השקט שבחוץ

יושבת לי ידידתי הנפלאה ד' בברלין, ופותחת לה בלוג חדש.
ואני כל כך שמח שיש לי עוד בלוג נפלא של אישה נהדרת, לקרוא בזמני הפנוי. ד' היא אישה מאוד יצירתית. עזבה אותנו לפני שבועיים ונסעה לה ללמוד עיצוב בגרמניה.

והיום היא כתבה פוסט נהדר, על השקט הגרמני. לא יכולתי שלא לתת לה איזה לינק פה..

העניין הוא, שבדיוק על זה דיברתי עם זוגתי בצהריים. השקט הזה.
כשנסעתי בפעם הראשונה לחו"ל, בטיול הבר מצווה שלי, לכמה חודשים בגרמניה (מינכן, בעיקר – אבל לא רק)-איטליה-שווייץ-אוסטריה, השקט הזה היה נהדר. מוזר, אבל נהדר. רק באוסטריה וגרמניה אפשר למצוא שקט קיצוני כל כך. זה נפלא, וגם מפחיד. כי בתור יהודי, אתה לא יכול לשכוח מה יצר השקט הזה, ומצד שני – אתה לא יכול שלא להתפעם. השקט הזה סובב סביבך בכל מקום. לפחות עד הרגע, שבו אתה נתקל בישראלים.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול:
נכנסנו לסופרמרקט שכונתי בפרבר של מינכן, שבו שהינו. בקומה התחתונה, שאורכה היה בערך 700-800 מטר (וכולו סופר שכונתי!), שמעתי לפתע צעקה: "משההההההה! מצאתי את התחתונים הכחולים שחיפשת!". אני בטוח שאתם מחייכים כרגע. כי רק ישראלים מסוגלים לחייך, כשהם שומעים אנקדוטה כזו. אז זהו – שאני לא חייכתי. ניסיתי להבין למה הוא כרגע עשה את זה. למה הוא צעק כך במקום, שהשקט בו כל כך נפלא. זה היה בהמי, מרטיט, מצמרר ושיעור לא נורמלי לחיים: זו הדרך שרואים אותנו בחו"ל.
וזו לא היתה הפעם הראשונה או האחרונה שנתקלתי בדברים כאלה. היתה גם הפעם ההיא בניו-יורק, שבה קבוצת ישראלים עמדה בלובי של וולדורף-אסטוריה (לא פחות!), וניסו לקבל הנחת קבוצות מהפקיד בקבלה, כאילו הם היו בשוק. מלון 5 כוכבים, לעזאזל! אחד המלונות היקרים בניו-יורק! רק לישראלים יש את החוצפה הזו. את חוסר הבושה.

הבעיה היא, שאנחנו שונאים את עצמינו מספיק כדי לגרום לאחרים לשנוא אותנו, ואחרי זה אנחנו קוראים לזה אנטישמיות. אנחנו פשוט לא מבינים, איך לא מבינים אותנו. איך לא מקבלים את הבהמיות הזו.
זה גם מה שהיה לי בסיני, כשעוד יכולתי לנסוע לשם. תמיד חיפשתי לנסוע בזמנים, שבהם לא היו ישראלים – ביום האחרון של סוכות או ביום האחרון של שבועות או פסח. אבל אף פעם לא בחול המועד. כי לא רציתי להתקל ברעש. סיני היא שקט בשבילי, ולא יכולתי "לטמא" את זה ברעש וההמוניות הישראלית.

אני מתנצל אם זה נשמע לא פטריוטי במיוחד, אבל זה ממש דוחה, הגישה הזו של "מגיע לי". שילמתי – קניתי אותך. אני פשוט לא מבין איך אנחנו לא מבינים את זה. איך אנחנו לא מבינים, שאנחנו יורים לעצמינו כדור בראש בכל פעם שה"שגרירים" שלנו בחו"ל מתנהגים ככה. למה תמיד לדפוק את האחר? מאיפה הגישה הזו מגיעה? למה לא להתנג בהגינות ובשקט..?

לך תבין.

ובינתיים, אני מחכה כבר לטיול הזה שלנו לאיטליה, שאמור להגיע עוד 9 ימים. אני יודע שרומא היא לא שיא השקט. אני מקווה, שסורנטו היא כן שקטה יותר. אבל בעיקר, אני מחכה להיות במקום, שבו לא הכל "מגיע לי", שבו לא יידחפו בתור לפניי "רק לשאול שאלה", מקום שבו – אני מקווה – יקבלו אותי בחיוך, כל עוד אני אהיה בנאדם מנומס ומחוייך בעצמי. האם זה כל כך הרבה לבקש?


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות