא כל תיאור הסיפור שלך למעלה, אפשר היה לחשוב שיש לך משהו אישי נגדה, אבל זה רק למי שקורא את כל העמוד פה. לעומת זאת כשמישהו יחפש עליה באינטרנט יקפוץ הבלוג שלך עם הציטוט "מטמטמת" צמוד לשם שלה ולא יטרחו לקרוא את שאר המאמר תמיד, וכך יפסלו את דעתך כדיעה אישית ולא כמבוססת על מקרה בעייתי אמיתי. ככה אתה יוצא טמבל מקלל, ואילו מי שחיפש את שמה לא קיבל אזהרה משמעותית לחפש רופא אחר.
עכשיו הסברתי את עצמי? אם לא, אתה מוזמן לקבל היום שטיפה לארוחת צהרים פנים אל פנים 🙂
אדון עירא זה אני שאמרתי שד”ר ואלרי אלוש רופאה צרפתיה מטומטמת, ולא גיא, ואמנם נסחפתי עקב כעסי, אך יש לי הרושם שאתה אדון עירא מנסה ליצור אוירה צינית וכיון אחר, אנשים פה כותבים מתוך כאב ותסכול רב על מה שעוללו להם רופאים, ואין פה שום מקום להתפלספויות ונסיונות טיוח, האמת המרה היא שד"ר אלוש רופאה גרועה.
ראובן, עירא חבר טוב מאוד שלי, ואכן – יש לו את הנטייה להתעקש לפעמים על דברים שוליים. יחד עם זאת, אין צורך לתקוף. הכל נעשה פה ברוח טובה.
יתרה מזאת, ראובן – אני חושב שאין מי שיודע כמה אני סובל מהכאבים האלה יותר מעירא. עירא היה זה שהסיע אותי או תרם את הרכב שלו לחבר נוסף, כדי שיסיע אותי לטיפולים אינספור פעמים (לפעמים אפילו כשהוא בעצמו לקח רכבת לעבודה). אני חושב שאין מי שהיה שם בשבילי יותר ממנו, וכן – אני כולל בזה גם את המשפחה הקרובה שלי.
עירא הוא חבר לחיים. יש דברים שלא שוכחים אף פעם. ד"א – מאז דנתי איתו בעניין הזה, והסכמנו שלא להסכים. זה לגיטימי, וכאמור – נעשה ברוח טובה.
הגעתי לכאן בעקבות חיפוש על הרופאה המדוברת
נשמע נורא כל מסכת היסורים שאתה עובר.
מקווה שאתה מרגיש יותר טוב עכשיו….
רק בריאות!
@סאני – לפני הכל, ברוך/ה הבא/ה לבלוג ותודה על המילים החמות.
שנית – לצערי, המצב לא ממש השתפר בשנים האחרונות. אני עדין סובל מכאבים, אבל למדתי לחיות עם המחלה, ואני מתפקד בצורה טובה מאוד היום, עם התרופות שאני מקבל. השיעור הכי חשוב במהלך השנים היה לקבל את העובדה שזו מחלה שככל הנראה תלווה אותי כל חיי, ולכן נדרשו התאמות מסויימות בחיים שלי, כדי שאוכל לתפקד. אבל היום, אחרי שעשיתי את ההתאמות האלו, המצב טוב יותר.
זו הסיבה שאני גם מחפש לחזור למשרה מלאה, לאחר שבשנים האחרונות עבדתי כמרצה. אני בטוח שאהיה מסוגל היוטום להתמודד עם הבעיה הרפואית הזו – הרבה יותר ממה שידעתי בעבר.
במקרה הגעתי אל הבלוג שלך. אני חולת מיאסטניה גרביס (מחלה אוטואמונית) ונתקלתי ביחס לא פחות מזעזע באיכילוב הידוע כבית הקברות של המדינה.לצערי ספורך נשמע מוכר.באיכילוב החולה מפריע לפרוצדורות של בית החולים.גם אני "הועברתי"מרופא לרופא וקיבלתי "טיפול" נוןראי שדירדר את מצבי בגלל אי הבחנה שנבעה "מראש קטן" מאד, חוסר שיתוף פעולה בין המחלקות השונות יהירות ואדישות לסבל אנושי בסיסי. את הרופאה האחת "מצאתי"בין כתלי בית הקברות, אך נאלצתי "להדחף"לתור פרטי על מנת לקבל יחס כשלהו…מעבר לכך, גם לאחר ששלחתי אל הרופאה את תוצאות הבדיקות נאמר לי שהיא תיאות לקבל אותי רק בעוד כחודש למרות החמרת הסימפטומים.אפילו הכסף לא עזר….
עברתי לתל השומר.פחות מפואר, פחות "סקסי", הרבה יותר מקצועי ואנושי.
@טל – דבר ראשון, ברוכה הבאה לבלוג.
שנית – לצערי, אני מבין אותך לגמרי. לא מזמן נתקלתי ביחס לא מזהיר גם בבי"ח מאיר בפכר סבא, אם כי אני חייב לציין ששם לפחות חלק מהמתמחות ניסו להתייחס אל החולים בצורה יפה.
אני מבין את העומסים שיש בבתי החולים. בחיי שאני מבין. אבל אני לא מבין יחס מחפיר כלפי מי שמצתייחסים בכבוד אל הרופאים. אני מעולם לא הרמתי את קולי ובטח שלא את ידי על רופא, אחות או כל איש סגל בבית החולים. כל מה שביקשתי הוא יחס זהה בחזרה.
לצערי, יוצא לי גם לא אחת לבקר בבית החולים "שיבא" שהזכרת (תל השומר), וראו זה פלא: היחס שם אחר לחלוטין. אפילו במיון העמוס לעיפא, היחס היה מאוד מחוייך, סובלני, ומלא אמפתיה. ואני בטוח שהוא לא פחות עמוס מכל בית חולים אחר. איכשהו, בתל השומר, תמיד מקבלים אותי בחיוך. כפי שאני משתדל תמיד לנהוג באנשים העומדים מולי – בין אם מדובר במזכירה, מנקה, סניטר, אחות או רופא. איכשהו, אני מקבל שם תמיד את אותו היחס.
הלוואי שכל בתי החולים בארץ היו לומדים מ"שיבא" כיצד לנהוג. ברוב המקרים, יחס גורר יחס. ב"שיבא", על אף העומס במיון שחוויתי לפני כחודש, לא היו צעקות, תקיפות וכו'. מעניין למה.