יום שני, 17.9.07 – יום המזקקה
עוד יום התחיל בארוחת בוקר אצל סאלי, וגם הפעם הצלחתי לאחר, אחרי מקלחת ארוכה במיוחד. הפעם סאלי רמזה לנו קלות שלא כדאי לאחר, ע"י זה שהיא פשוט שרפה חלק מהאוכל… ועדיין – אחלה ארוחה. מאחר והייתה קצת שמש בחוץ, החלטנו לנסות להגיע למגדלור, אבל כמובן שמזג האוויר השתנה תוך שניות, וכשהתחלנו ללכת על שביל האבנים שמוביל למגדלור, החלו לנשב רוחות מטורפות, שכמעט העיפו אותי לים. פשוט הרגשתי שאני לא מסוגל להוריד את הרגל ולהניח אותה בחזרה על האבן.. אז ויתרנו על התענוג, ונכנסו לרכב, כדי להתחיל את היום בסיור המזקקות שלנו.
אמנם פספסנו את הסיור הראשון של Lagavulin, אבל נרשמנו לסיור השני, שהיה אמור להתחיל בשעה 11:00. בינתיים חזרנו קצת אחורה לכיוון Laphroaig, כדי להתחיל סיור שם. הדבר הראשון שנתקלנו בו היו המחירים המשוגעים בחנות מרכז המבקרים. אשכרה כבר יותר זול לקנות בדיוטי פרי. לעירא, כחבר של המזקקה, היה מגיע משקה בסיום הסיור. בינתיים התחילו להראות לנו את המזקקה, ולהסביר לנו את תהליך הליתות, הזיקוק, מקורות המים וכו'. מתברר ש-Laphroaig קנו את השטח שנמצא מול המזקקה, על מנת שלא יוכלו לבנות עליו בעתיד, וכך לכל חבר, יש חלקונת קטנה, שהיא "שלו". דרך השטח הזה עובר הנחל שממנו מפיקים את הוויסקי. המזקקה הזו היא אחת היחידות שעדיין מלתתות חלק מהשעורה שלה בעצמה. היום רוב תהליך הליתות, בעיקר ממניעים כספיים, מתבצע ע"י מלתתות של Diageo (ענק המשקאות), למשל. את הסיור עזבנו באמצע, למורת רוחו של המדריך שלנו, על מנת להספיק להגיע לסיור ב-Lagavulin, שעניין אותנו יותר. לפני זה, עוד הספקנו להגיע ל"פינת צילום" לתיירים, שממנה טען המדריך אפשר לראות את אירלנד ביום בהיר, או לפי חוק מס' 4: אם אתה רואה אירלנד מכאן, זה אומר שעוד 10 דקות יירד גשם. אם לא רואים את אירלנד – זה אומר שעכשיו יורד גשם.
ב-Lagavulin קיבלה את פנינו בחורה מקסימה בשם קירסטן, שבקלות יכולתי לדמיין אותה כאם ילדיי ואלמנתי לעתיד. בחוץ הייתה שמש, והצבעים של האי חגגו. הסיור היה רגיל למדי, וכבר הבנו שכדי לטעום ויסקי, צריך לעבור את מסכת ההסברה על המזקקה… אבל כמו שאומרים: מבצע זה מבצע. בסיום הסיור טעמנו 3 סוגי מאלטים של המזקקה:
Lagavulin 12 years CS – ויסקי, שנכון לרגע זה, ועוד לפני שנסעתי לסקוטלנד, הוא מס'1 שלי בעולם. הרבה מאוד peat, הרבה עץ, מעט פירותיות כדי לאזן אותו, אבל מדובר בוויסקי תקיף מאוד. לא לבעלי לב חלש. אין שני לריח וטעם הים העולים ממנו (10).
Lagavulin 16 years – הוויסקי הקלאסי והנמכר ביותר של המזקקה. קצת פחות תוקפן ויותר מאוזן, אבל עדיין מהווה נוכחות עם כל הפרמטרים שציינתי לעיל (9).
Lagavulin Distillers Edition 1990 – ויסקי עדין בהרבה מקודמיו. מחליק יותר בקלות, העץ וה-peat הופכים למרומזים יותר ופחות דומיננטיים. יותר פירותי. לדעתי – הכי פחות טוב מהשלושה (6).
יש גם ויסקי נוסף של 25 שנה, אבל הוא לא היה לטעימה, ועלה 140 פאונד, אז ויתרתי. מה שכן, מעניין יהיה לטעום את ה-21 שנה שלהם, שאמור להגיע בימים אלה של תחילת אוקטובר, ואפילו במזקקה, העובדים לא טעמו ממנו. לפי מה שהם טוענים, זה אמור להיות משהו שונה לגמרי. נחכה ונראה.
אחרי קצת קניית מזכרות, המשכנו ל-Ardbeg, כדי לקנות עוד כמה דברים שמצאו חן בעינינו: עירא קנה את Ardbeg Still young 2006 ואני קניתי את בקבוק ה-Almost there 2007. אלה שני הבקבוקים הראשונים שהבאנו איתנו הביתה (ראו פוסט של יום ראשון, ה-16.9).
זה היה זמן מצוין להתחיל את היום מבחינת טיול. הבטן הייתה רגועה, בדם זרם ויסקי של בוקר, ואנחנו התחלנו להסתובב באיזור ה-O, שהוא האיזור הדרום מערבי של האי. כרגיל נתקלנו בהרבה כבישים ללא מוצא, כבישים חד מסלוליים, שהביאו אותנו למקומות נידחים ויפים: צוקים מעל הים, שדות ירוקים, וכמובן – מי אמר כבשים ולא קיבל?
משם המשכנו לתייר את החלק הצפוני יותר של איילה, ושם ראינו ציפורים, יעלים ואיילות, ומה לא. בדרך גם התברר לנו שיש לנו שמורת טבע ממש ליד הבית. לא רק שפנפנים מתרוצצים שם. גם עיזי הרים, פרות שעירות ועוד.
הגיע ערב, ועוד טרם הטיסה שמענו שיש בימי שני "ערב קבלת פנים לאורחי האי". בכל פעם נערך הערב במזקקה אחרת. הפעם זה היה ב-Kilchoman. מדובר במזקקה חדשה שנפתחה לפני כשנתיים, ולכן עוד אין להם ממש ויסקי משלהם. המזקקה נמצאת בחווה אורגנית, ובסביבה של שמורת טבע. מקום חמוד וקטן. ב-20:00 בערב התכנסו האורחים (אנחנו) והמארחים, והחל ערב מרתק:
הוא נפתח בהרצאה מאלפת של בחור מארגון הצפרות האיזורי, שסיפר לנו על ציפורי האיזור, וגם על העידוד הכלכלי שמקבלים החקלאים, על מנת לבצע את חרישת השדות ממרכז השדה לכיוון שוליו, על מנת שלא לפגוע בקינון של הציפורים. מדובר בתהליך יקר יותר, ולכן זה בהחלט לא עניין של מה בכך.
בהמשך העלו בפנינו ריקודי עם סקוטיים, שירי עם בגאלית ובאנגלית, וגם קטע אחד שבו יכולתי להישבע לרגע שאני רואה את שמעון אדלר מנגן. עלה לבמה בחור עם שיער אפור ארוך, שתי גיטרות (ספרדית ויוקליילי) ובתו – עם כינור. שני חבר'ה מאוד מוכשרים, בעיקר הבת (רבקה) שנתנה שם קטעי סולו משוגעים לגמרי של מוסיקה סקוטית עם קצב מהיר. היה גם בחור נוסף, שמנהל את מבשלת הבירה היחידה על האי, שעלה לשיר לנו עם כוס בירה עשויה ברזל ,צמודה לידו בכל העת. למען האמת, לא ראיתי אותו מניח את הכוס לכל אורך הערב.
לסיום, מכרו כרטיסי הגרלה במחיר של פאונד לכל כרטיס, לצורך 3 פרסים שיחולקו (כוסות וכו'). כל ההכנסות היו קודש לאמנים שחיים על איילה. ולמה אני מספר לכם את הפרט הלא חשוב הזה? בגלל שקרה משהו שיכול לקרות רק לעירא ולי. קנינו 3 כרטיסים: 339 ו-440 לעירא, ו-443 לי (אלה היו המספרים). הזוכים היו בעלי הכרטיסים 338, 441 ו-444. זה המזל שלנו…
לסיום כמובן, שתינו ויסקי.
טעמנו את ה-Isle of Jura 10 years, שהיה מתוק ופירותי, אבל בלי ויתור על ה-peat. אפשר היה להבחין בסימני דבש בריח, קצת קינמון, וטעם של פירות מסוכרים (7). בנוסף ניסינו גם את ה-Bruichladdich 15 years, שהיה עדין, מעט מלוח, מעט ריח ים, וכמעט ללא עץ (5), וגם את ה-Bowmore 12 years הקלאסי, שהיה תוקפן כתמיד, ומחמם ביותר (7).
פרט קטן נוסף לגבי המזקקה ומזכרות: מאחר וכאמור, אין להם עדיין ויסקי משלהם, הם מוכרים בקבוקונים של 50 מ"ל, של משקה מזוקק שהיה בחבית 3 שבועות (!) במהלך יולי-אוגוסט האחרונים. אז קנינו כזה למזכרת.
זהו. נגמר יום שני. נסענו הביתה לאט ובזהירות בכבישים החשוכים (אין תאורה בכבישי האי ואין אפילו מחזירי אור), כמעט דרסנו איילה מסונוורת וכמה כבשים, אבל הגענו הביתה בשלום. מחר אנחנו מתחילים את היום מוקדם, עולים על המעבורת חזרה ליבשת, ומתחילים את מסעינו צפונה, לאורך החוף המערבי.
להערות, הארות ותמונות אצל עירא
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
לדעתי, הציונים שלך ל-Bruichladdich ישתפרו אחרי שתפסיק לעשן. (:
יקירתי – לא נגעתי בסיגריות כל הטיול הזה, ועל כך יעיד עירא. חוצמזה – גם על הטעם הוא יכול להעיד. ועליו את בטח לא יכולה לומר שהוא מעשן…