דילמה מוסרית

לאחרונה יש לי דילמה מוסרית לא קלה:
כמו כל אחד מכם/ן, אני מקבל לעיתים מיילים מחברים או חברות, שמעבירים לי רשימות ובהן תמונות של כלבים מדהימים, העומדים בפני המתה, תחת הכותרת "בבקשה תעבירו הלאה!" או "אנא עיזרו לאמץ אותם!".
בפעמים שאכן העברתי את המיילים הלאה, קיבלתי בקשות חוזרות ונשינות של אנשים, שמבקשים ממני להפסיק לשלוח אליהם מיילים מהסוג הזה.

שלא תבינו לא נכון – אלה לא אנשים חסרי לב. ההיפך הוא הנכון – רוב אלה המבקשים ממני לסנן את המיילים האלה עבורם, הם אנשים אוהבי בעלי חיים בכל נפשם ומאודם, המתקשים להסתכל בעיני הכלבלבים האלה, ומתקשים לקבל את מר גורלם של היצורים עדיני הנפש האלה. דווקא בגלל זה, ובגלל העובדה שאין הם יכולים לאמץ את בעלי החיים האלה מסיבות שונות – כולן לגיטימיות לחלוטין – דווקא בגלל זה הם מבקשים ממני לא להעביר אליהם את המיילים האלה.

האמת היא שאני יכול להבין אותם. גם לי המאות האלה קשים. בכל פעם שאני שומע על התעללות בכלבים, בכל פעם שאני רואה כלב כלוא בכלוב, אני רותח מכעס על בעלים שנטשו את הכלב ברחוב או בתת-תנאים, כי לא יכלו לעמוד בנטל, כאילו היה הכלב איזו בובה חסרת נפש שניתן לזרוק אותה מתי שנמאס השימוש בה.

אז איפה בדיוק נמצאת הדילמה? בדיוק בזה. מצד אחד, אני מת להפיץ את השמועה על בעלי החיים, ושאולי – רק אולי – תקום נפש אצליה בארץ ותיקח אותם לביתם החם והאוהב (כפי שאישתי עשתה לפני מספר שנים, עבור כלב נטוש מדהים, שהיום חי לו כמו מלך בביתינו הקט).
מצד שני, אני בטח ובטח שלא רוצה לפגוע באנשים, שהדבר פוגע בכל נימי נפשם, ואשר מתקשים לעכל את התמונות והכותרות.

מה עושים?


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות