הפחדים שממשיכים לחדור
אז אחרי החגיגות ה-400 הגדולות, יש גם כמה דברים קצת פחות חגיגיים.
כשהיינו אצל הצלם ביום שישי, ראינו אותו בדיוק נפרד מזוג שהיה שם לפנינו. הוא ברך אותם באהבה ארוכת שנים, והתגובה של הכלה (אם כי בחיוך) היתה: "הסטטיסטיקה נגדינו". אין ספק שזה לא קל לשמוע את האמת המרה היום. אני לא יודע לגמרי את הסטטיסטיקות, ותסלחו לי אם אני לא אפנה פה לינק אליהן, כי פשוט לא בא לי לקרוא אותן. מה שכן, לפי מה שידוע לי, בערך שליש עד חצי מהזוגות החילוניים שמתחתנים היום, מתגרשים לאחר מספר שנים. חלקם עם ילדים, חלקם בלי.
אפילו רוב הוריהם של חבריי הם גרושים. אצל זוגתי, ההורים התחתנו פעם שניה אחרי שהתגרשו וחזרו זה לזו. כך שכל ההרגשה הזו, של פרידות, לא ממש פוסחת מעלינו לפני החתונה.
כאילו אין בזה מספיק, לפני כמה ימים, חבר טוב מאוד סיפר לי, שהוא וזוגתו נפרדו, אחרי 10 שנים ביחד. 10 שנים, מתוכם היו נשואים 3 שנים. כמעט מהרגע שבו החלו לצאת, הם עברו לגור ביחד, כך שאני מניח, שלא המגורים המשותפים הרגו את החוויה של הזוגיות. יחד עם זאת, אני לא שואל ולא נכנס לעובי הקורה פה. וגם אם הייתי נכנס – לא הייתי כותב על זה בבלוג, בגלל עניין של פרטיות מינימלית.
אבל הפרידה הזו, איכשהו הצליחה להלום בי. הפרידה היא כנראה עוד לא סופית, זו פרידת ניסיון, אבל בדר"כ, רוב הזוגות לא חוזרים אחד לשניה אחרי זה.
והפרידה הזו מביאה גם חשש מה. אישי יותר. מה יהיה איתנו? איך זה משליך עלינו? הרי זוגתי ואני בקושי שנה וחצי ביחד, ואוהבים ומאוהבים, וברור לנו, שאנו רוצים לחיות ביחד לנצח (דבר שאני מניח, שגם אותו חבר חשב בזמנו). אנחנו עובדים מאוד על התקשורת בינינו, כדי לא להביא למצב, שמישהו מאיתנו לא מובן, או סובל במערכת יחסים הזו. אנו משתדלים לא לעקוץ אחד את השני לפני זרים בצורה מוגזמת, כי לכבד אחד את השני זה חשוב. ואם מישהו/י מאיתנו נפגע מהשני/ה – אנחנו מדברים על זה. מנסים לא לחזור על אותה טעות. מבינים את הרגישות (אולי דווקא בגלל רגישות היתר של שנינו). ועדיין – קשה לא להסתכל החוצה, אל העולם הזה, שבו כל כך הרבה זוגות נפרדים.
מאוד קל להתגרש היום, לפחות באופן יחסי, אם שני בני הזוג מעוניינים בכך (בין אם זה נעשה בצורה יפה או אחרת). האם איבדנו את הרצון להתאמץ כדי להצליח? אם עד כדי כך קל להחליט לסיים מערכת יחסים (או או בלי ילדים), למה שאנחנו, מכל הזוגות בעולם, נצליח? הרי אני בטוח, שגם כאשר זוגות מתחתנים, לפחות בפעם הראשונה, הם לא מתחתנים בידיעה, שהם רוצים להיות "חלק מהסטטיסטיקה"? להיפך הוא הנכון – אני מניח, שאנשים מתחתנים כדי "לשבור" את הסטטיסטיקה, או לפחות לנסות לעשות את זה, עד כמה שניתן. אז למה יש כל כך הרבה גירושים פה, ובכלל בעולם המערבי (אין לי מושג, למשל – אם אנחנו מדגם מייצג של העולם המערבי בכלל)?
מצד אחד, אני יכול לראות את התחושה הזו של תבוסתנות בכמעט כל אחד במדינה הזו. הפסקנו להפגין, כי אנחנו מניחים שכבר לא נצליח לשנות פה כלום, הפסקנו לקוות לטוב, כי אנחנו יודעים שיהיה רק רע יותר. וזה חוצה מפלגות, מעמדות, מין, גיל או עדה. פשוט הפסקנו להאמין שמשהו טוב יכול לקרות, שעדיין יש תקווה לאיזו הפיכה כזו, שתגרום לנו להרגיש כאזרחים, שההנהגה באמת פועלת לטובתם. אין לי ספק שזה גם משפיע על אישיותינו כאינדיווידואלים.
מצד שני, איזו זכות יש לי לקרוא לאנשים שמתגרשים פה תבוסתנים? למרות שאני בהחלט לא מנסה להכליל פה (אבל אני מניח, שהצלחתי לעשות את זה בפסקה הקודמת, בצורה גורפת למדי), אנשים מרגישים הקלה ו"חופש" לצאת ממערכות יחסים, בגלל סיבות, שבדור הקודם, או זה שלפניו, לא חשבו אפילו להיפרד בגללן. וזה דבר שהוא כל כך מוזר בעיניי.
לפעמים אני מרגיש כאילו אני איזה חייזר, שנחת פה במקרה, ואני מנסה להבין את הרגש האנושי, ואת הסתירות שבו. בגלל שאני טיפוס מאוד רגשי, פתאום קשה לי לקבל את הפרידות האלה כמובן מאליו (גם אלה של אחרים). השאלה "למה?" לא מקבלת תמיד תשובה הגיונית. אולי בגלל, שלא תמיד היא ממש קיימת.
ושוב – הפחד הזה חודר את השריון הרגשי החזק ביותר שלי (ואצלי הוא אף פעם לא היה חזק עד כדי כך). ברור שאין דרך לוודא שנישאר לנצח ביחד, למרות ההצהרות האלה של זוג אוהבים, שכל מה שהוא רוצה זה בדיוק זה – להישאר לנצח ביחד. תראו לי אחד, שלא חשב כך ביום, שבו בציע נישואין לבחירת ליבו! הנוסחה שכולם מדברים עליה – כבוד הדדי, אהבה, הבנה, סקס טוב – שכחתי משהו? – אולי נשמעת מובנת מאליה, אבל העובדה המספרית היא, שכנראה לא כולם מצליחים לעמוד בה עד הסוף. וזה יכול להיות מסיבות רבות ומגוונות.
שלא תבינו אותי לא נכון – כל הפחדים האלו לא יגרמו לי לסגת מהחתונה. להיפך – לשמחתי אני מרגיש ויודע, שמצאתי את האישה המושלמת בשבילי. שום דבר לא ישנה את ההרגשה הזו היום. ואני מאמין, שגם לא בעתיד הקרוב. אבל הפחד הוא, מה יהיה אחר כך. אין פה פיתרון חד-משמעי. אני גם חושב שזה חסר טעם לחפש אותו. אני פשוט רוצה לפחד פחות. אני רוצה לאהוב את אותה אישה כל חיי. לקום בבוקר לידה, ללכת לישון לידה, לראות את החיוך שלה כל יום, להרגיש אותה כל יום, ולצחוק איתה כל החיים. כן – אני רוצה את "כל החבילה", ושתמשיך לעולם ועד. וכן – אני רוצה שכל זה יקרה עם אישה אחת. האם זה נשמע לכם תמים? סרקסטי? לא אמין? אולי בכלל אתם חושבים שאני טוחן פה מים, ושאני כותב את כל מה שאחרים כתבו כבר בעבר.
מה שלא יהיה – הפחד הזה מרחף היום מעל שנינו. לשמחתי, אנחנו מדברים עליו ומנסים להגדיר אותו כך, שלא נופתע ושנוכל להתמודד איתו גם בעתיד.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
גיא, יש לי כל כך הרבה להגיד על הפוסט הזה, אבל קשה להכניס הכל פה (אולי אכתוב פוסט משלי, אולי אני ואתה פשוט נשב ונדבר על זה מתישהו). בגדול, אני מבינה את הפחד שלך, אבל צריך לקחת בחשבון שהחיים לוקחים אותנו למקומות בלתי צפויים. הייתי בעבר עם בנזוג שהייתי בטוחה שאתחתן איתו ונחיה ביחד לנצח, עד שכבר לא היה לנו טוב ביחד ובדיעבד, ההחלטה להיפרד היתה ההחלטה הקשה ביותר, אבל גם הטובה ביותר לשנינו. שנינו חיים היום חיים מאושרים ומלאים, בנפרד.
כתבת פעם, בעקבות פוסט שלי, שקשרים מתפוגגים, אז לפעמים זה קורה גם בזוגיות וזה לא בהכרח דבר רע, אלא פשוט משהו שקורה. אני לוקחת בחשבון שהבנאדם שאתחתן איתו, הוא לא הבנאדם שאשאר איתו כל החיים, למרות כל הרצון הטוב ולמרות שקיבלתי דוגמה טובה מאוד מהבית (ההורים נשואים 37 שנים ועדיין מאוהבים).
אני יודעת שכרגע נראה לך שאתה רוצה להיות עם אלה לנצח ואולי זה יקרה, אבל אולי לא. הנקודה שלי היא, שזה לא משהו לפחד ממנו, או לחשוב עליו עכשיו, כל עוד אתם יחד. תהנה מהביחד שלכם, אז מה אם הסטטיסטיקות נגדכם.
אמא למדה אותי לעשות הכל באהבה ולתת את כולי לחוויה. גם לאהוב צריך לעשות באהבה ובלב שלם. אנחנו לא יכולים להנות, אם כל הזמן נדאג למה שיקרה בעתיד… (לא בטוחה שהצלחתי להסביר את עצמי, אבל פור דה רקורד ממש ניסיתי).
גיא, סלח לי אבל אתה כרגיל לוקח הכל לכיוון הדרמאטי יותר מדי.
ראשית אין קשר בין הזוגיות ובין אי היציאה להפגין ברחובות. אנשים הפכו ליותר אגואיסטיים ויותר אינדיבידואליסטיים, אתה מוזמן לקרוא את הפוסט שלי על קהילות אם זה יעשה לך טוב, אבל זה לא קשור לזוגיות (למרות שאגואיזם מוקצן יכול לשרוף גם את זה).
כשאתה אומר ש"הסטטיסטיקה נגדך" אתה מתאר את זה כמו משהו חיצוני, איזו מחלה שאין נגדה חיסון, שמה שלא תעשו ידפוק אצלכם על הדלת יום אחד פקח ממשלתי ויתן לכם פתק ש"עליתם בגורל" והוזמנתם לרבנות. אתה יודע יפה מאוד שזה לא המקרה. זוגיות זה דבר שלא נגמרים המאמצים לתחזקו אף פעם, אי אפשר להפוך לשאננים, וצריך לתחזק ולחדש. אני מקווה שאתם תצליחו לעשות את זה ולא תתנו לבעיות והזמן לסחוב אתכם ואת הזוגיות למטה.
לבסוף, אני מחר מתייצב ברבנות תל אביב כדי להעיד על רווקותו של חבר משותף שלנו, ונראה שבסה"כ יהיו כ-3 חתונות בדצמבר, אתם, ע' ו-ע', נ' ו-ר', יהיה שמח ומרושש. תמצא קצת אופטימיות ותפסיק לחפש פסימיות מתחת כל אבן. זה מ-ע-י-י-ף, וזה לא בריא ל-FMS.
ואחד שאלה אתה שואל… ואין עליה ממש תשובה קונקרטית. לדעתי האישית, כמות הגירושים מגיעה משלוש סיבות. האחת היא העובדה שיש אנשים מתחתנים "כי ככה עושים כולם" או מתוך לחץ כלשהו (רגשי, חברתי, משפחתי, כלכלי, צירוף של הנ"ל) שמופעל עליהם, וביחד עם ה"יהיה בסדר" הם יוצאים לדרך שהם לא לגמרי שלמים איתה מלכתחילה. השניה היא המיתוס (וסלח לי על הציניות) שהאהבה מנצחת הכל. "אני אוהבת אותו" לא מחזיק חיי נישואין. זה בקושי מחזיק מערכת יחסים בריאה. אם זה *כל* מה שיש, הזוגיות לעניות דעתי נדונה לכשלון. ובהרבה מקרים זה כל מה שיש.
והסיבה השלישית שמתגרשים היא הקלות בה ניתן לבצע את זה – אם שני הצדדים רוצים, גירושין הם תמיד אופציה. אם זה היה קשה, הסטטיסטיקה היתה מצטמצמת דרסטית. אולי אנשים היו פחות "קופצים למים" ויותר נזהרים. אולי אנשים היו יותר סובלים אחד את השני ומתגמשים במקום להיפרד. אולי הם היו יותר סובלים נקודה. לא יודע.
באופן פרדוקסלי, כרגע אני יכול רק לברך על קלות הגירושין. לולא הם לא הייתי נשוי למי שאני נשוי היום 🙂 … אז תתעודד. תחשוב שחצי עד שני שליש מהזוגות נשארים ביחד. אז לך תהיה חלק מהסטטיסטיקה, רק מהצד הטוב שלה, כן?
עירא – אני לא חושב שאני לוקח את הכל לכיוון דרמטי מדי. בהיותי האדם הרגיש שאני _וכאמור אולי – יותר מדי רגיש), אני מעלה תהיות שחולפות לי בראש כבר זמן-מה. אני בהחלט לא מתייחס לססטיסטיקה כאל משהו חיצוני – ברור שלבני הזוג יש נגיעה ישירה לכל זה. ברור שזה מאוד תלוי בכבוד הדדי, באהבה, בתקשורת ועוד.
לגבי החתונות בדצמבר, תשמח לדעת שלפחות נ'ו-ר' מדברים על חתונה במאי. אני לא יודע לגבי הזוג השני. שמעתי שמועה לגבי פברואר, אבל באמת שאין לי מושג.
חזוס – ישראל, היא אחת המדינות שהכי "חזקות" בהלהלחיץ אנשים צעירים "להסתדר" עם בן/בת זוג. בגיל 30 אתה כבר הופך למישהו, ש"משהו לא בסדר איתו/ה", אם אתה לא נשוי או לפחות בזוגיות יציבה. ויחד עם זאת, גילאי המתחתנים עולים מדי כמה שנים. אם בעבר בחורה שלא התחתנה היתה "מוקצה" מחמת המיאוס, היום זה כבר די מקובל. ועדיין – המיתוס הזה שייך בעיקר לעם היהודי, וספציפית – למדינת ישראל. הדברים האלה קורים בכל העולם. דוקא במדינות כמו ספרד, מדינות סקנדינביה ועוד, אתה רואה מדינות מפותחות, שבהן מקובל מאוד שנשים אינן מתחתנות. כלומר: גם נשים רוצות להנות מרווקותן, לא רק גברים. אל תשכח, שדור אחד אחורה אפשר לראות את אותו קושי להתגרש. אנשים לא ששים לעשות את זה, ואולי הם סובלים – אבל לפחות הם מנסים לפתור משברים, בצורה יותר חברית ואמיתית, ולא לאיים בדגל הגירושין על ימין ועל שמאל.
לגבי ה"יהיה בסדר" – גם בזה אני לא מאמין גדול. צריך לחשוב בצורה פרקטית. לדוגמא: אמנם נהוג בחברה המודרנית לחשוב ,שזוגות נישאים בשביל להביא ילדים חוקיים לעולם, ואם לא – אז למה להתחתן בכלל? – אבל דווקא אצל זוגתי ואצלי, החתונה היא בגלל לחץ על ילדים. אנחנו באמת רוצים את זה. בשבילינו.הרי אנחנו לא באמת מסוגלים עכשיו להביא ילד לעולם, במצב הכלכלי שבוא אנחנו נמצאים. אנחנו גם לא מתכוונים לעשות את כל זה בקרוב. וכמובן – יש אצלינו גם את המצב הבריאותי – להביא ילד לעולם, עם גנים, שאתה יודע מראש שהם יהיו מחורבנים, זה להעניש אותו עוד לפני שהוא נולד. ובכל זאת – למרות הכל – ברור לנו שאנחנו אוהבים זה את זו, וברור לנו גם שאנחנו מתקשרים בצורה נהדרת. אולי זה לא מספיק, אבל זה בסיס טוב, ויחסית יציטב. בכלל אני חושב שתקשורת היא הכל במערכת יחסים. אתה לא יכול להחזיק כלום לבעדיה.
ד"א – אני חייב לציין, שזה נשמע ממש מוזר לשמוע ממך את המשפט האחרון, במיוחד שאני מכיר אותך ואת זוגתך, ולהבין שאתה מברך על קלות הגירושין – לא יודע – נשמע לי קצת מופרך. אבל אם אתה אומר..