מקל הליכה
לאחרונה לא יצא לי לכתוב כמעט. זה לא שאין על מה לכתוב. להיפך – יש הרבה מאוד. חלו לא מעט התפתחויות לאחרונה – חלקם טובים יותר, ובעיקר חלקם טובים פחות.
חודשיים עבור מאז החתונה, ולצערי המצב הבריאותי שלי, לא רק שאינו משתפר, אלא אף הצליח להחמיר. אחד הדברים שהרופאים השונים "הבטיחו לי" לפני שלוש שנים וקצת, כשאיבחנו סוף-סוף את ה-FMS, זה שלפחות זה לא יכול להחמיר. "הצד החיובי בכל העניין", הם אמרו, "זה שהכאבים האלו הם המקסימום שתחווה אי-פעם!". המממ… אז יש לי הפתעה לרופאים החביבים שלי – זה החמיר ועוד איך. 
אולי זה בגלל שמשככי הכאבים שלי משפיעים פחות מבעבר, אחרי שהגוף התרגל אליהם, אבל לאחרונה אני יודע דבר אחד – אני ממש מתקשה לעמוד על הרגליים, אפילו לדקה-שתיים. איכשהו בחתונה, הצלחתי (כנראה בעזרתו האדיבה של אדרנלין טהור) לעמוד את כל זמן החופה – שגם הוא היה יחסית קצר, לבקשתינו. הצלחתי אפילו לרקוד קצת, ולעמוד לא מעט באותו ערב. אבל מאז – הצלחתי כבר לשכוח מה זה אדרנלין בכלל.
הכאבים שהתחילו את כל המחלה הזו, באגן, בגב התחתון ולא פחות מזה ברגליים, חזרו לעוצמתם המלאה, ועוד קצת. אז מה עושים עם כל הגועל נפש הזה?
טוב.. יש כאן כמה אפשרויות שעומדות בפניי, תכל'ס:
1. להעלות את המינו של משככי הכאבים – גם למורת רוחה של הרופאה שלי, אבל גם של אלה הסובבים אותי – כמו אישתי, הוריי ובעצם כמעט כולם. ברור לגמרי שהעלאה של מינון משככי הכאבים, בעיקר בגלל שלא מדובר בדברים קלים, אלא בנרקוטיקה קשה, עלולה לגרום לנזקים גדולים יותר ובלתי הפיכים בעתיד. למען האמת – יש מצב שזה כבר קורה בדיוק ברגעים אלו.
2. לחפש טיפולים אחרים – מאחר ואין פיתרון מוכר וחד-משמעי ל-FMS, אין הרבה אפשרויות בתחום הרפואה הקונבנציונלית. זה בעצם אומר , שצריך לפנות לרופאה ה"משלימה". אבל לאחר השנתיים הראשונות, שבהן ניסיתי הרבה סוגי טיפולים, ללא הועיל, ולאחר הוצאה כספית לא מבוטלת שגמרה לי את כל החסכונות, אני כבר לא מאמין לאיש. במיוחד לאלה הטוענים ש"אני יודע בדיוק מה יש לך ואיך לפתור לך את זה!!". את המשפט הזה שמעתי הרבה יותר מדי פעמים בעבר. אני כבר רחוק מלהאמין לו. יותר מדי שרלטנים לקחו את כספי, ואין לי יותר כסף לחלק לעוד רופאי אליל שכמותם9. זה לא שהפסקתי להאמין בכל מה שקשור לנפש וגוף, ואפילו לרפואה משלימה. אני פשוט הפסקתי להאמין במטפלים שמספרים לי סיפורים.
3. לחפש משהו אחר שיקל עליי, איזשהו כלי עזר.
לאחר התלבטויות לא מעטות, החלטתי ללכת על אופציה 3. לפני כשבועיים, הלכתי לאחת מחנויות "למטייל" בראשל"צ, ורכשתי מקל הליכה "מקצועי", כזה המשמש מטיילים. המקל עשוי טיטאניום, מתכוונן בדיוק כפי שאני רוצה (ובקלות) ויש לו בולם זעזועים (ולא – זה לא בדיוק המקל שבתמונה, אם כי דומה לו).
אני חייב לציין, שהתגובות שאני מקבל מאז נעות בין זלזול, לעג, בהלה וחוסר הבנה. יש אנשים שפשוט מתקשים להבין, שאני זקוק למשהו שיוכל לעזור לי לחלק את המשקל בין הרגליים והגב – לשאר הגוף. לעיתים, רק אחרי שאני מסביר לאנשים שזה עדיף לי על העלאת מינון משככי הכאבים, הם מבינים. לעיתים גם זה לא.
הגדיל לומר אבא שלי אתמול, בעת ארוחת ערב משפחתית, בפעם הראשונה שהוא ראה אותי עם המקל, באומרו: "גיא, זה לא יפה לך. אתה לא צריך את זה גם בבית".
עוד אחד מאותם משפטים אלמותיים שלו, כשהוא לא מצליח להתמודד עם מצב חדש. מה לעשות, החרא אצלי התדרדר, ובמקום להבין, הוא מסתכל על אסתטיקה. אז נכון – אני מבין את החשש שלו, של "מה יגידו השכנים" או משהו כזה, אבל ההרגשה אתמול היתה, שאני הולך לאכול הרבה תגובות דפוקות על העניין הזה. ולא רק מההורים שלי.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם בשנים האחרונות, מאז פריצתה של ה-FMS, הוא שלאנשים קשה להתמודד עם בנאדם שאינו בריא, כשהוא לצידם. הם פשוט לא יודעים איך לאכול את המצב הזה, ומכאן שגם לא יודעים איך להתנהג. הם מתייחסים אליי אוטומטית כמו נכה. סליחה, יותר כמו בנאדם איטי – כן, גם מנטלית. פתאום אני עד לגילויי רחמים – דבר שמעולם לא ביקשתי מאיש, ואני גם לעולם לא אבקש. סבא שלי מצד אבא, אדם שהערצתי ואני עדייך מעריץ (למרות שהוא כבר נפטר לפני 30 שנה), אמר לי משפט חכם, כשעוד הייתי קטן: "אל תיתן לאף אחד לרחם עליך". וזה נכון – עם כל החרא, ובאמת שזה לא מצב קל בחודשים האחרונים – העזרה שאני מבקש היא די מינימלית, לפחות מצד אנשים שאינם משפחה קרובה. אמנם אני מבקש הבנה, אבל לא עזרה ממשית, לרוב.
אישתי, לעומת זאת, שהיא היום האדם הקרוב אליי ביותר, סובלת לא מעט בגלל הבלאגן הזה. היא רואה אותי מקופל מכאבים, חווה את חוסר השינה שלי, וכן – גם את הכאבים עצמם. היא חווה את התסכול שלי, וזה לא דבר פשוט. ועם זאת, היא האישה הכי מדהימה בעולם – היא מבינה, מלטפת, אוהבת, ומזכירה לי שהיא עומדת לצידי בכל מצב.
אני כמעט ולא יוצא מהבית לדברים שהם בילויים – למעט סרט או בית קפה פה ושם, וגם זה לא פשוט לה. יש פה לא מעט ויתורים מצד שנינו. אבל זו החלטה שלי ושלנו, בהתאם לאילוצים הבריאותיים וגם אלה של הלימודים. עכשיו, כשסיימתי כבר חצי תואר (הזמן באמת טס!), נגמרו לי כל הפטורים, מה שאומר שעכשיו מתחיל לחץ רציני יותר. משמע – עוד פחות בילויים, ככל הנראה.
העניין הוא, שבתקופת המבחנים האחרונה, נתקלתי בבעיה לא פשוטה: אף על פי, שהיו לי רק 3 מבחנים ו-2 עבודות להגיש, לפחות לגבי המבחנים – נתקלתי במצב בו לא הצלחתי ללמוד עד ממש יום לפני המבחן. ושוב – הסיבה היא שילוב של כאבים, חוסר שינה ותשישות. איך אני אעמוד בזה החל מהסימסטר הקרוב, בו אני מתחיל גם סמינריונים, וכאמור – הפטורים מוצו? אין לי מושג.
כרגע יש סימן שאלה גדול שמרחף מעליי. אני מרגיש חסור נוחות ללכת ברחוב עם אותו מקל, כי זה נותן קונוטציה של נכות, ומכאן- של רחמים. מצד שני, הבריאות שלי לא מאפשרת לי יותר מדי אופציות.
אני מניח שבינתיים האנשים מסביב ייאלצו לקבל את העובדה הזו, שאני משתמש בעזרים בכדי לעמוד מולם בגב זקוף. אני לא רואה ברירה אחרת – הם פשוט יצטרכו ללמוד להתמודד. אולי אפילו אצליח להפתיע אותם, כשאדבר במשפטים ארוכים עם מילים מורכבות…
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
קודם כל, חיבוק גדול. מעבר לזה, אני מאמינה גדולה במשפט שאומר שתמיד הכי חשוך לפני השחר – תמיד יותר רע לפני שמתחיל להיות יותר טוב. אני ממש מקווה שהאצת המשבר שאתה עובר כרגע היא סימן לזה שהגוף שלך מנסה להשתחרר מהמחלה הארורה ומשיב מלחמה שערה. ממשיכה להחזיק אצבעות ולשלוח אנרגיות חיוביות.
חוץ מזה, אני יודעת שאתה לא צופה ב"האוס", אז כנראה שבגלל זה אתה לא מעודכן: גברים צולעים עם מקל זה סקסי, לא ידעת?… 😉
חיבוק גדול גם ממני.
צודקת הואנדר-אחות, האוס הוא אכן סקסי, למרות ואולי בגלל הצליעה והמקל.
תאמץ לעצמך לוק מתוחכם-מסוקס כזה עם זיפים וכאלה ותראה איך התגובות משתנות 🙂
ואנדר, אמנם אני לא צופה קבוע ב"האוס", אבל ראיתי כמה פרקים אצל חברים.
אני ממש נמס מההשוואה ליו לורי..
מריחואנה רפואית לא עוזר לך?
לצערי אני לא מקבל מריחואנה רפואית.
כתבתי על זה לא מזמן..
יחד עם זאת, בפעמיים שכן ניסיתי מריחואנה – בפעם האחרונה לפני שנתיים ומשהו – זה כן עזר. גם הקל על הכאבים וגם עזר לישון..
פתחתי את הבלוג (אני קורא ברסס בד"כ) כדי לומר לך ש… אבל ואנדר הקדימה אותי. לא שיו לורי סקסי בעיני, אבל הוא לחלוטין cool. וגם אתה.
מקווה שיהיה לך זמן בשבילי במרץ.
לוקחים על זה את הרישיון?
זה חדש לי
בכל מקרה לדעתי עם זה עוזר לך והחוק לא מכסה לך את הפינה הזאת
אולי כדאי לשקול לכסות את הפינה הזאת מחוץ לחוק
את הדבר הזה הייתי עושה לפעמים כשהייתי צעיר יותר.
העניין הוא, שאני לא ממש מכיר אף אחד שמתעסק עם הדברים האלה. גם בעבר, בדר"כ ה"תפקיד" שלי היה לארגן את המאנצ', ושל חבר או חברה לארגן את העישון. מעולם לא רכשתי בעצמי מריחואנה, כך שאין לי מושג אפילו איפה להתחיל. החברים שלי, גם אלה שבעבר התעסקו קצת עם זה, לא נגעו בזה כבר שנים.
בקיצור – זו כרגע בעיה לא מבוטלת. אני עוד שוקל את צעדיי בעניין הזה.
בכלל, אני מברר בימים אלה את כל מה שאני צריך בכדי להגיש את התביעה שלי לביטוח לאומי, כדי לנסות לקבל אחוזי נכות.
מאיפה אתה בארץ?
שלחתי לך מייל – לא חושב שזה מסוג השיחות שכדאי לנהל על גבי הפלטפורמה הזו.