בעקבות “אנשי המסתורין”
טוב.. האמת היא, שכשקראתי את הפוסט של "תודעה כוזבת" בנושא האנונימיות ברשת, לא ממש חשבתי להגיב, אבל התגובות שם די עוררו בי עניין. אני כותב תחת זהות ידועה כבר יותר משנה (זה לא הרבה במיוחד, אני יודע), ואני מבין את הרצון של אנשים מסויימים לאנונימיות, למרות שאני לא בחרתי בשיטה הזאת.
נכון – זה מסקרן למדי לדעת מי עומד מאחורי דמויות מסויימות, אבל לא מסקרן מספיק כדי שאני אחשוב על זה כל הזמן. אחד הדברים שלא מובנים לי בכל עניין הבלוגוספירה, הוא חוסר הרצון שלך לעמוד מאחורי המילים שאתה מפרסם. אני, למשל – לא מחפש להיות מפורסם או משהו כזה. כיף לי שיש לי קוראים, זה כן – אבל בתכל'ס כשהתחלתי לכתוב, עשיתי את זה בתור תראפיה אישית (כפי שאני כותב ואומר שוב ושוב), והיום – העניין הזה לא השתנה, גם אם יש כמה אנשים בבלוגוספירה שיודעים מי אני (ואין הרבה מאוד, למרות הזהות החשופה מראש).
אבל השאלה שלי, בסופו של יום, היא – האם אתה יכול לעמוד מאחורי המילה שאתה מפרסם? נכון שאני לא אכתוב על דברים מסויימים שעלולים לגרום "להפליל" אותי, וברור שיש דברים מסויימים שאני לא אכתוב בכדי לא לפגוע באנשים מסויימים. יחד עם זאת, את הביקורות שלי אני אכתוב בלי לחשוב פעמיים, גם אם הן לא עומדות בקנה אחד עם דעת הכלל. השאלה היא האם זה הופך את כל העניין לשלילי כל כך? אני לא מוכן להסתתר מאחורי זהות כלשהי בזמן שאני מפנה אצבע מאשימה כלפי משטרת ישראל, למשל, כי זו זכותי, במדינה דמוקרטית, להביע את דעתי. גם בחיי האישיים, אני לא אכתוב על חברים שלי דברים שלא הייתי אומר להם בפניהם. אנשים שעושים זאת מעל גבי הרשת, הם לא יותר ממוגי-לב.
אני אתן לכם דוגמא: בעבר היו לי חברים שטענו שכדאי מאוד שאני לא אכתוב בבלוג שלי בזכות עישון של גראס, כי זה עלול לגרום למעסיקים פוטנציאליים לגגל אותי ולא לרצות להעסיק אותי. אז מצאתי דרך ביניים, אבל לא הסכמתי לוותר על האמת שלי. אני לא ג'אנקי, אבל כן – אחת לכמה חודשים אני מעשן גראס. למה? כי זה עוזר לי להפחתת הכאבים. למה לא לקבל את זה באופן חוקי? כי זה יעלה ברישיון הנהיגה, שאני לא מוכן לוותר עליו. וחוצמזה – אני לא משתמש כבד בסמים, ומעולם גם לא הייתי כזה. זה פשוט לא מעניין אותי מספיק. גראס היה המקסימום שאי פעם ניסיתי, זה עשה לי קצת כיף, וזהו.
ופה חוזרת התהייה הראשונה שלי – במה הייתה משתנה הכתיבה שלי אם הייתי שומר על אנונימיות? אני מאמין שלא בהרבה. ההורים שלי מודעים לכתובת של הבלוג שלי, ובכלל לא קוראים אותו. אם ירצו – שייהנו. אני לא אשנה את זה בגללם. כנ"ל לגבי החברים (למרות שחלקם כן קוראים).
ההסתתרות מאחורי דמות בידיונית היא נחמדה, משעשעת לפעמים, אבל לא יותר. לא מזמן פגשתי במקרה את אחת הדמויות מאחורי אחת מהבלוגריות ש"תודעה" ציין בפוסט. הבטחתי לה שאני לא אגלה מי היא, וכך אמשיך לעשות. אבל זה גם לא שינה כלום מבחינת התגובות שלי בפוסט שלה. הן נשארו בדיוק כפי שהן, אפילו עם אותה נימה. מבחינתי ההיכרות הקצרה שלי איתה היתה נחמדה מאוד, גיליתי בחורה משעשעת ביותר וחריפה מאוד. זה היה מרגש ל-5 דקות הראשונות, ואחרי זה ראיתי את הבנאדם. וזהו. הכל המשיך בדיוק כפי שהיה. אני גם לא צופה שזה ישתנה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
טוב אז התחלתי לכתוב לך תגובה אבל זה נהיה ממש ארוך אז כבר הפכתי את זה לפוסט משלי.
אתה כמובן מוזמן לקרוא ולחוות את דעתך http://blogremains.blogspot.com/2008/10/blog-
lpost_15.html
לילה טוב 🙂
לפי מה שכתבת, מה שמפריע לך אלה אנשים שיקראו על חוויותייך המיניות ועל כמה שתית, מתי ואיפה, ואני מבין את הצורך באנונימיות במקרה הזה.
אני מניח שבכל זאת, אצלי כוונת הבלוג היא קצת שונה. אני יודע, למשל, שאני בחיים לא אפגע בבת זוג קודמת שלי, לא מעל דפי הרשת ולא מול חברים שלי (להיפך, ד"א – כשחבר שלי מוציא את דיבתה של אקסית שלי, גם אם היא פגעה בי, גם אם אנחנו בכלל לא בקשר וגם אם אפילו אין לה את כתובת הבלוג שלי, עדיין – אני אשתיק אותו).
כשזה נאמר, חשוב לציין שיחד עם הרצון לא לפגוע, יצא לי כבר לכתוב בגנות בוסית שלי לשעבר, ולה דווקא היתה את כתובת הבלוג שלי (אין לי עדיין דומיין משלי, אני משתמש בפלטפורמה של בלוגלי). אין לי שום בעיה שהיא תדע את מה שחשבתי עליה, כי גם אמרתי לה את זה קודם בצורה גלויה.
מצד שני, אין ולא היתה לי כוונה להפוך את הבלוג שלי לכזה שמאפשר פגיעה באנשים אחרים סתם כך, בטח שלא לצורכי פרסום.
אני לא יודע כמה מהאנשים שקוראים את הבלוג הזה שמו לב, אבל לפני 3-4 ימים הוספתי לראשונה Sitemeter כדי לרצות את סקרנותי (כי אין מה לעשות – היא מגיעה בסופו של דבר). זה נורא מחמיא לראות את המספרים, אבל כפי שכבר כתבתי למישהו שביקש ממני להפסיק לכתוב "פוסטים מדכאים" ולחזור לכתוב על ויסקי – אני לא כותב בשביל הקוראים שלי. אני כותב בשבילי.
אני שמח שיש קוראים, אבל לא חי בשבילם.
טוב, מן הסתם גם אני באנונימיות. למה?
כי זה נוח. כי סבא שלי ודוד שלי מחפשים אותי בגוגל מדי פעם, כי סבתא שלי כבר שאלה אותי למה לא כתבתי שום דבר חדש ב"אינטרנט של גוגל", כי בחיי אני מוקפת אנשים קוראים, כותבים, סקרנים, שמחפשים את חברים שלהם ברשת כל הזמן ואם הם כתבו משהו אישי פה ושם הם יקראו, יתעמקו, יחפרו ויתעניינו יתר על המידה.
אז לא, לא אתפגר אם אגלה שמישהו מחיי קורא את הבלוג שלי (חבר מהלימודים קורא אותו ואני חיה עם העובדה הזו) אבל מצד שני, מכיוון שלא כזה קשה להבין מי אני ומה אני או איפה אפשר למצוא אותי (בנוסף לזה גם מישהו כבר אמר לי שהוא יצליח לזהות את סגנון הכתיבה שלי בכל מקום בו יתקל בו, נראה לי קצת מוזר כי לפחות לפי דעתי אין בו משהו ייחודי, ובכל זאת…) אז כן, רמת הסינון בבלוג הזה יותר גבוהה מבלוגים אחרים שהיו לי בעבר.
אז לא נראה לי שאכתוב פוסט סקס בבלוג שלי אבל מצד שני, ככל שיהיו שם פחות פרטים אינטימיים כך הבלוג יחזיק מעמד לאורך זמן.
משעשעת אותי בעיקר העובדה שכתבת לי את התגובה הזו בדיוק בזמן שכתבתי לך תגובה בבלוג שלך 🙂
גיא: תודה על התגובה הארוכה והמפורטת. כמו שכבר כתבתי בתגובה בפוסט שלי, "אנשי המסתורין" הם רק חלק אחד מתכנית ההשמדה שלי, החלק השני כולל כינון של כללי אתיקה ברורים בנוגע לקשר שבין הבלוג לבין החיים. בעצם אני מתכוון לניתוק כמעט מוחלט ביניהם, או לפחות ניתוק של הזרימה מהבלוג החוצה. גיליתי שנוח לי מאוד עם הידיעה שאנשים שאני מכיר קוראים אותי (אחרי כמה רגעים קצרים של לחץ) אבל ממש לא נוח לי לדבר איתם על תוכן הבלוג פנים אל פנים. מי שרוצה להגיב לדברים שכתבתי שיעשה את זה בבלוג.
אני יכול לכתוב טקסט דכאוני, זה לא אומר שאני בדכאון, וזה לא אומר שאני צריך עידוד, בטח שלא מחוץ לבלוג.