פיברומיאלגיה – הסיפור האישי שלי – חלק ד’
טוב – אז בשעה טובה הגענו לראומטולוג.
חשוב לציין, שעד אותו הבוקר סירבתי לחפש באינטרנט כל מייני דברים שעשויים היו להסביר ממה אני סובל, כי פחדתי ממה שאני אמצא שם. בדרך כלל באינטרנט הרי מספרים את הסיפורים הקשים יותר. פשוט פחדתי.
אבל באותו בוקר שלפני הפגישה עם ד"ר שינברג, החלטתי לגגל כמה מהסימפטומים שיש לי. התוצאה השביעית או השמינית בגוגל, דיברה על שם של מחלה שלא היה לי מושג עליה. מעולם לפני כן לא שמעתי על פיברומיאלגיה. אבל פתאום, כשהתחלתי לקרוא, הכל התחבר לי. כל מה שעברתי בחצי השנה האחרונה עמד מולי בשורה, ונכתב שחור על גבי דפי HTML. החלטתי להדפיס את החומר הזה, ולהביא אותו לרופא בערב. לא האמנתי לגמרי שזה הסיפור ממנו אני סובל, אבל מצד שני – זה נראה כל כך הגיוני!
בפגישה בערב, הסברתי לרופא את כל מה שעבר עליי בחצי השנה האחרונה (תחשבו איך שלושת החלקים הקודמים נכנסו לשיחה אצל רופא, ובלי להשמיט אף פרט!). הוא בדק אותי פיסית, ואז סיפרתי לו על הממצא שלי מאותו בוקר. ד"ר שינברג היה המום עם זה שהבאתי לו את הדיאגנוזה בעצמי. למרות שאני גבר, ולכן לא מתאים לפרופיל הכללי של מי שחוטף את המחלה הזו, כל הסימנים הראו שיש דברים בגו. ליתר ביטחון, ד"ר שינברג שלח אותי לעוד כמה עשרות בדיקות דם וגם לנוירולוג שמתמחה בעצב-שריר, לבדיקה נוספת. העיקר לשלול כל דבר אחר אפשרי.
מאחר ופיברומיאלגיה, היא לא מחלה שאפשר לראות בבדיקות דם ובצילומים למיניהם, תהליך האבחון מאוד מתסכל. צריך לשלול את כל שאר האפשרויות, ורק אז מגיעים למסקנה שמדובר במחלה הזו. לי עוד היה מזל. זה לקח "רק" 6-7 חודשים למצוא ולאבחן את הבעיה. יש נשים שלוקחות 3-4 שנים טובות לפני שמאבחנים אצלן את המחלה. הכאבים מטרפים, אף אחד לא יודע מאיפה זה בא או איך לטפל בזה ממש, החיים הופכים להיות סיוט אחד ארוך ומתמשך, והדבר הכי בעייתי הוא – שאין מסקנות. הריצות האלה ממטפל אחד למשנהו, מרופא לרופא, יכולות לדכא כל אדם שפוי. אני הייתי בנאדם מאוד אופטימי עד אז. תוסיפו לזה שאתה לא ממש יכול לתכנן שום דבר עם חברים שלך, או בכלל מה תעשה בעוד שעתיים.
מצד אחד אומרים לך לעשות פעילות גופנית, ומצד שני – אחרי כל פעילות כזו, אתה משלם עליה ביוקר בכאבים שבאים בלי רחמים. אתה מרגיש כאילו מישהו עובר עליך עם מכונת תפירה ועם מבער בו-זמנית. אין לי איך לתאר את ההרגשה הזו אחרת. חוץ מזה – יש גם את העניין שזה לרוב מחלה כרונית, שאיתה אתה יודע שתצטרך להתמודד עד סוף חייך. כשאתה בן 70-80, זה אולי עוד מתקבל על הדעת. כשאתה בן 32, זה אחרת לגמרי.
אם היתה לי מחשבה לקנות דירה – דחיתי אותה. אחרי 9 שנים בדירות שכורות בתל אביב, לגור עם ההורים זה לא כיף גדול. אבל אין ברירה. על זוגיות אני בכלל לא רוצה לדבר. איך אתה יכול להתחיל זוגיות עם מישהי שאתה לא יודע אם תוכל לצאת איתה בכלל מחר בערב? במיוחד כשאתה לא יודע אם עד סוף היום לא תתקפל מכאבים שוב. אתה לא יכול לתכנן שום דבר. וכמובן – רווק בן 33, שגר אצל ההורים. אני באמת צריך להוסיף איך זה משפיע על זוגיות פוטנציאלית בגיל הזה?
הייתי תלוי לגמרי בביקורים של חברים, וברצון שלהם לעזור לי לצאת קצת מהבית, כי לנהוג לא רציתי, כי מה יהיה אם באמצע הנהיגה אני פתאום אחטוף עוד התקף כזה? מי שלא מבין דיכאון מהו – שינסה לחשוב ככה.
זה נשמע לא מעודד מי יודע מה עד עכשיו, אבל יש עוד חלק לסיפור הזה.
תהנו בינתיים מהסו"ש. והרבה איחולי בריאות.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אין המשך עד שבוע הבא ?????
🙁